כשהבנק "סוגר את הברז"

ביהמ"ש כבר קבע שבנק לא יוכל באופן חד צדדי, ומבלי שיש לו סיבה אמיתית, להפסיק או להקטין את מסגרת האשראי ללקוחותיו. עכשיו רק צריך חקיקה

גלעד נרקיס
גלעד נרקיס
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
גלעד נרקיס
גלעד נרקיס

הימים הם ימים קשים למשק הישראלי. עסקים רבים נדרשים, לעתים ללא כל התראה מוקדמת של זמן סביר, להקטין או אפילו לחסל את יתרת החובה שבחשבונם בטענה כי "הבנק איננו מעוניין להמשיך ולתת אשראי".

הבנק, מצדו, תמיד טורח לפרט בפני לקוחות אלה סיבות ותירוצים לפעולתו זו. משפטים כמו "התחום בו חברתך פועלת נחשב כמסוכן", "קיימת בעיה של צ'קים חוזרים בתחום עיסוק החברה", "המשק איננו מה שהיה פעם" וכו', הם תירוצים נדושים.

כאן צפה ועולה השאלה כיצד על עסק כזה, שתיכנן את משנתו הכלכלית תוך הסתמכות על הידיעה כי הבנק יעניק לו מסגרת אשראי, לפעול במצב זה; או, קודם לכן, האם בכלל רשאי הבנק להפסיק לפתע, סתם כך, את מסגרת האשראי? בעיה זו הפכה בימים טרופים אלו לצרתם של עסקים רבים. במאמר זה אנסה, ככל שתספיק היריעה, לסקור את המצב המשפטי.

אפתח בדברים מתוך פסק דין של בית משפט מחוזי, הממחישים את משמעות פעולת בנק הסוגר את ברז האשראי: "יש לזכור כי מעמדם ותפקידם של הבנקים בחיי הציבור הוא כזה שפעולה מן הסוג שננקט כאן יכולה להיות, לגבי לקוח ספציפי, הרת אסון: תביעה משפטית ועיקולים זמניים במסגרתה יכולים לגרום ללקוח שהוא תאגיד להגיע למצב של פירוק, ולאדם פרטי להגיע לכדי פשיטת רגל. סגירתו של ברז האשראי ללקוח שנהנה מאשראי היא תמיד צעד טראומטי, ולעתים יהיה הדבר כרוך בנזק בלתי הפיך". (המ' 32831/96)


זכות או תקווה

בית המשפט העליון בחן את עצם המהות לקבלת אשראי בפרשת אילתית. באותו מקרה עלתה השאלה האם הזכות לקבלת אשראי היא "זכות", או שמדובר ב"ציפייה" או ב"תקווה"?

וכך נפסק: "התנאי הנדון הוא תנאי סביר ביחסים בין בנק ללקוחו, ועל פיו שומר לעצמו הבנק את הזכות להחליט אם ומתי לתת הלוואה נוספת ללקוחו. ללקוח אין כל חזקה על כספי הבנק, ואין לו כל זכות קנויה לקבל הלוואות עד סכום מסוים. לפיכך, כשהוא מתקשר עם הבנק - וזה ניאות להלוות לו כספים עד גבול מסוים, ובלבד שיוכל בכל פעם שיתבקש לתת הלוואה או אשראי ללקוח לשקול את עמדתו מחדש, לאור הנסיבות באותה שעה (מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות ההלוואה וסיכויי החזרתה), אין בכך כל קיפוח של הלקוח או מתן יתרון בלתי הוגן לבנק. "יתרון" זה של הבנק לתת או לא לתת הלוואה ללקוחו היה לו אף קודם לכריתת החוזה בין הצדדים". (ע"א 323/80)

אין כמובן לפרש קביעה זו בצורה המקשה על הלקוח, כאילו מתן האשראי כמוהו כ"מחווה" אשר עושה הבנק. יש לפרשה כך כי בכל פעם בה הבנק שוקל מחדש אם להפסיק את מסגרת האשראי אם לאו - עליו לעשות זאת בצורה סבירה, ולא באופן שרירותי. כלומר, יש להחיל את עקרונות תום הלב בבדיקת מעשיו של הבנק.

למרות שבתי המשפט לא התערבו בקלות במערכת יחסים מסחרית בין הבנק לבין לקוחו, ובחנו את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה טרם שפסקו לחובתו של הבנק, הרי ברור מתוך הלכות אלה (גם כאשר בית המשפט פסק לטובת הבנק) כי על הבנק לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב בבואו לבטל מסגרת אשראי.

בפרשת מעיינות הגליל המערבי סחר בע"מ נדון סעיף בהסכם בין בנק ללקוחו לפיו "הבנק לא יהיה חייב לתת או לחדש את האשראי, ויהיה רשאי בכל עת להפסיק את מתן האשראי או להקטין את סכומו בלי לתת ללקוחות הודעה מוקדמת על כך". במקרה זה קיבל בית המשפט את גירסת הבנק באשר לנסיבות העובדתיות המיוחדות למקרה זה, אך נקבע העיקרון כי "כמובן שהפסקת האשראי צריכה להיעשות בתום לב ובדרך מקובלת". (ה"פ (חי') 1620/95)


שיקוליו העסקיים של הבנק

בית המשפט בעניין אלקטרו בסיס הקפיד להפריד החלטתו זו מהחלטה אחרת שבה נקבע, בדרך של פרשנות ההסכם על פי תכלית העסקה, כי אין הבנק רשאי לדרוש פירעון מיידי של אשראי בהיעדר סיבה ובלא שאירע אירוע חריג: "בענייננו היתה לבנק סיבה לדרוש את כספו בשל התנהגות מעיינות הגליל המתוארת לעיל". הזכות הקבועה בהסכם צריכה, לכן, להתממש בתום לב, ללא נקמנות או שיקולים זרים. (ת"א (ת"א) 303/88)

בעניין עיריית נצרת עילית נקבע כי "לא קיימת כל חובה, מכל מקור שהוא, על הבנק להגדיל את מסגרת האשראי המאושרת של הלקוח, ולהתאימה להיקף החוב של הלקוח כפי שמתפתח בחשבונו".

ואולם, "הבנק, כגוף מסחרי, מנהל עסקיו לשם רווח - ועל פי מתכונת עסקית עניינית. שיקול דעת כזה מנחה אותו, וכל עוד פועל הוא בנקיון כפיים על פי ההסכם שבין הצדדים, ומכלול צעדיו בתום לב, לשם מימוש מטרת ההסכם שבין הבנק לבין הלקוח, וכל עוד לא נקבע מפורשות בהסכם שבין הבנק לבין הלקוח כי הבנק יגדיל את מסגרת האשראי על פי צרכי הלקוח בהתאם ליתרת החובה בחשבונו, הרי שאין כל חובה על הבנק להגדילה". אי הגדלת היקף מסגרת האשראי, המעוגנת היטב בשיקוליו העסקיים של הבנק, איננה מנוגדת - כי אם משתלבת בהלכות ובהוראת ההסכמים שבין הבנק ללקוח.

"אי הגדלת מסגרת האשראי, כשהיא מעוגנת בשיקוליו העיקריים של הבנק - אין בה כל דופי ואין לטעון כלפיה כי יש בה משום הפרת חובת הנאמנות, או חובת תום הלב או כל חובה אחרת שעשוי הבנק לחוב כלפי הלקוח, אף אם הלקוח נאלץ לשלם ריבית חובה גבוהה מזו שהיה משלם לו היתה מוגדלת מסגרת האשראי... אין אומנם ללמוד מכך שהבנק משוחרר מכל חובה במהלך קיומו של ההסכם לפעול בתום לב במימוש זכויותיו על פי ההסכם ובהתאם לחובות הבנק כלפי הלקוח, מכוח חובת הנאמנות, אולם אין בכל אלה כדי להוות מקור לחובה הנטענת על ידי העירייה שעל פיה חייב היה הבנק להיעתר לבקשת העירייה להגדיל את מסגרת האשראי" (ת"א (נצ') 268/93).


גחמתו של פקיד הבנק

במקרה אחר, לפני בית משפט השלום בירושלים, הוגשה תביעה של לקוחות נגד בנק בטענה של הפרת מסגרת אשראי בחשבון שנוהל במשך זמן רב. השופט בדק את הסיבה לביטול מסגרת האשראי, ונמצא כי פרץ ויכוח בין הלקוח לבין פקיד הבנק. כ"עונש" ביטל הפקיד את מסגרת האשראי. נקבע, כי אין לבטל מסגרת אשראי על רקע גחמה של פקיד בנק זה או אחר.

נמצאנו למדים כי כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו, אך ברור כי בנק לא יוכל באופן חד צדדי ומבלי שהיתה לו סיבה אמיתית להפסיק או להקטין מסגרת אשראי. החלטה זו מצד הבנק איננה יכולה להיעשות בשרירות, ועליה להביא בחשבון את הנזק הגדול (ובמקרים מסוימים אף הבלתי הפיך) העלול להיגרם לבעל החשבון.

לשיטתי, ובמיוחד בשים לב למעמדם של הבנקים כיום בעיני הציבור ולחוסר היכולת האמיתית של עסקים ואנשים פרטיים להכתיב את תנאי ההתקשרות, ראוי היה להגביל את יכולתו של הבנק, בחקיקה צרכנית, להפסיק או להקטין את מסגרת האשראי באופן מיידי וחד צדדי.

עו"ד גלעד נרקיס הנו בעל משרד עורכי דין המתמחה בדיני בנקאות, חברות ומקרקעין ומחבר הספר "החובות החלות על הבנקים" יחד עם עו"ד מור, מחבר הספר דיני שטרות ומשמש כעורך של אתר האינטרנט המשפטי www.superdin.co.il.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker