פסק הדין האחרון של ביניש: "צלמו של אדם נפגע אם הוא מגיע לעוני משפיל"

(עדכון) פסק הדין אותו בחרה הנשיאה הפורשת ביניש להקריא בפני אולם מלא בצמרת המשפט הישראלית עסק בזכות לקיום מינימאלי בכבוד ■ הרכב של שבעה שופטים הרחיב את ההגנה החוקתית הניתנת לזכויות אדם גם לזכויות כלכליות וחברתיות

הילה רז
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
הילה רז

בשעה 10:00 נכנסו 15 שופטי בית המשפט העליון בטור ארוך לאולם הדיונים, והתיישבו בצפיפות איש ליד רעהו על כס המשפט. אולם ג', האולם הגדול ביותר בבית המשפט העליון, היה מלא עד אפס מקום בצמרת המשפט הישראלית שבאה להיפרד מנשיאת בית המשפט העליון הפורשת דורית ביניש. גדולי היוצרים וההוגים של המפעל החוקתי הישראלי התרכזו בצפיפות חברית בחמש שורות מבין שורות ספסלי העץ שבאולם. הם התבוננו בנעשה בלאות מהולה בהתרגשות מהמעמד והמפגישה המחודשת איש עם רעהו. פסק הדין המכונן אותו בחרה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש להקריא הותיר את הקהל נפעם ואופטימי יותר משנכנס להיכל.

הרכב של שבעה שופטי בית המשפט העליון הסכים פה אחד לפסק דין שנכתב על ידי הנשיאה ביניש שכולו שיר הלל והעצמה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ממפעלי חייו של הנשיא בדימוס פרופ' אהרון ברק שישב בשורה הראשונה, בסמוך לבני משפחתה של הנשיאה ביניש, ונכדה התינוק.

ביניש וגרוניס, היוםצילום: דודי ועקנין

שבעת שופטי ההרכב, שלא כלל את נשיא בית המשפט הנכנס אשר גרוניס, הרחיב את ההגנה החוקתית שניתנה עד עתה לזכויות אזרחיות או פוליטיות גם על זכויות חברתיות או כלכליות.

הנשיאה ביניש הקריאה תקציר של פסק הדין ברשמיות. דבריה הדהדו באוזני השומעים: "הזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד מצויה בליבו ובגרעינו של כבוד האדם. חיים בחרפת רעב, ללא קורת גג, תוך חיפוש מתמיד מנין יבוא עזרו של אדם, אינם חיים בכבוד. מינימום של קיום בכבוד הוא תנאי לא רק לשמירה ולהגנה על הכבוד האנושי, אלא גם למיצוי יתר זכויות האדם. אין כל פואטיקה בחיים בעוני ובמחסור. ללא תנאים חומריים מינימאליים, אין לאדם יכולת ליצור, לשאוף, לבחור את בחירותיו ולממש את חירויותיו" אמרה.

אהרון ברק, יהודה ויינשטיין ויעקב נאמןצילום: דודי ועקנין

לגישת הנשיאה היוצאת "אין לראות בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד זכות הנגזרת מן הזכות לכבוד האדם, אלא יש לראות בה זכות המהווה ביטוי ממשי של כבוד האדם. הזכות לקיום אנושי בכבוד אינה זכות המרחיבה את תוכנה והיקפיה של הזכות החוקתית לכבוד, אלא היא נטועה עמוק-עמוק בגרעינה של הזכות החוקתית לכבוד".

פסק הדין עוסק במדיניות המוסד לביטוח לאומי לפיה בעלות או שימוש ברכב שוללים מאדם את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה. העותרים, ארגונים חברתיים: עדאללה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי, עמותת מחויבות לשלום ולצדק חברתי ועמותת איתך - משפטניות למען צדק חברתי ייצגו אמהות חד הוריות ונזקקים שגימלת הבטחת הכנסה נשללה מהם בשל שימוש ברכב של אחר או בעלות ברכב. הם תקפו את חוקתיות הסעיף בחוק הבטחת הכנסה ששולל ממי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב אפשרות לקבל גימלת הבטחת הכנסה.

אהרון ברק ומאיר שמגרצילום: דודי ועקנין

בפסק הדין הבהירה הנשיאה היוצאת ביניש כי חוק הבטחת הכנסה נועד לתמוך בתושבי המדינה שאינם יכולים לספק לעצמם את צרכיהם הבסיסיים, והוא מהווה רשת מגן אחרונה. הנחת היסוד של החוק, ציינה, היא שהדרך המרכזית להבטיח קיום אנושי בכבוד היא עבודה. לכן, גמלת הבטחת הכנסה מוענקת רק לאדם שאינו מקבל הכנסה מספיקה מעבודתו ואין לו משאבים מספקים לצורך קיומו הבסיסי באופן זמני.

לטענת העותרים, סעיף החוק פוגע בזכות לתנאי קיום מינימאליים, מאחר שהוא שולל את זכותו של אדם לגמלת הבטחת הכנסה גם אם השימוש או הבעלות ברכב אינם מעידים על כך שיש ברשותו אמצעים לקיום מינימאלי בכבוד. השלילה הקטגורית, כך נטען, מונעת מביטוח לאומי מלבדוק האם השימוש או הבעלות ברכב מעידים על רמת חיים חריגה, אם הם כרוכים בהוצאות סמליות בלבד ואם הם נחוצים על מנת לקיים חיים בכבוד מינימאלי. העותרים ציינו כי הצורך ברכב יכול להתעורר בשל מחלה, מקום מגורים מרוחק המנותק מתחבורה ציבורית או בשל הרצון להשתלב בעבודה. הם הוסיפו כי הפגיעה בזכות לתנאי קיום מינימאליים מתעצמת במקרה של שלילת הגמלה, משום שגמלת הבטחת הכנסה עומדת בליבת ההגנה על כבוד האדם.

העותרים בשלוש העתירות טענו כי יש בשימוש ברכב כדי לסייע לניהול חיים תקינים: להתייצבות בלשכות התעסוקה, לחיפוש אחר מקומות עבודה חדשים, לנגישות לקבלת טיפול רפואי, ולשמירה על חיים חברתיים. העותרים הערבים הוסיפו כי למקבלי הגמלה הערבים, המהווים כ-26% מכלל מקבלי הגמלה, שימוש בתחבורה ציבורית אינו יכול לשמש תחליף לשימוש ברכב, שמאחר שבמרבית היישובים הערבים אין בכלל תחבורה ציבורית סדירה ותדירה. העותרים טענו עוד כי סעיף החוק אינו חוקתי ואינו עומד בפסקת ההגבלה הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המוסד לביטוח לאומי ומשרד התעשייה, המסחר והתעסוקה טענו מנגד כי הסעיף מגלם מדיניות חברתית-כלכלית מובהקת של המחוקק. מדיניות זו, נטען, אינה נתונה לביקורת שיפוטית מכיוון שהיא מעגנת שורה של זכויות סוציאליות שלא הגיעו לרמה של זכויות יסוד.

המוסד לביטוח לאומי הסביר כי הרציונל שעומד בבסיס ההחלטה לשלול את הגמלה הוא העלות הגבוהה וההוצאות הכספיות המשמעותיות הכרוכות באחזקת רכב. תחשיבי עלות אחזקת רכב חודשית, הסבירו פרקליטי המדינה, מצביעים על כך שההוצאה הכספית החודשית קרובה מאוד לגובה גמלה ממוצע, ולכן, מוצדקת שלילת הזכאות לגמלה. ההנחה הגלומה בבסיס הטענה היא שמימון הוצאות אחזקת הרכב נעשה מהכנסות עצמיות של מבקש הגמלה אותן הוא הסתיר מהמוסד לביטוח לאומי.

הטענה המרכזית של המדינה היתה שיש לצמצם את הביקורת השיפוטית על חקיקה הנטענת כפוגעת בזכות למינימום של קיום אנושי בכבוד, בהשוואה לביקורת השיפוטית המופעלת על זכויות אחרות.

ההכרעה בדבר היקפן וגבולותיהן של זכויות האדם החברתיות היא מורכבת, ציינה ביניש, ומוסיפה כי מאחר שאלו זכויות חדשות במשפט הישראלי, טרם ניתנה להם פרשנות משפטית מספקת בבג"צ.

פסק הדין עמו בחרה ביניש לחתום את פועלה המשפטי מרחיב את ההגנה המשפטית הניתנת לשכבות החלשות והנזקקות ביותר בחברה הישראלית. היא מדגישה כי גמלת הבטחת הכנסה נועדה לאפשר לזכאים לה לרכוש את הדרוש להם לצורך מחייתם הבסיסית והמינימאלית וכיום אין לה תחליף. "חיוניותה וחשיבותה כה גדולה, עד שספק בעיני אם אין לה השלכה גם על הגנה ושמירה על זכויות אדם אחרות, כגון הזכות לחיים" נכתב בפסק הדין.

ביניש פוסקת כי ההסדר פוגע בזכות לקיום אנושי בכבוד, משום שהוא קובע כלל תנאי סף חד משמעי שלא ניתן לסתור אותו לפיו כל מי שבבעלותו או בשימושו כלי רכב לא יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה; וזאת, ללא כל תלות בשאלה הפרטנית האם אכן יש לאותו אדם הכנסה בהיקף אשר יבטיח את מימוש זכותו למינימום של קיום אנושי בכבוד. לכן לדבריה "ברור שכאשר נשללת גמלת הבטחת הכנסה ממי שזקוק לה לצורך קיום מינימאלי, נפגעת הזכות לקיום אנושי בכבוד".

היא מסבירה שמדובר ב"פגיעה ממשית וניכרת" בזכות למינימום של קיום בכבוד ביחס לחלק מתובעי הגמלה, ומוסיפה כי "בהתחשב במקומה המרכזי של גמלת הבטחת ההכנסה במארג מנגנוני הרווחה בישראל, שלילת הגמלה משמעה שלילת רשת המגן האחרונה, מאלה הזקוקים לה יותר מכל".

ביניש נוקטת בריסון שיפוטי, ומדגישה כי בית המשפט לא מתערב בשיקולי מדיניות כלכלית וחברתית ואינו מגדיר "מהו אותו מינימום של קיום אנושי בכבוד; מה הוא כולל, או מה עליו לכלול. נקודת המוצא לדיוננו היא כי מוטלת על המדינה חובה לקבוע מהם תנאי הקיום המינימאליים ולגזור את מערך הרווחה בהתאם לכך".

היא קובעת כי על המדינה להכיר בכך שרכב, בנסיבות מסוימות, אינו מותרות ויכול לסייע במציאת עבודה ובהגעה למקום עבודה; במיוחד כך במקומות בהם התחבורה הציבורית אינה מפותחת.

השופטים דוחים את עמדת המדינה לפיה סעיף החוק חוסך למדינה משאבים מאחר שפקידי הביטוח הלאומי אינם צריכים לבדוק בקשות פרטניות של נזקקים. ביניש קובעת כי "מדובר בפגיעה קשה ביותר, הנגרמת לליבת הזכות של מי שממילא מצוי בתחתית הסולם החברתי-כלכלי ונזקק לגמלה כרשת מגן אחרונה מפני רעב ועוני. בנסיבות אלה, יקשה לקבל כי החיסכון לבדו עולה על הנזק הנגרם לפרטים שזכותם לחיות במינימום של כבוד אנושי נפגעת". היא מצטטת את דבריה מפסק הדין שבו פסלה את הפרטת בתי הסוהר, לפיהם "המטרה אינה מקדשת את האמצעים ... 'יעילות' אינה בבחינת ערך עליון, כאשר עסקינן בפגיעה בזכויות האדם הבסיסיות והחשובות ביותר שהמדינה מופקדת עליהן".

סעיף החוק פוסקת ביניש מהווה "אמצעי נוקשה ובלתי הולם, הפוגע פגיעה שאינה הכרחית בזכות החוקתית לקיום מינימאלי בכבוד ... שלילתה של רשת המגן האחרונה הדרושה להבטחת קיום אנושי בכבוד מאלה הזקוקים לה ביותר, ובאופן גורף וכוללני, סותרת את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".

בסיום פסק הדין הכריזה על בטלותו של הסעיף בחוק הבטחת הכנסה ששולל את הגימלה מבעלי רכב או כאלה שעושים בו שימוש. על מנת שהכנסת תגבש הסדר חלופי הורו השופטים כי בטלות הסעיף תיכנס לתוקף בעוד חצי שנה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker