ביהמ"ש העליון מגן על עיתונות התחקירים: מרחיב ההגנה מפני תביעות לשון הרע

בפסק דין שקיבל את ערעורה של אשת התקשורת אילנה דיין, קבע הרכב של שופטי בית המשפט העליון כי דיין לא תשלם לסרן ר' 300 אלף שקל ולא תחויב בפרסום משדר תיקון ■ השופטים שינו הלכה שהיתה נהוגה בישראל 40 שנה והרחיבו את הגנת תום הלב על פרסום עיתונאי אחראי

הילה רז
הילה רז

>> בפסק דין מכונן שמרחיב את גבולות חופש הביטוי, קיבל היום בית המשפט העליון את ערעורה של מגישת תוכנית התחקירים "עובדה", אילנה דיין. השופטים קבעו כי לדיין עומדות הגנות 'אמת דיברתי' ו'תום הלב' בפרסום הכתבה שעסקה בהרג אימאן אל-האמס בת ה-13 ומעורבותו של סרן ר' בתקרית.

הרכב השופטים, בראשות המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, ביטל את פסק הדין שהורה לדיין ולטלעד לפצות את סרן ר' ב-300 אלף שקל ולשדר משדר תיקון בנוסח שהכתיב שופט בית המשפט המחוזי, נעם סולברג. עם זאת, השופטים הורו כי טלעד תפצה את סרן ר' ב-100 אלף שקל, בעקבות פרסום דיבתי בקדימון לקראת שידור התוכנית.

בפסק הדין קובעים שופטי העליון הלכה חדשה ומרחיבים את הגנת תום הלב שחלה על עיתונאי בפרסומיו בתקשורת. השופטים קובעים כי מעתה תחול הגנת תום הלב על פרסום עובדתי בעניין ציבורי משמעותי שנעשה בתום לב, תוך עמידה באמת מידה של עיתונות אחראית וזהירה.

פרקליטיו של סרן ר', עוה"ד אלעד אייזנברג ויואב מני, הודיעו אתמול כי הם שוקלים להגיש בקשה לדיון נוסף.

אילנה דייןצילום: חגי פריד

"תמונה מעוותת" או "עיתונות ברמה גבוהה"?

ב-22 בנובמבר 2004 שודר ב"עובדה" תחקיר אודות האירועים הקשורים בהריגתה של אל-האמס ותיפקודו של סרן ר' באותו מקרה. בעקבות התוכנית, הגיש סרן ר' תביעת לשון הרע נגד דיין וטלעד לבית המשפט המחוזי בירושלים, בטענה כי הדברים שפורסמו מרשת הקשר הוצאו מהקשרם והוצגה תמונה מעוותת כדי להכפיש את שמו. דיין וטלעד טענו מנגד כי מדובר בכתבה עיתונאית ברמה גבוהה ששיקפה נאמנה את האירוע. חלקים רבים בכתבה לא עסקו בסרן ר', כך נטען, וחלקים אחרים הציגו אותו באור חיובי.

שופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, שנבחר באחרונה לכהן כשופט בבית המשפט העליון ועדיין לא החל בתפקידו כשופט בבית המשפט העליון, פסק כי הכתבה מתיימרת לקבוע ממצאים עובדתיים ולהציג את ה"אמת", אך היא הוציאה את דיבתו של סרן ר' בכך שהתנהגותו הוצגה כ"אכזרית ומרושעת".

סולברג קבע כי עריכה מסוימת של הקלטות חייבת להיות כלולה בכל כתבה עיתונאית. ואולם הוא פסק כי פרטים שהוצגו כעובדות בכתבה סוטים מן האמת. סולברג חייב את דיין וטלעד לפצות את סרן ר' ב-300 אלף שקל, בשל הנזק הלא-ממוני שנגרם לו כתוצאה מפרסום לשון הרע כלפיו. בנוסף חויבה דיין לשדר את דבר זיכויו המלא בבית הדין הצבאי, בנוסח שהכתיב השופט סולברג.

סרן ר' עירער לבית המשפט העליון וטען כי הפיצוי שנפסק לו נמוך מדי. דיין וטלעד מצדם עירערו נגד עצם החיוב בפיצויים בגין לשון הרע, נגד גובה הפיצוי ונגד החובה לפרסם הודעת תיקון.

בבית המשפט העליון טען סרן ר' כי הבחירות של דיין בשידור התוכנית נעשו מתוך זדון, זייפו ועיוותו את המציאות. דיין השיבה כי הדוגמאות שהביא סרן ר' מתוך השידור אינן מוכיחות קיומו של זדון, אלא פעולות של עריכה לגיטימית. לטענתה, הפעולות של השמעת חלקים מתוך הפסקול כולו, של חיבור קטעי שמע ווידאו ושל צילומי האילוסטרציה נובעים כולם משיקולי עריכה. דיין ציינה כי במסגרת הכתבה הוצגו גם צדדים חיוביים של סרן ר' וכי כתבתה היתה מאוזנת יותר משאר הפרסומים שהוצגו באותה עת בעניינו של סרן ר'.

שופט בית המשפט העליון, אליעזר ריבלין, שאליו הצטרפו השופטים עוזי פוגלמן ויצחק עמית, מעלה על נס את חשיבותה של העיתונות החופשית, ובייחוד זו החוקרת. ריבלין מקבל את מסקנתו של השופט סולברג שלפיה מציגה הכתבה את סרן ר', במובנים אחדים, באור שלילי. הוא קובע כי בכתבה יש לשון הרע, אך לדיין עומדות ההגנות שמקנה החוק למפרסם לשון הרע.

ריבלין מגיע למסקנה הפוכה מזו של סולברג. הוא קובע, בניגוד לפסיקתו של סולברג, כי "אין, בשום פנים, להטיל על מפרסם חובה לבחון את הנתונים המגיעים לידיו באותו האופן שבו היו נבחנים במשפט. כדי לאפשר עיתונאות חוקרת וחופשית, על כתבות עיתונאיות ליהנות מהגנה מפני אחריות בגין פרסומים בעלי עניין לציבור אשר אמיתותם אינה יכולה להתברר אלא אחרי בירור ממושך". ריבלין אף מוסיף כי "בידי העיתונאי עשויות להיות ראיות אשר אמנם אינן קבילות בהליך הפלילי, כמו עדות שמיעה, אלא שאין מניעה כי אלה יוצגו בפני הציבור וייכללו בפרסום".

בניגוד לפסק דינו של סלוברג, ריבלין מבהיר כי "הפרסום צריך שייבחן כמכלול, בלי לדקדק בכל פרט ופרט מהפרסום הפוגע... במיוחד כך, מקום בו המדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית".

פסק דינו של סולברג תקף את עריכת התוכנית ושיבוץ קטעי ההדמיה. לעומת זאת, ריבלין קובע כי מדובר "במרחב נשימה" בעבודתם של עיתונאים. הוא מציין כי "עבודת העריכה הינה תכופות חלק בלתי נפרד מן העיסוק העיתונאי, וכל עוד נופלת היא בגדרה של עריכה מקצועית סבירה ואין בה עיוות מודע ומהותי של המציאות - אין זה תפקידו של בית המשפט להציע דרכים אלטרנטיביות למלאכת העריכה".

מדריך השופט פוגלמן לעיתונאי החוקר

לאילנה דיין עומדת הגנת אמת הפרסום

לגבי שידור התוכנית, ריבלין פוסק כי "תמונת המציאות כפי שעלתה מן הכתבה בכללותה אינה שונה באופן מהותי מהאמת כפי שהיתה ידועה באותה שעה, בהתאם ליכולות הבירור העומדות בפני עיתונאי סביר". בשונה מעמדתו של השופט סולברג, מכריע ריבלין כי "אין לתפוס את המפרסם במילתו ולדקדק עמו בדרישה להציג כל פרט ופרט, ובלבד שהפרסום אמת על פי מהותו וכפי שנראתה לו למפרסם בעת הפרסום".

ריבלין קובע כי עומדת לדיין הגנת אמת הפרסום. הוא מבקר את סולברג וגישתו ומציין כי "בית המשפט המחוזי החמיר ודיקדק בפרטי הלוואי שבכתבה, באילוצי עריכה ובשיקולי יצירה - ובכך הכביד באופן משמעותי ופסול על חופש הביטוי".

בהמשך יוצא ריבלין נגד קביעתו של סולברג שלפיה מאחר שסרן ר' עמד לדין בבית משפט צבאי, אין בפרסום אודותיו עניין ציבורי. ריבלין מסתייג מגישת סולברג בציינו "גישה זו אין לקבל. קיומו של הליך תלוי ועומד אינו יכול להוביל, כשלעצמו, למסקנה כי אין בכתבה עניין ציבורי". הוא כותב ומתריע כי "קביעה שכזו היתה מוציאה מגדר ההגנה פרסומים מותרים ומונעת דיון בשאלות שיש בהן עניין לגיטימי לציבור, וכך פוגעת בחופש הביטוי ובעיקרון פומביות הדיון". בהמשך מציין ריבלין כי "רבים המקרים בהם כתבות תחקיר עיתונאיות דווקא הן שמביאות לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום, ותרומתן לחשיפת האמת במקרים אלה לא תסולא בפז".

גם בנוגע לתחולה של הגנת תום הלב העומדת לזכותה של דיין, ריבלין חולק על גישתו של סולברג. סולברג קבע כי דיין לא ביקשה לפגוע בסרן ר' או להכפיש את חייליו, אך עצם הפגיעה האגבית בשמו הטוב של סרן ר' מביאה לשלילת הגנת תום הלב מדיין. ריבלין סבור כי סולברג הרחיק לכת, והוא קובע כי "אין להרחיב את פרישתו של חוסר תום הלב גם למקרים שבהם לא היתה כלל כוונה או מטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע. פרשנות זו רחבה מדי".

בנוסף, ריבלין קובע כי לא היה מקום לחייב את דיין וטלעד לשדר הודעת תיקון. הוא מזהיר כי "החובה לפרסם תיקון שאינו לרוחו של המפרסם כמוה כאמירה כי אסור לו למפרסם אף לחשוב את שחשב. בין איסור הפרסום לבין איסור המחשבה עובר קו אדום אשר על בית המשפט לנקוט משנה זהירות בבואו לחצותו". הוא מעביר מסר לשופטים ובו מגדיר להם את גבולות כוחם: "אף כי קיים בידי בית המשפט הכוח לחייב את הנתבע לפרסם תיקון או הכחשה של הפרסום, עליו להיות זהיר ולהשתמש בו במשורה ובגבולות הראוי. דרישת התיקון וההכחשה צריך שתיעשה במדידות ובמתינות".

חלק מהיסודות שביקש סולברג להכניס לתיקון, קובע ריבלין, מבוססים על תפישות סובייקטיביות והם מנוגדים להשקפת עולמה של דיין. "אין מקום לדרוש מדיין לומר כי 'התובע רץ חשוף לצלפי רפיח בחירוף נפש'. דיין מחזיקה בעמדה אחרת וזכותה להחזיק בה". ריבלין מסיק כי סולברג 'חרג מהגבול', ולכן ביטל את דרישת שידור התיקון. בצד זאת, מבקר ריבלין את דיין ומבהיר כי "חלק מאמירותיה של דיין במהלך השידור היו מיותרות, אם לומר את המעט. ראוי היה לה כי תנקוט מידה רבה יותר של ריסון עצמי ושל צניעות לנוכח הקושי המובנה בראיית התמונה המלאה".

השופט פוגלמן מצטרף לדעתו של ריבלין, ואף מרחיב את ההלכה של בית המשפט העליון בנוגע להגנת תום הלב שניתנת למפרסם מפני תביעות לשון הרע ונקראת "הלכת 'הארץ'" מ-1969, שהתקבעה בפסקי הדין עד עתה, עם שינויה. ב"הלכת הארץ" פסק בית המשפט העליון כי על עיתונאי חובה לפרסם לציבור הרחב ידיעה, גם אם אינה מדויקת לחלוטין, רק בנסיבות שבהן נשקפת סכנה לחיי אדם, לבריאותו או לרכושו. הגנה זו אומצה מהמשפט האנגלי וכונתה "הגנת חובת הפרסום". ההלכה של בית המשפט העליון צימצמה את הגנת תום הלב שניתנה לעיתונאי - רק למקרים שבהם פירסם ידיעה שהיה לציבור "אינטרס אישי ספציפי", כגון אזהרת הציבור מפני סכנה לחיי אדם.

פוגלמן מציע להחיל את הגנת החוק על העיתונאי גם ביחס לפרסום עובדתי בעניין ציבורי משמעותי שנעשה בתום לב, תוך עמידה באמת מידה של "עיתונות אחראית". הוא מאבחן כי "מדובר בהרחבה ראויה ונדרשת, אך יש לאזנה באמצעות הצבת חסמים שימנעו את ניצולה לרעה". הוא גם מבהיר שרק מפרסם שיוכיח כי פעל בהתאם לסטנדרטים מחמירים של זהירות עיתונאית, ועשה כן בתום לב, יוכל לחסות תחת ההגנה. פוגלמן מונה את התנאים שרק אם יתקיימו יוכל כלי תקשורת ליהנות מהגנת החוק, ובהם פרסום בעל עניין ציבורי משמעותי, כאשר נעשתה עבודה עיתונאית זהירה ואחראית.

פוגלמן הצטרף לעמדתו של ריבלין כי הכתבה עמדה באמת המידה של "עיתונות אחראית", שכן היא משקפת נאמנה את תמונת המציאות כפי שנחזתה בעיני דיין, בהסתמך על מקורות רבים ומגוונים ולאחר שנקטה אמצעים סבירים לווידוא העובדות.

דין ודיין

ממערכת עובדה נמסר בתגובה: "אנו מברכים על שבית המשפט שב ועיגן בפסיקתו עקרונות יסוד בכל הנוגע לחופש הביטוי - עקרונות שהתעלמות מהן היתה מהווה פגיעה אנושה בתפקודה החיוני של העיתונות החוקרת בישראל. אילנה דיין ביקשה להודות מקרב לב לפרקליטים שייצגו אותה לאורך הדרך - עוה"ד גיורא ארדינסט, יוסי עבאדי וטל ליבליך".

עו"ד גיורא ארדינסט: "זהו יום חשוב לחופש הביטוי והעיתונות החוקרת. פסק הדין מוכיח כי תחקיר עיתונאי הוא חשוב והוא לב ליבה של העיתונות החופשית. פסק הדין מעניק לתחקיר עיתונאי מרווח נשימה, וקובע כי מעיתונאי אין דרישה לדייק בפרטים כפי שנדרש מבית המשפט. בית המשפט קבע כי לעיתונאי עומדת חובת חוקית, מוסרית וערכית לפרסם מידע, לא רק במקרים של סכנה מידית, אלא גם במקרים שיש בהם עניין לציבור.

"בית המשפט העליון קיבל למעשה את כל טענותיה של דיין. טענו בפניו כי הגיע הזמן לבטל את 'הלכת הארץ' שלפיה אין הגנה מיוחדת לעיתונאים מפני פרסום לשון הרע, ואכן שופטי בית המשפט העליון קיבלו את עמדתנו, הפכו הלכה בת 40 שנה וקבעו כי לעיתונאי אכן עומדת הגנה מיוחדת מפני פרסום לשון הרע".

את טלעד ייצג עו"ד יוסי עבאדי ממשרד מיתר, ליקוורניק.

"הצופה הסביר 'נטחן' שוב ושוב בקדימון דרמטי"

קודם לשידור התחקיר בתוכנית "עובדה" פירסמה טלעד קדימון קצר המודיע לצופים על השידור. הקדימון פורסם פעמים רבות כך שהצופים בו היו רבים מאלה שנחשפו לתוכנית עצמה. השופטים קובעים כי הקדימון הציג תמונה בוטה ופוגענית של סרן ר', ובשל כך פסקו כי טלעד תפצה אותו ב-100 אלף שקל.

בפסק הדין מתייחס השופט אליעזר ריבלין לקדימון בנפרד מהכתבה ומשווה אותו לכותרת המופיעה בראש כתבה בעיתון. ריבלין סבור כי בניגוד לכתבה, בשידור הפרומו עברה טלעד את הקו המפריד בין פרסום מידע אמיתי ובעל עניין לציבור, לבין פרסום מידע חלקי שמטרתו השגת רווחים כלכליים ותוצאתו פגיעה בשמו הטוב של סרן ר'.

ריבלין מציין כי "בבחירת המידע החלקי שהוצג בפרומו לא היתה טלעד זהירה מספיק ולא שקלה את הצורך בשמירה על שמו הטוב של סרן ר'. הקדימון היה בוטה, מודע ומכוון, ובא להטות את הדברים נשוא הכתבה... התמונה העולה מהקדימון היא מוטה והחלטית".

השופט מאבחן כי "הדרך שבה מוצג סרן ר' חוצה את גבול השוליים ההגיוניים השמורים לעריכה עיתונאית. הקדימון אינו מציע תמצית אמיתית של הכתבה. הוא עושה לה עוול. הוא סוטה מן האיזון הראוי שהיה בכתבה".

השופט יצחק עמית מצטרף לעמדתו של ריבלין, וכותב כי "יש מקום לדעה כי הצופה הסביר, אשר 'נטחן' שוב ושוב בקדימון הדרמטי המלווה בקולה הסמכותי-פסקני-נחרץ של אילנה דיין, מגיע לצפות בכתבה כשדעתו כבר מקובעת לגבי הדברים". ואולם עמית מתלבט אם לראות בקדימון כנפרד מהכתבה, מאחר שלדבריו "ניתן לטעון כי הצופה הסביר, לאחר שנים בהן נתמלאה כרסו בקדימונים דרמטיים ש'לא סיפקו את הסחורה', מקבל את המסר בקדימון עם יותר מקב חומטין".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ