תקדים בעליון: עדות בתחקיר פנימי וחסוי בחברה תימסר למשטרה - דין וחשבון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תקדים בעליון: עדות בתחקיר פנימי וחסוי בחברה תימסר למשטרה

המשטרה ביקשה לקבל לידיה עדויות שנתנו עובדי רכבת ישראל במסגרת תחקיר של תאונות - אף שהובטחה להם סודיות ■ הרכב של שלושה שופטים פסק כי אין למשטרה סמכות לקבל את העדויות - אך הרכב מורחב של שבעה שופטים הפך את ההחלטה ■ הנשיאה דורית ביניש, שתמכה בהחלטה, העריכה כי לא יהיה ניתן להשתמש בעדויות כראיה במשפט  השופט דנציגר במיעוט: ההחלטה פוגעת באמון הציבור בשלטון

11תגובות

>> עובד מוזמן לתחקיר פנימי בחברה שבה הוא מועסק. נושא החקירה יכול להיות נתונים שגויים שמסר העובד ושגרמו לדיווח שגוי בדו"חות הכספיים של החברה, או תקלה שגרמה לתאונת עבודה במפעל.

החוקר יכול להיות היועץ המשפטי של החברה, או עורך דין חיצוני, או רואה חשבון מומחה בביקורת חקירתית, או קצין בטיחות. החוקר מבטיח לעובד הנחקר כי דבריו ישמשו לצורך בירור נסיבות האירוע ויישמרו בסוד. העובד חושש ומעדיף לשתוק. החוקר מזכיר לעובד כי אם לא ישתף פעולה המעביד עשוי לפטרו. העובד נעתר בלית ברירה ומשתף פעולה.

האם משטרת ישראל רשאית לדרוש מהחברה את עדויות העובדים במקרים כאלה ולהשתמש בהן לצורך חקירה פלילית נגד העובדים? בית המשפט העליון השיב על השאלה הזו בחיוב השבוע, בהליך ייחודי של דיון נוסף שבו לקחו חלק שבעה שופטים. ההחלטה הפכה על פיה החלטה קודמת שניתנה בהרכב של שלושה שופטים.

הדיון עסק בעובדי חברת רכבת ישראל ששיתפו פעולה בתחקיר פנימי שנערך בעקבות שתי תאונות רכבת ב-2005, שבהן נהרגו שמונה בני אדם ונפצעו עוד רבים אחרים. בפסק דין מוקדם יותר קבעו השופטים יורם דנציגר ואליקים רובינשטיין כי אין להתיר למשטרה לקבל את תמלילי עדויות העובדים בפני ועדת הבדיקה הפנימית שהקימה החברה. השופט אדמונד לוי חלק עליהם, אך נותר במיעוט.

בדיון הנוסף צורפו להרכב ארבעה שופטים: הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, והשופטות עדנה ארבל ומרים נאור. כל הארבעה חברו לשופט לוי, התהפכה ההחלטה וברוב של חמישה נגד שניים (דנציגר ורובינשטיין נותרו בעמדתם הקודמת) נקבע כי המשטרה רשאית לקבל את עדויות העובדים.

בפסק הדין התגלע עימות חריף בין הנשיאה ביניש לשופט דנציגר. ביניש מייצגת תפישת עולם המקילה בניהול חקירות. דנציגר מתבצר בעמדה מנוגדת. ביניש סבורה כי מותר למשטרה לדרוש את העדויות ולעיין בהן, כדי להסתייע בהן לקידום החקירה, גם אם הראיות הללו לא יוגשו במשפט. לדעתה, העובדה שעובדי הרכבת מסרו את העדויות מבלי שהיו יכולים להתייעץ עם עורך דין, ללא שניתנה האפשרות לשמור על זכות השתיקה וללא חיסיון מפני הפללה עצמית - משמעה כי ייתכן מאוד שהפרקליטות לא תוכל להשתמש בראיות הללו כנגד העובדים בבית המשפט. כלומר, העדויות יהיו בלתי קבילות במשפט פלילי.

עם זאת, ביניש סבורה כי עניין קבילותן של העדויות יוכרע על ידי הפרקליטות או בית המשפט בבוא עת המשפט הפלילי, ואין לדון בו בשלב החקירה המשטרתית. ביניש אמנם אינה קובעת באופן חד-משמעי כי עדויות שנמסרו למעביד בבדיקה פנימית אינן קבילות בבית המשפט, אבל מציינת את האפשרות הזו לפחות שלוש פעמים בפסק דינה. "אני סבורה כי יש ספק אם ניתן לעשות שימוש בהודעות שנגבו בתנאים אלה על ידי ועדת החקירה במשפט הפלילי עצמו. שאלה זו טעונה בחינה על פי דיני הראיות המתייחסים לקבילות הודעות שנגבו מכוח חובה למסור עדות וללא כיבוד הזכות להימנע מהפללה עצמית", היא כותבת.

צעד לא הוגן

השופט דנציגר לא שינה בעצם את העמדה שהביע בפסק הדין הקודם בהרכב המצומצם לפני כשנה וחצי, ואולם את הדברים שהוא כותב אפשר לקרוא באור שונה כיום. כיום יש לדנציגר ניסיון של נחקר במשטרה. כשהוא כותב משפט כמו "מדינה דמוקרטית שחרתה על דגלה אף את הצורך בהגנת זכויות החשוד והנאשם להליך הוגן, אינה רשאית להשלים עם דרכי חקירה שנועדו לעקוף את זכות החשוד והנאשם להליך הוגן ולרוקנם מתוכן ממשי" - למה הוא מתכוון? האם כשופט הוא כותב, או כנחקר שטוהר? אפשר רק לנחש.

בר און דניאל

דנציגר סבור כי המשטרה היתה צריכה לזמן את עובדי הרכבת ולחקור אותם בעצמה. לדעתו, רצונה של המשטרה לקבל לידיה את תמלילי עדויות העובדים שניתנו ללא זכויות נחקר בסיסיות כמו זכות השתיקה, הזכות לייעוץ משפטי והזכות לחיסיון מפני הפללה עצמית, היא צעד לא הוגן הפוגע בזכויות העובדים כנחקרים, באופן היורד לשורש זכויות האדם ופוגע באמון הציבור במערכת המשפט.

דנציגר כותב כי "אדישותו של בית המשפט לפגיעה בזכות להליך הוגן בזמן אמת עלולה לגרום לכך שהציבור יסבור כי בית המשפט מוטה לטובת גופי החקירה. לכן, האמון שנותן הציבור בבית המשפט עלול להיפגע". הוא מוסיף כי "אין לזלזל בשיקול זה, במיוחד לא בעידן הנוכחי שבו מתגברת מחאה אזרחית המביעה באופן נחרץ מורת רוח ותסכול מפני אופן התנהלותן של רשויות השלטון".

ביניש מעירה לדנציגר בפסק הדין על שנקלע ל"בלבול" ולא הבין שההגנה על זכויות הנחקרים נעשית בשלב ההליך בבית המשפט, ולא בשלב החקירה. דנציגר משיב לה כי לא התבלבל כלל, והוא קורא לבית המשפט לשנות את גישתו ולהעניק לנחקרים סיוע "בזמן אמת".

דנציגר נותר במיעוט עם השופט רובינשטיין, שגם הוא סבור שהעברת העדויות למשטרה היא הפרה של חובת ההגינות. רובינשטיין חוזר ומביע את דעתו כי לעובדים הובטח על ידי נציגי החברה שעדויותיהם יוותרו חסויות, וכשההבטחה מגיעה מגוף כמו רכבת ישראל שחלות עליו חובות של המשפט הציבורי, יש לכך משמעות רבה יותר.

ביניש מוסיפה על כך כי גם למעביד פרטי יש חובת הגינות לעובדיו, אך כאמור לדעתה משמעות החובה היא כי ייתכן שהעדויות לא יהיו קבילות במשפט פלילי, אך אין למנוע מהמשטרה לעיין בהן.

השופטת ארבל, שכמו ביניש היתה בעבר פרקליטת מדינה, מצטרפת לגישה שנועדה להקל על רשויות החקירה. כלומר, תומכת בביניש. ארבל מעירה כי לא תמיד ראיות בלתי קבילות יובילו להגשת כתבי אישום, אלא לעתים כדאי שהמשטרה תעיין בראיות גם אם אינה יכולה להגיש אותן לבית המשפט, כי אלה דווקא ישכנעו אותה בחפותו של נאשם ולא באשמתו.

ביניש וארבל חלוקות ביניהן ביחס למידת ההשפעה המצננת, כלומר ההרתעה על העובדים שנחקרים, בכך שעדויות בוועדת בדיקה פנימית ייחשפו למשטרה. ביניש מודה כי ייתכן שיהיה לכך אפקט מצנן, אך טוענת כי שיקול זה אינו יכול להכריע את הכף נגד חשיפת העדויות בפני המשטרה. ביניש מציינת כי "לרכבת עומדת האפשרות להטיל סנקציות משמעתיות שונות על עובדים המסרבים לשתף פעולה כנדרש עם ועדות החקירה הפנימיות. בנסיבות אלה אין ביסוס של ממש לחשש שהעלו המשיבים מפני פגיעה בשיתוף הפעולה של עובדי הרכבת עם ועדות החקירה הפנימיות".

ארבל סבורה שעובד היודע כי פעל בצורה לא ראויה עשוי לחשוש מפיטורים, ולכן האפקט המצנן קיים ממילא - והחשש מהדין הפלילי מעצים אותו, אך לא משנה את התנהגות העובד בצורה דרסטית. "איני סבורה כי ניתן לומר שהאפקט המצנן נוצר מעצם העברת החומר למשטרה, אלא הוא טבוע כבר בהופעה לפני ועדת הבדיקה. איני סבורה על כן כי יש ליתן משקל מכריע לחשש מפני האפקט המצנן", כותבת ארבל.

ליאור מזרחי

דנציגר סבור שהאפקט המצנן דווקא חריף. יש לו ניסיון בעניינים אלה. ב-2007, כשעוד היה עורך דין פרטי, שימש דנציגר מעין חוקר שמינתה בזק לבחינת חוקיות תהליך קבלת ההחלטות של דירקטוריון החברה לגבי הגדלת התגמול למנהליה. מינויו של דנציגר נקבע אז בלחץ רשות ניירות ערך, שאיימה לחקור את בזק אם לא תעשה בדק בית ביוזמתה. דנציגר חקר את בכירי החברה והפיק דו"ח נוקב. דו"ח דנציגר על בזק נחשב עד היום למודל של אכיפה פנימית שרשות ניירות ערך מצפה מחברות ציבוריות להנהיג עם גילוי של תקלות והפרות חוק. מפסק הדין הנוכחי ניכר כי לדעת דנציגר, האפקט המצנן עלול להכשיל בדיקות פנימיות כאלה.

הפרקליטות יוצגה על ידי עו"ד נעמי גרנות, ועובדי הרכבת יוצגו על ידי עוה"ד חדוה באום ועודד מורנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#