אג'נדה חברתית או עימות עם התקשורת: מה יביאו השופטים החדשים לעליון?

הוועדה למינוי שופטים בחרה בצבי זילברטל, אורי שהם, דפנה ברק-ארז ונעם סולברג לבית המשפט העליון ■ העובדה שברק-ארז וסולברג עשויים להתמודד בעתיד על נשיאות העליון מקצינה את העימות שעשוי להתהוות בין השקפת העולם שלהם

עידו באום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

שתי הפתעות יצאו ביום שישי מהוועדה למינוי שופטים. האחת, עצם הבחירה של ארבעה שופטים חדשים לבית המשפט העליון לאחר מבוי סתום שנמשך זמן רב. האחרת, העובדה שמדובר בארבעה שופטים טובים וראויים לתפקיד.

בעצם, אין סיבה להיות מופתעים - המנגנון הזה עובד טוב כבר הרבה מאוד שנים, ולכן זכה להתעניינות בינלאומית. הוועדה, שבה מיוצגים שרים, חברי כנסת, עורכי דין ושופטים, היא מנגנון ישראלי ייחודי שהוכיח את עצמו.

הכורח להשיג רוב של שבעה חברי ועדה למינוי לבית המשפט העליון הוא תולדה של שינוי חקיקה שיזם גדעון סער, אשר הבטיח בכך כי המינויים ימשיכו לחייב פשרה המשקפת איזון בין כל הגורמים בוועדה, גם לאחר שהתעצמה בה הנציגות הפוליטית של הימין. האיזון הצליח הפעם מעל למשוער.

השופטים המחוזיים צבי זילברטל ואורי שהם הם שופטים חרוצים וטובים, וכל אחד מהם מביא מומחיות רבה בתחומי עיסוקו. מעניינת יותר ההנגדה שיצרה הוועדה במינויים של פרופ' דפנה ברק-ארז ונעם סולברג. ההיסטוריה של בית המשפט העליון זרועה ניגודים, כמו העימות הידוע בין אהרן ברק האקטיביסט למנחם אלון, חסיד הגישה השמרנית, או בין ברק למישאל חשין.

העובדה שסולברג וברק-ארז קרובים בגילם (היא בת 47 והוא בן 49) ושניהם עשויים להיות בעתיד נשיאי בית המשפט העליון, אם תישמר שיטת מינוי הנשיא לפי הוותק, מקצינה את העימות שעשוי להתהוות בין תפישות העולם המיוחסות להם.

שאלה אחת היא אם תפישת העולם השיפוטית של השניים ביושבם על כיסא השיפוט בבית המשפט העליון תהיה אכן כה שונה. שאלה מעניינת לא פחות היא אם מי מהם יצליח לסחוף את העליון לכיוון מוגדר, בהינתן שהרכבו הנוכחי של בית המשפט משקף היום יותר מאי פעם את הפרגמנטים הבלתי מאוחדים של החברה הישראלית.

"להכרה בזכויות חברתיות יש מחיר, אך המחיר של אי הכרה בהן גבוה יותר"

פרופ' דפנה ברק-ארז היא המשפטנית הבולטת ביותר הכותבת בתחום המשפט הציבורי וההפרטה, וקולה נשמע גם בימי המחאה החברתית

זה זמן רב לא מונה לשורות בית המשפט העליון מועמד מהאקדמיה. הקידומת ברק אמנם מחייבת, אבל דפנה ברק-ארז אינה קשורה לאהרן ברק וגם לא לשום ברק ידוע אחר. בראיון ל-TheMarker לפני כשנה התבדחה שכבר נמאס לה להכחיש את הקשר.

היא מגיעה לבית המשפט עם אג'נדה ברורה. אף שתחומי התמחותה רחבים וכוללים את המשפט המינהלי, משפט וביטחון לאומי, פמיניזם ועוד, אפשר לומר על ברק-ארז שהיא השופטת הראשונה הנישאת אל בית המשפט העליון על כנפי אג'נדה חברתית. היא המשפטנית הבולטת ביותר הכותבת על משפט ציבורי וההפרטה, וקולה נשמע גם בימי המחאה החברתית בקיץ שעבר.

דפנה ברק-ארזצילום: מוטי מילרוד

"ההפרטה היא סוג של חלוקת עושר שאמורה להיעשות תוך שמירה על תחרות שוויונית, בהתאם לדיני המכרזים ובשקיפות. במציאות, לא תמיד כללים אלה נשמרים במידה ובשקיפות מספקת", אמרה בראיון ל-TheMarker לפני כשנתיים. תופעה בעייתית במיוחד שעליה עמדה ברק-ארז היא "הפרטה על דרך מחדל" - מצב שבו מצמצמת המדינה את הפעילות שלה בתחום מסוים, לרוב ללא דיון מוקדם מסודר. זה מה שקורה כאשר המדינה מצמצמת תקציבי חינוך או בריאות, ולוואקום שנוצר נכנסים גורמים פרטיים.

"כאזרחית ואמא אני חשה שמערכת החינוך עברה הפרטה חלקית על דרך מחדל על ידי צמצום תחומי הוראה בתהליך שנמשך שנים רבות, בעיקר צמצום של תחומי העשרה. יש לזה תוצאות חברתיות מצערות - כי לתלמידים בפריפריה, לדוגמה, יש פחות הזדמנויות, מפני שלשם פחות נכנסו גורמים פרטיים", אמרה וציינה: "מה שחסר לי הוא דיון מושכל בשאלה מה להפריט ומה לא".

ברק-ארז אינה סבורה שבית המשפט צריך להתערב בכל הפרטה, אבל היא מתנגדת לצמצום זכות העמידה בבג"ץ. לדבריה, "אם רוצים להיאבק בשחיתות, חשוב להרחיב את זכות העמידה, כדי שיהיה אפשר לתקוף בזמן אמת החלטות שיש חשש שהן מושחתות. אני לא קוראת למעורבות בכל החלטה הקשורה להפרטה. פעמים רבות מדובר במדיניות כלכלית שלא דורשת התערבות, אבל יש גם הפרטות שמשפיעות על זכויות אדם. למשל, בתי הכלא הפרטיים". פסק הדין המונומנטלי של בג"ץ שמנע את הפרטת בתי הכלא (וספג ביקורת משר האוצר, יובל שטייניץ, שטען כי מדובר ב"הפקרות כלכלית") מתבסס בין היתר על כתיבתה של ברק-ארז. הנשיאה, דורית ביניש, קבעה בפסק הדין הזה כי קיימות סמכויות שלטוניות שאי אפשר להפריט, כגון הסמכות לשלול מאדם את חירותו.

היא תומכת מובהקת בהגנה על זכויות חברתיות כחינוך, בריאות ודיור ציבורי ודוחה את הטוענים כי הכרה בזכויות חברתיות כזכויות יסוד היא עניין יקר שמכביד על מעצבי המדיניות הכלכלית. לדבריה, "הזכויות האזרחיות והפוליטיות המסורתיות, כדוגמת חופש הביטוי או הזכות לקניין פרטי, הוצגו כזכויות נטולות עלויות, שההגנה עליהן היא נייטרלית כביכול. זאת, אף שגם הגנה על הזכויות האזרחיות והפוליטיות היא עתירת משאבים". היא הוסיפה כי "להכרה בזכויות חברתיות יש מחיר, אך המחיר של אי הכרה בהן גבוה יותר".

ברק-ארז אינה סבורה שבג"ץ מתערב יתר על המידה במעשי השלטון. לדבריה, הסטטיסטיקה מעידה על זהירות. "בית המשפט צריך לנסות לייצג את האינטרסים ארוכי הטווח שנמצאים לעתים מעבר לאילוץ המיידי, בעוד המערכת הפוליטית מייצגת מטבעה את ענייני השעה. בסופו של דבר, החיים מוכתבים על ידי משיכה ליותר מכיוון אחד", אמרה והוסיפה: "יש כאלה הסבורים שבאיזון בין הרשויות, לרשות המבצעת צריך להיות יותר כוח. אני באופן אישי חושבת שמדינת ישראל יוצאת נשכרת מכך שיש תהליך מתוחכם של איזון ושל בקרה בין הרשויות".

לאיזו מידה של התערבות שיפוטית צפויים מקבלי ההחלטות בממשלה מברק-ארז? בראיון היא התייחסה להתנהלות האתית של אישי ציבור ואמרה כי "אני מסכימה שאין מספיק שיפוט נורמטיבי-אתי בזירה הציבורית, ולכן פעמים רבות נדחקנו לתפקיד של קביעה אם הדבר חוקי או לא חוקי, ופעמים רבות נאלץ בית המשפט למלא את התפקיד כפוי הטובה הזה".

במינויה עם סולברג מיצבה הוועדה לבחירת שופטים את ברק-ארז בצד החילוני-ליברלי של החברה הישראלית. מעניין לגלות היכן היא ממוקמת על סקאלת האקטיביזם השיפוטי - לעומת השמרנות המיוחסת לנשיא העליון הבא, אשר גרוניס. במאמר אקדמי שכתבה באחרונה על "דיני דמוקרטיה" ביקרה ברק-ארז את הקלות שבה משנים בישראל את כללי המשחק הדמוקרטיים. בהמשך התייחסה לבג"ץ, שדן בחוקתיותו של חוק טל, אשר קבע הסדר מיוחד לגיוס בני ישיבות, ובכך עסק בשוויון בין קבוצות בחברה הישראלית ובזכויות המיעוט הדתי.

השופט גרוניס הציג במקרה זה דעת יחיד שצידדה בצמצום הביקורת השיפוטית על חוקים שפוגעים בשוויון ומיקודה בחוקים שפוגעים במיעוטים בלבד, להבדיל מחוקים הפוגעים ברוב. הנשיא ברק התנגד נחרצות לעמדתו זו של גרוניס. ברק-ארז כותבת בממלכתיות "מבלי להכריע במחלוקת" כי בדמוקרטיה "גם לרוב אין בהכרח יכולת אפקטיבית להשפיע על קביעת מדיניות בסוגיות שונות". לדבריה, "בהקשר הישראלי, הסיכוי לביקורת אפקטיבית על החלטות פוליטיות של הרוב הפרלמנטרי הוא נמוך במיוחד, נוכח הפרקטיקה הרווחת של הקמת קואליציות רחבות וממשלות אחדות, אשר אינה מותירה כמעט מקום לתפקוד אפקטיבי של אופוזיציה".

נעם סולברג: מצפה מהעיתונות למשנה זהירות - בדומה לבתי המשפט

סולברג, שופט יעיל ורציני, מזוהה עם תוויות שהודבקו לו שלא מרצונו - הכיפה, המגורים מעבר לקו הירוק ותמיכת הימין בו בוועדה למינוי שופטים

בעוד ברק-ארז הצליחה לתרגם את האגנ'דה האקדמית שלה לתפישת עולם משפטית-ציבורית רחבה שהיא מזוהה עמה, סולברג מזוהה עם תוויות שהודבקו על ידי התקשורת שלא מרצונו. הכיפה וכתובת המגורים שמעבר לקו הירוק הצטרפו לתמיכה הגורפת של נציגי הימין בוועדה למינוי שופטים, לגב של שר המשפטים הימני יעקב נאמן, לזיכוי לשוטר שהרג פלסטיני בשלוש יריות וכמובן לפסק הדין שבו חויבה אילנה דיין לפצות ב-300 אלף שקל את סרן ר' בגין כתבה שבה תיארה אותו כמי שביצע "וידוא הריגה" בילדה פלסטינית שהתקרבה למוצב ברצועת עזה.

צילום: בר און דניאל

המיקוד הפוליטי הסיט את תשומת הלב מיכולותיו המשפטיות של סולברג. הוא שופט חרוץ, יעיל ורציני. בפסק דין מעניין במיוחד בשנה האחרונה (פרשת ב. יאיר) איזן סולברג בין ניסיון של בעלי שליטה בתאגיד לאשר לעצמם הסכם ניהול שמן לבין בעל מניות מיעוט שנטען כלפיו כי הוא סחטן ולא מעוניין באמת בטובת החברה. סולברג קבע כי לא ייתכן שבעלי השליטה הם שיקבעו מיהו בעל מניות מיעוט סחטן, וכי עליהם לפנות לשם כך לבית המשפט.

על ההחלטה הוגש ערעור לבית המשפט העליון. פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, מהמומחים הבולטים בישראל בדיני חברות, סבור כי שיטת סולברג עלולה לשתק את החברה עד להחלטת בית המשפט, וכי יש לאמץ גישה שלפיה בעל מניות המיעוט הוא זה שצריך לפנות לערכאות. רשות ניירות ערך דווקא מצדדת בסולברג, לאור גישתה כי בישראל קיים כוח ריכוזי עודף בידי בעלי שליטה, וחובה לנטרל אותו.

אחד הקשיים עם סולברג נעוץ בפסקי הדין שלו בתחום לשון הרע. פסק הדין בפרשת דיין וסרן ר' הוא קצה קרחון שרובו אינו מוכר לציבור. בפסק הדין הזה נכנס סולברג לפרטי פרטיה של כתבת תחקיר שעשתה דיין בתוכנית "עובדה" על מוצב צה"ל בעזה ועל האירוע שבו נורתה למוות ילדה בת 13, איימן אל-האמס, שהתקרבה לשטח אסור בקרבת המוצב. סולברג שם עצמו כעורך של הכתבה, תוך שהוא בוחן אילו צילומים הוצגו במקביל לטקסט שבפי הקריינית ומה משתמע מהדברים. הקושי בפסק דינו של סולברג נובע בין היתר מכך שסולברג בחן את הכתבה על רקע זיכויו של הקצין בבית הדין הצבאי שבו הועמד לדין. הכתבה אמנם שודרה לפני הזיכוי, אבל סולברג ציפה מדיין לדיוק ברמה של פסק דין בבית המשפט.

רוב הציבור אינו מודע לכך שסולברג כתב פסקי דין רבים בתחום לשון הרע - חלק גדול מהם עוד בהיותו שופט שלום. כמעט בכל פסקי הדין ניכרת חריצותו ודקדקנותו כשופט: סולברג מתעמק בכל עובדה ועובדה בכתבות ובפרסומים שבמחלוקת. הבעיה היא שהוא דורש מהתקשורת רמת דיוק של בית משפט.

דוגמה נמצאת למשל בתביעת דיבה שהגישה בתיה כרמון, שהיתה בכירה במשרד הפנים, נגד "ידיעות אחרונות" בעקבות תחקיר שפורסם עליה. סולברג, בהיותו שופט שלום, קבע כי יש בתחקיר הקשה שפורסם מהות נכונה, אבל יש בו גם עובדות מהותיות שאינן נכונות ושנועדו להעצים את התמונה. מדבריו עולה כי הוא מצפה מהתקשורת, ובמיוחד בכתבות תחקיר, לסטנדרט זהירות גבוה כמו זה של בית משפט. הוא כותב כי "העיתונאי הוא החוקר, הוא השופט, והוא גם התליין. כחוקר - עליו למלא את שליחותו המקצועית והציבורית, לתור אחר מומיה של הרשות ושל הנושאים בתפקידים הציבוריים, ולאסוף ראיות לביסוס הטענות נגד המועלים בתפקידם. כשופט - עליו לבדוק ולאזן, לשקול היטב ולדקדק בכל ממצא, שלא תארע תקלה על ידו ושלא ידון אדם לשבט, מעבר למידה הראויה. עליו להיזהר בכל אלה שבעתיים, משום שהוא גם המוציא לפועל. הוא מחליט, כמעט לבדו, מה לפרסם, כמה, היכן, כיצד ומתי. הפרסום הזה הוא הוא העונש. פגיעה בשמו הטוב של אדם, בתפוצה המונית, היא עונש כבד מנשוא".

גישה זו עולה גם מפסקי דין אחרים של סולברג ומצטברת לעמדה שהביע בפסק הדין נגד דיין, שלפיה אין מקום לתחקירים בנושאים שכבר מתבררים בבית המשפט. "איזה ערך יש לעיתונות אמיצה וחוקרת כשהסוגיה הנחקרת כבר היתה לכתב אישום בידי הרשויות האמונות על כך?", כתב בעניינו של סרן ר'.

מפסיקתו של סולברג עלולה לעלות תפישת עולם שלפיה התקשורת ובית המשפט הם תחליפיים זה לזה - כלומר אדם יכול להישפט בתקשורת או בבית המשפט, אך לא בשניהם. אם כך, זו תפישה שגויה. דעת הציבור מושפעת מהתקשורת, אבל ההכרעה המשפטית מסורה לשופט ולא לעיתונאי. הערעור של דיין על פסק הדין קרוב להכרעה בבית המשפט עליון. עמיתיו של סולברג ישפיעו בוודאי בהכרעתם על האופן שבו ימשיך השופט שלא פונק בתקשורת את הרומן הדוקרני שלו עמה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker