יובל קרניאל

יש לנו ארץ נהדרת. שופט השלום בירושלים עודד שחם, קבע בשבוע שעבר בפסק דין מעניין כי לתכנית הסאטירה "ארץ נהדרת" מותר להגיד במערכונים שלה כמעט הכל. הוא כמובן צודק, הרי חופש הסאטירה והחופש לבקר בחריפות אנשי ציבור, כמו נעם פדרמן, הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה.

במערכון המדובר, מוצגים מתנחלים הפוגעים בחיילי צה"ל, שופכים עליהם חומצה, מכנים את החיילים "נאצי" ומתעללים בערבים, למשל בדרך של שימוש בערבי כקרש גיהוץ. בסוף המערכון מוזכר כי היוצר שלו הוא נעם פדרמן. ברור כי המערכון מקשר בבירור בין האיש ומה שהוא מייצג לבין התיאורים החריפים של אלימות, קיצוניות, וגזענות.

שחם קובע כי המערכון הוא "בלתי מציאותי בעליל" והתכנים שבו "לא מתיימרים להיות יצוג ריאליסטי של המציאות" זה כמובן נכון. אין בשידור טענה שבאמת פדרמן כתב את הדברים או עשה אותם. זה הכל בצחוק. ובלשונו של שחם: "אין מדובר בפרסום עובדתי, או בדבר מה הקרוב לכך. בולטים במערכון המימד של הקצנה וההגחכה, הן בתיאור הדמויות שבו והן במתרחש בו."

נהדר. זה אומר שבארץ נהדרת אפשר לומר הכל.

השופט שחם הוא כנראה איש אמיץ, שהרי הרוח הנושבת מהוועדה למינוי שופטים, כמו גם במסדרונות הכנסת, היא בכיוון ההפוך. הפסיקה של שחם היא הוכחה לקשר החזק שיש בין חקיקת לשון הרע לבין ההסתערות של הימין על בתי המשפט ועל הליכי מינוי השופטים.

לפוליטיקאים ברור כי החקיקה כשלעצמה לא מספיקה. גם היום קיים חוק איסור לשון הרע המאפשר לשופטים שחושבים אחרת, לפסוק מאות אלפי שקלים נגד פרסומים של התקשורת. למשל נגד אילנה דיין והכתבה שלה על וידוא ההריגה של סרן ר'. העניין הוא שלשון הרע הוא נושא מורכב ועדין, פתוח לפרשנות ולשיקול דעת שיפוטי רחב מאוד. התוצאה תלויה בזווית הראיה של השופט היושב בדין.

פדרמן צדק בטרוניה שלו נגד שחם, שהרי ברור ששופט אחר, אולי תושב ההתנחלויות, היה רואה במערכון של ארץ נהדרת פרסום חמור של לשון הרע. ברור לכל כי פרסום בארץ נהדרת משפיע יותר כמעט מכל פרסום אחר וכוחו רב לעצב את דמותו הציבורית ואת המוניטין של איש הציבור. במובן הזה, פדרמן צודק. שמו אכן הוכפש.

זה גם אומר שלא מספיק לקבוע בחוק איסור לשון הרע פיצויים מוגדלים ללא הוכחת נזק. גם אם החוק יקבע פיצוי של עשרה מיליון ש"ח, עדיין בתכניות הסאטירה אפשר לטעון שהכל בצחוק ואין כאן פרסום עובדתי.

בשביל לשלוט בזה צריך למנות את השופטים הנכונים. יתכן שהשופט נעם סולברג היה חושב אחרת.

המאבק המתנהל היום במדינה הוא לא על חוק זה או אחר, ודאי לא על גובה הפיצוי ללא הוכחת נזק בתביעות לשון הרע. המאבק הוא רחב יותר ועניינו דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית ומקומו של חופש הביטוי. המהלך הפוליטי והחקיקתי של הגדלת הפיצויים נועד כנראה לסמן לשופטים מה רוצים מהם המחוקקים, היושבים גם בוועדה למינוי שופטים.

המאבק הוא על עצמאותה של השפיטה ועל כוחו של בית המשפט העליון להמשיך להגן על חופש הביטוי, גם כשמדובר בביטויים פוגעים וקשים.

טוב שיש לנו "ארץ נהדרת", אבל ברור שגם שם, בשידורי קשת, הבינו היטב את הרמז של פדרמן כאשר התקיף את פסק הדין ואת השופט שחם. לא תמיד תתברר התביעה על לשון הרע אצל השופט שחם.

ד"ר יובל קרניאל הוא מומחה למשפט ותקשורת מהמרכז הבינתחומי הרצליה

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker