"רק" שיתפתם? אתם עשוים להסתכן בתביעה: כל הפרטים על פסיקת העליון

בית המשפט העליון קבע כי בניגוד לסימון "לייק", שיתוף של פרסום דיבתי בפייסבוק יכול להיחשב לשון הרע — לצד הקלות והגנות למשתף ■ פסק הדין ניתן בעניין בני זוג שלחצו ב–2014 על לייק ושיתפו שני פרסומים, שלא ידוע מי כתב אותם, ותוכנם פוגעני ביחס למקומון שבועי

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פייסבוק פרטיות

כמה פעמים לחצתם השבוע בפייסבוק על הפעולות "לייק" או "שיתוף"? רבים מהמשתמשים הפעילים ברשתות החברתיות כבר אינם יכולים לזכור מה בדיוק שיתפו או חיבבו. נקודת ההנחה של המשתמש הממוצע היא שמכיוון שהפעולות האלה לא מייצרות מסרים חדשים ועצמאיים — הוא אינו חשוף לתביעה משפטית.

ההנחה הזאת שגויה באופן רשמי משבוע שעבר, לאחר שבית המשפט העליון קבע הלכה שלפיה גם שיתוף של תוכן פוגעני ודיבתי יכול להיות פרסום של לשון הרע. בכך, העליון אימץ את פסק הדין שניתן במחוזי לפני כשנה ואת העמדה שהציג היועץ המשפטי לממשלה.

השופטת דפנה ברק־ארז קבעה בהסכמת השופטים יעל וילנר ומני מזוז כי האיזון הנכון הוא הטלת אחריות בנזיקין על אדם שבוחר ביודעין לשתף במידע דיבתי. זאת לצד הפעלת הגנות והקלות הקבועות בחוק והאפשרות לדחות תביעות בעייתיות על הסף.

ברק־ארז ציינה כי פעולת השיתוף שיוצרת מעין עותק של הפרסום הבעייתי יכולה להקנות לו תפוצה נרחבת ותהודה רבה. לעומת זאת, בסימון לייק (או סימונים אחרים המביעים רגשות ותחושות) המשתמש משפיע באופן עקיף בלבד על פעולת האלגוריתם של הרשת החברתית.

השופטת וילנר הדגישה את העובדה שהכפשת שמו של אדם ברשתות החברתיות דווקא טומנת בחובה פוטנציאל נזק בעל מאפיינים ייחודיים, ולעתים חמורים יותר, מהמאפיינים של נזקי פרסום לשון הרע באמצעים מסורתיים. זאת, בין השאר, מכיוון שהיקפו כמעט בלתי מוגבל, הוא חוצה גילים, אינו כפוף לכללי אתיקה או ביקורת של עורך והוא נשאר לנצח. לכן, היא ציינה, בנסיבות שיצדיקו זאת צריך להביא זאת בחשבון גם בקביעת שיעור הנזק.

שלוש ערכאות כבר דנו בנושא

פסק הדין ניתן בעניין בני הזוג יואל וגלית שאול, שלחצו ב–2014 על כפתור הלייק לפרסום אחד אנונימי ושיתפו פרסום נוסף אנונימי, שתוכנם פוגעני ביחס לעיתון השבועי "המקומון רמת גן וגבעתיים", שמוציאה לאור נידיילי תקשורת של אלי עזור. בפרסום אחד ששיתפו בני הזוג שאול הופיעה תמונה של המקומון מושלך לפח אשפה לצד ארבע שורות מלל, שכל אחת מהן נפתחת במלה "הזיבלון". בפרסום נוסף סימנו בני הזוג שאול לייק לסטטוס של קבוצת פייסבוק שפירסמה תמונה של כלב העושה את צרכיו על המקומון.

נידיילי תקשורת הגישה נגד בני הזוג תביעת לשון הרע בסך 640 אלף שקל. בבית משפט שלום נקבע כי אף שהפרסומים המקוריים כשלעצמם הם לשון הרע, לא התקיימו דרישות החוק לצורך הקביעה כי הפעולות של לייק ושיתוף מקיימות את יסוד הפרסום. חברת התקשורת עירערה למחוזי ושם נקבע כי שיתוף הוא פרסום, אך לייק לא — בהתאם לעמדה של היועמ"ש שניתנה לאור השאלה התקדימית.

אף שהפיצוי שנקבע היה סמלי יחסית בשל הסכמות בין הצדדים (5,000 שקל), הגישו בני הזוג בקשת ערעור לעליון, באמצעות עורכות הדין ד"ר פנינה בכר, ד"ר אורה בר־גיל ואורטל אייזנברג ממשרד בכר בר־גיל. בכך הם איפשרו לקבוע הלכה מחייבת. בכר מסרה כי הן מרוצות מפסק הדין שמכתיב קריטריונים ברורים שבהם יצטרך לעמוד תובע שיבקש לתבוע משתף אחד מני רבים ששיתף פרסום לשון הרע בפייסבוק.

השופטת דפנה ברז-ארזצילום: ניר קידר

"התובע יצטרך לנמק מדוע בחר משתף אחד, ובדרך זו גם יהיה ניתן לעמוד על אינטרסים שונים ולמנוע תביעות השתקה ממניעים זרים ושימוש לרעה בהליכי משפט. רצינו להביא בפני בית המשפט את האבסורד שמתקיים במקרה כמו זה, כאשר המפרסם האנונימי הוא מוגן ומכל המשתפים בחר התובע בני זוג והם אלה שהסתובבו באולמות בית המשפט והיו חשופים לנזקים קשים במשך שנים. הנושאים שהעלינו זכו להתייחסות — בית המשפט היה קשוב ונקבעו כללים שיאפשרו דיונים בסביבה בטוחה", אמרה עורכת הדין בכר.

גם עורכי הדין שייצגו את נידיילי, חיים בן יעקב ויהושע (שוקי) הגלר ממשרד בן יעקב שוימר דולב, הביעו שביעות רצון מהתוצאה. לדבריהם, הם שמחו שנושא תקדימי בעל חשיבות ציבורית הגיע לקביעת הלכה בעליון.

חלק גדול מפסק הדין בעליון מתייחס לחשש שכעת יוגשו תביעות נגד משתפים שאינם בעלי אמצעים ויעשה שימוש בלתי הוגן בכוח התביעה. ברק־ארז ציינה כי במקרה הרגיל ובהיעדר נסיבות חריגות (למשל מפרסם אנונימי או בלתי ניתן לאיתור), ברירת המחדל היא כי התביעה תוגש קודם נגד המפרסם המקורי שחולל את הפגיעה בשם הטוב ושבכוחו גם להסיר את הפרסום. הגשת תביעה רק נגד משתף, או נגד משתף מסוים מבין רבים, כשאין יסוד להבחנה של ממש בינו לאחרים, יכולה להיות מעין תמרור אזהרה באשר למניעי התובע.

גם מאפיינים מסוימים של תביעה — כמו פערי כוחות גדולים בין הצדדים, עילת תביעה חסרת יסוד או גבולית, סכום תביעה מופרך או תקיפת פרסומים שיש בהם עניין ציבורי או שנוגעים לאינטרס ציבורי — יכולים לעורר חשש כי זוהי תביעה שבאה להשתיק התבטאות לגיטימית.

מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברגצילום: Marcio Jose Sanchez/אי־פי

השופטת התייחסה לחשש מפני הצפת בתי המשפט בין היתר בתביעות סרק או תביעות גבוליות, לאור פוטנציאל השיתוף העצום ברשת החברתית והעובדה שמשתמשים רבים שמשתפים באופן אגבי אינם מודעים להשלכות המשפטיות שיכולות להיות לכך. לדבריה, המענה לכך צריך להיות במנגנונים מאזנים — כמו דחייה על הסף של תביעות שמעלות אינדיקציה לשימוש לרעה בהליכי משפט — ואימוץ פרשנות מרחיבה ביחס להקלות ולהגנות, כך שיצמצמו את החבות של מי ששיתפו.

כך למשל, במצבים שבהם הפרסום המקורי נוגע לסוגיה המצויה בשיח הציבורי או שיש לה חשיבות ציבורית תהיה רלוונטית ההגנה בחוק הנוגעת ל"חובה חוקית, מוסרית או חברתית לפרסם". במקרים שבהם המשתף הסתייג באופן ברור מן הפרסום בפוסט המלווה את השיתוף או גינה אותו תחול ההגנה שעניינה "פרסום אשר לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן".

השופטת מוסיפה כי גם בקביעת סכום הפיצוי, אם התביעה תתקבל, יש להתחשב בהקלות. למשל, במקרים שבהם השיתוף בטל בשישים לעומת הפרסום המקורי (גם כשזהות המפרסם המקורי אינה ידועה), כשהמשתף היה משוכנע באמיתות התוכן ששיתף, כשמדובר בשיתוף של כתבה או מאמר של גוף תקשורתי או אקדמי, פוסט של עיתונאי או פוליטיקאי — או כשהמשתף הסיר בעצמו את השיתוף.

"לכל פעולה אונליין יכולה להיות משמעות אישית או משפטית או אחרת"צילום: Kacper Pempel/רויטרס

"יש לקוות כי לאחר שתיסלל הדרך בנושא, הדברים יתבהרו ומשתמשים ייווכחו כי תביעות סרק חסרות תום לב, שמטרתן השתקה, אינן מקימות סעד לתובע ומסולקות על הסף. חשוב וחיוני שהרשתות החברתיות יישארו מקום תוסס שכולל הבעת דעות מגוונות, מחאות, ויכוחים חריפים וביקורות נוקבות — גם על ידי הפצתן של כל אלה באמצעות פעולת השיתוף", אמרה.

הרשתות החברתיות הן לא המערב הפרוע

עו"ד יורם ליכטנשטיין, בעל משרד המתמחה במשפט האינטרנט והקניין הרוחני, אומר כי בפועל פעולות השיתוף והלייק מקדמות את השיתוף, אבל בית המשפט כנראה לא רצה להיות תוקפני מעבר לנדרש. "לכל פעולה אונליין יכולה להיות משמעות אישית או משפטית או אחרת. אם הזקתם לאחר ואותו אחר יעמוד על זכויותיו, תצטרכו לעמוד בנזק שגרמתם".

לדברי עו"ד אמיר ונג, שותף במשרד גולדפרב־זליגמן זהו פסק דין מצוין עם קונסנזוס מוחלט של היועמ"ש ושישה שופטים (במחוזי ובעליון). "אם נחשוב על נואם בכנס שמשמיץ אדם כלשהו. ברור בדיני לשון הרע שהמושמץ לא יכול לתבוע את מי שמחא כפיים לדובר או חיבק אותו בסוף הנאום.

"מנגד, ברור שהמושמץ יכול לתבוע בבית המשפט את מי מהמאזינים שפעל להפיץ הלאה את ההשמצה. לכן, זהו לא באמת מקרה שבו נדרש פיתוח משפטי לטכנולוגיה ששינתה את המציאות. בית המשפט העליון אומר שמספיק להתנהג כאילו הרשתות החברתיות הן מערב פרוע. זאת, לצד כללים שצריכים למנוע תביעות השתקה, תביעות קנטרניות ובררניות ותביעות שדורשות פיצויים מופרזים".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker