תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כך שרדתי 100 ימים בלי סקס

אחרי שקראנו על שחקן פוטבול אמריקאי ידוע שהכריז על דיאטת סקס של 90 ימים, החלטנו לנסות את זה על עצמנו ועל הדרך גם להעלות את הרף. הניסוי פשוט – לקחנו זוג, ביקשנו מהם לשרוד 100 ימים של התנזרות מסקס ולסכם את החוויות, התובנות ורגעי המשבר. חשבנו שזה יעזור להם לשפר את האינטימיות, בסוף גילינו שזה רק פיתח פנטזיות (על אחרים) וחרדות (על עצמם). מסמך מחדר המיטות, מנקודת המבט של הגבר

זוג שוכב במיטה בנפרד
Dreamstime

אחת וחצי בלילה, רחוב קטן בלב העיר העברית הראשונה. אני חוזר מעוד יום של עבודה, מחליף לטרנינג ומכין את הכלב לטיול. כבר בירידה בחדר המדרגות, רגע אחרי שהאור כבה כמו תמיד כשאני רק בקומה השנייה, אני מתחיל לשמוע את הרעשים במעומעם.

הצליל הזה מוכר לי מפעם, מחזיר אליי פתאום זיכרונות מתוקים, ואני גורר את הכלב אל הדלתות השונות – מנסה למצוא את המקור. ככל שאני יורד, הרעשים מתגברים. גניחה, ועוד אחת. גניחות עולות ויורדות, כמו אזעקת אמת. כשאני מגיע לדלת – כבר אי אפשר לטעות. השכנה הצעירה, זאת שתמיד אומרת שלום ואף פעם לא חסמה אותי בחנייה, תישן הלילה עם חיוך ענק על הפנים.

הכלב מושך לכיוון דלת היציאה, אבל אני תקוע. הרגליים מסרבות לזוז, האוזניים מתמכרות להאזנת הסתר. היא גונחת, וגם הוא. ואני – כבר חודש בלי הדבר האמתי. יכול רק לפנטז, להסתכל, להקשיב, ולא לעשות עם זה כלום.

הכלב מנצח, ואנחנו יוצאים לדרך. אני מזרז את הסיבוב שלו, מקצר דרך חצרות, מבטיח בקול רם שאפצה אותו מחר בבוקר. הוא לא מתרשם, אבל אני עקשן יותר. אנחנו חוזרים בריצה אל הדלת שלה, כדי לשמוע את אקורד הסיום. אני עולה במהירות הביתה, נכנס למיטה, מסתכל על בת הזוג – והולך לישון. בלילה, בחלום, היא באה אליי. השכנה. בחדר המדרגות. היא מחייכת ואומרת: "תרד אליי עכשיו, תדפוק בדלת, תכנס ואל תדבר. תעשה מה שאתה רוצה, תלך, ולא נדבר על זה לעולם". אלוהים אדירים, נשארו עוד חודשיים שלמים ואני כבר משתגע.

לשבור את השיא האמריקאי

בימים הבאים התחושה תהיה שכל תל-אביב עושה לי דווקא. בכל טיול לילה עם הכלב (ובעיקר בימי חמישי, לחובבי הסטטיסטיקה שביניכם) אני שומע את הגניחות בוקעות לפחות מדירה אחת ברחוב, לפעמים אפילו משתיים. אני מנסה לחתוך לרחוב אחר, וגם שם יש זוגות חוגגים. גם הזוג שגר בבית ממולנו, ממש מול חלון חדר השינה שלנו, החליט דווקא עכשיו לשפר את יחסי המין שלו ולעשות את זה על בסיס לילי.

היא רעשנית, הוא שומר על פאסון עד הקתרזיס שהוא חוגג בקולי קולות. רק לפני חודש הם רק רבו על ימין ועל שמאל, מרעידים את הרחוב בצעקות שלהם, ופתאום הכול דבש. או נוטלה. או כל מאכל אחר שהם החליטו להוסיף כדי לתבל את חיי המין שלהם – וכנראה שזה עובד להם לא רע. אני מסתכל עליהם, מסתכל על השכנה, מסתכל על הזוגות האחרים ברחוב ורק מדמיין כמה שטוב להם כרגע. ולי יש עוד חודשיים שלמים. ועוד מבחירה. אני שוקל כרגע לרוץ לפוליטיקה רק כדי לחוקק חוקים נגד כל האנשים האלה שטוב להם, ושלא מתחייבים לסרס את עצמם מבחירה – רק בשביל עוד כתבה. מצד שני, מעולם הפנטזיה והדמיון לא השתוללו כל כך. אולי זה הזמן לכתוב את הגרסה שלי ל"50 גוונים של העיר הלבנה".

לפני שלושה חודשים קיבלתי במייל כמה לינקים. "דיאטת הסקס של טרי קרוז", הייתה הכותרת. "השחקן הידוע מספר איך הניסוי הציל את נישואיו ומעודד גברים נוספים להתמקד באינטימיות". הוא היה שחקן פוטבול ידוע, הופיע בפרסומות פופולארית של דאודורנט, שיחק בשוברי קופות כמו "היום השישי" ו"בלתי נשכחים" וכיכב ב"כולם שונאים את כריס" ו"ברוקלין 99". "בלי סקס, רק מערכת יחסים", הוא הסביר. "רק דיבורים והתכרבלות. במקום להגיד לאשתי – בואי נצא כדי שנוכל לחזור ולעשות סקס, אמרתי שנצא כדי שנוכל לדבר ולהכיר אחד את השני יותר".

ללינקים האלה צורף מכתב קצר מהמערכת – "כמובן שזה סוג של הקרבה, אבל זה ניסוי מרתק", ניסו להסביר לנו. "הוא עשה 90 יום, אולי אתם תעשו 99 ימים ותשברו את השיא?". התשובה שלי הייתה כן, להפתעתי גם התשובה של בת הזוג. רק ששנינו אז, כשעוד היינו צעירים ותמימים, כנראה לא חשבנו על ההשלכות.

בננה
Unsplash

הרי לכל זוג, בטח כזה שנמצא ביחד כבר כמה שנים טובות, היו תקופות טובות יותר ופחות. גם לנו היו שבועות ארוכים, ארוכים מדי, בלי פעילות פיזית מאומצת בתוך הבית. או מחוצה לו. היו תקופות של ריבים ומתחים, תקופות בהן שנינו הרגשנו שמנים ופחות נמשכנו אחד לשני, וגם כאלה שבהן פשוט לא היה לנו זמן. לא חסרות סיבות ולא חסרים תירוצים כדי לא לשכב – יש מספיק מהם. אלה תקופות מלאות תסכול, לפעמים גם זעם כלפי בן הזוג, אבל הנחמה היא שבסופו של דבר סביר להניח שדברים ישתנו. עוד אין לנו ילדים, אנחנו צעירים (יחסית) ונמצאים בימים הכי יפים וסוערים של חיינו. אז למה לבזבז אותם על ויתור כל כך משמעותי? ומה בכלל אנחנו מנסים להוכיח כאן? שאנחנו יכולים? הרי ברור שאנחנו יכולים, השאלה רק למה שנעשה את זה.

איך מגדירים סקס?

הניסוי הזה תפס אותנו בעיצומה של אחת התקופות הטובות שלנו אי פעם בתחום. אולי היום כבר מותר להודות - הפעם הראשונה שלנו, אי שם לפני שמונה שנים, בדירת החדר וחצי שלי בתל-אביב, הייתה זוכה לציון של שלושה כוכבים, גג שלושה וחצי. מתוך עשר. היינו קצת שיכורים, מאוד רצינו שזה יקרה כבר, וזה בהחלט השפיע על האיכות. אני זוכר איך קרעתי ממנה את הבגדים, זוכר איך התנשקנו בלהט, וזוכר איך התלבשנו בחזרה אחרי שלוש דקות. "תקפיץ אותי הביתה?", היא שאלה והייתי בטוח שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

אלא שמאז ראיתי אותה שוב ושוב, בתדירות שהלכה ותפחה, עד שכעבור חודשים בודדים כבר עברנו לגור יחד ומאז הכול היסטוריה. היו תקופות טובות יותר ופחות, היו לילות סוערים יותר ופחות ועם הזמן גם למדנו אחד את השני. התחלנו לדבר, לספר על אהבות והעדפות, להגיד מה מפריע ומטריד וגרף השיפור הראה עלייה מתמדת. השיא הגיע בשבועות שלפני הניסוי – התדירות הגיעה לשיאים חדשים, וגם האיכות. להפסיק את זה דווקא עכשיו, כששנינו חיכינו לסוף יום העבודה בשביל לגנוב עוד קוויקי של זוג צעיר, נראה כמו מעשה מטורף. אבל אנחנו זוג קצת מטורף.

את הניסוי היינו אמורים להתחיל ביום ראשון, אחרי סוף שבוע פרוע. אלא שאז הגיעו החיים עצמם, והכול השתבש. במוצאי שבת, רגע לפני שקרסנו במיטה, נזכרנו שבין הריצה מביקור משפחתי אחד לשני, ובין הביקור בסופר לקניות של שישי, שכחנו משהו מאוד חשוב – לשכב. "הרווחנו יומיים", אמרתי לה. "רק עוד 97 נשארו", היא ענתה בלחש, ונרדמה.

משפט עממי ידוע אומר שרק כשאתה מאבד משהו, אתה מבין עד כמה הוא היה חשוב לך באמת. במקרה שלי רק עצם הידיעה שאני נפרד מהסקס ל-99 ימים הספיקו כדי להכניס אותי לדיכאון עמוק, עוד לפי שהשלמתי אפילו שבוע מהניסוי.

כל מי ששמע על הרעיון, מיד ביקש לראות את התקנון. איך מגדירים סקס? (הלכתי לראות כמה סרטים בנושא, מיד אשוב), האם מותר לנו לשכב עם אנשים אחרים? (שאלה נהדרת, לא בטוח שכדאי לי לבדוק את זה עם בת הזוג), ומה עם אוננות? (מי שואל אתכם בכלל). הסקרנות הייתה גדולה, ורוב התהיות הסתיימו בסופו של דבר בשורה אחת – מה זו נותן לך? שאלה נהדרת.

בהתחלה ניסיתי עוד לשקר להם ולעצמי ולדבר על תובנות חדשות לגבי הקשר והזוגיות, אולי גם על התאהבות מחודשת בנפש כשאין את הקשר הגופני. אבל האמת היא שככל שעברו הימים, זה התברר לי כמעט לחלוטין – זה פשוט אתגר. ואני חובב אתגרים. 99 ימים בלי סקס זה בסך הכול עוד וי בלוח המשימות האישיות.

סופגניות
Unsplash

חוסר הסקס הפך לשגרה, גם בסופי השבוע וגם בחגים. כל זמן פנוי שהיה מנוצל פעם לטובת התמזמזות הפך לצפייה משותפת בעוד פרק של "שני גברים וחצי". כל ריב הסתיים בשתיקה מעיקה, כי לא היה פורקן לברוח אליו.

תופסים את עצמנו בידיים

כמה ימים לפני הסוף טסנו יחד ללונדון, שם (כך טוענים) הייאוש נעשה יותר נוח. אכלנו במסעדות נהדרות, ראינו הופעה מצוינת, הסתובבנו שעות ברחובות שטופי תיירים, גשם ומבטא מרשים. כשחזרנו לחדר, אי שם באחת בלילה, לאף אחד משנינו כבר לא היה כוח לעמוד על הרגליים. בטח שלא לעשות דברים אחרים, על המיטה. אחרי שחזרנו לארץ, הטבענו את עצמנו בעבודה וניסינו לשכוח ממניין הימים.

ובכל זאת, אי אפשר היה להתחמק מזה. כל נגיעה קטנה, כל התעוררות בבוקר והליכה לישון בערב – החשק תמיד היה שם. לשלוח יד, ללטף, להוריד חולצה, לקדם את העניינים לקראת הדבר עצמו. מה נותר? רק לפנטז. וכשאין את הסקס בבית, מחפשים אותו בחוץ. תיאורטית, כמובן.

אין טעם להכחיש או לשקר – לכל אחד מאתנו יש פנטזיות מחוץ לזוגיות. חלקנו מממשים אותן, אחרים חולמים עליהן והרוב מדחיקים ומנסים להתרחק מהן כמו מאש.

לפעמים זו המזכירה מהכניסה, המש"קית מהמילואים, החתיך שמביא את המים או הגרפיקאית מהעבודה עם הגזרה הגבוהה והחולצה הצמודה. בימים של שגרה, כשהסקס קיים והיצר מסופק, הפנטזיות דועכות. אין בהן צורך, אין להן חלל למלא. וכשאין סקס? המחשבות משתוללות. קחו את המשפט הערסי הידוע "וואי, מה הייתי עושה לה", שלבו אותו עם לטישות עיניים ותסיימו בלילה, כשתראו את האדם האהוב עליכם בעירום לידכם במיטה, ולא תוכלו לגעת בו. אני מת להתפוצץ, ואין איפה.

עוד עשרים ימים נשארו, כולל שבתות וחגים, ואין לי מושג איך אני ממשיך מכאן. לקראת האמצע אנחנו קרובים לשבירה – מתחילים במגעים ראשונים ותופסים את עצמנו בידיים. כלומר - אני תפסתי אותה בשדיים, אבל היא הבחינה בזה והזיזה את האצבעות שלי למקומות קצת פחות אסטרטגיים.

הטלפון של בת הזוג צלצל כמדי יום בעשרה לשמונה. "ניסוי", הודיעה ההתראה בפעם האחרונה, מזכירה לה ולי לרוץ למחשב ולרשום את התובנות שלנו.

יום שישי הגיע, והוא בא בדיוק בזמן. שנינו גמורים מעייפות במיטה, אחרי עוד יום של ריצות בין המשפחות, הסופר והסידורים. אני שולח יד לעברה, לליטוף קטן. "זה לא יקרה היום", היא מבהירה וסוגרת את העיניים. היד חוזרת למקומה. נחכה כבר ליום המאה, לפחות שיהיה עגול.

לפני שאני נרדם, המחשבות לא מפסיקות להתרוצץ בראש. פתאום תוקפת אותי חרדה איומה. ומה אם היא לא תרצה לחזור לזה, ומה אם לא נצליח לשחזר את הלהט והתשוקה של פעם. ומה אם בינתיים כמו שאני פיתחתי לי את הפנטזיות שלי, גם היא פיתחה לה פנטזיות משלה. ומה אם לא אעמוד בציפיות, ומה אם הפעם הראשונה אחרי ימי התנזרות תהיה פשוט עוד פעם אחת, ממוצעת, בינונית, כזאת שהמרחק בינה לבין "וואו" דומה למרחק שבין נבחרת ישראל בכדורגל לבין גמר המונדיאל.

תפוד אדום
Unsplash

כל מי שצם ביום כיפור יודע שהשעות הכי קשות הן לא האחרונות, אלא אלה שבאמצע. ככל שמתקרבים לסוף, מתחילים להתעסק בו. מוציאים את האוכל מהמקרר, מכינים סלט, מסדרים שולחן ועסוקים בעשייה. ואז, ברגע האמת, שמים לב שהצום כבר יצא ושאתם רעבים לחינם כבר רבע שעה. ככה גם כאן. מרוב ציפייה, פספסנו ביום או יומיים, עד שהגענו לרגע בו שנינו יכולנו להתפנות למעשה.

השדים ממלאים את הראש

"זהו", היא אמרה. "זהו", עניתי. חזרתי הביתה לקראת אחת בלילה מהעבודה, היא נשארה ערה במיוחד. הסתובבתי לכיוונה, הסתכלתי לה בעיניים, והתקרבתי לתת לה נשיקה. משם כבר תדמיינו לבד.

לא יצאו זיקוקים מהלילה הזה, הוא גם לא נגמר אי שם לפנות בוקר. אחרי שהיא הלכה לישון הסתובבתי לצד שלי, ושוב חזרה החרדה. ומה אם נתרגל? ומה עם הוכחנו לעצמנו שזה אפשרי, ושהשד לא נורא כל כך, ושעכשיו נתחיל להתייחס בסלחנות לשבועות ארוכים בלי סקס? ומה אם זהו, זה כל מה שיהיה לי בתחום עד לסוף החיים?

אני לא אחדש לאף אחד כשאגיד שסקס מניע את העולם. תשאלו את ביל קלינטון ומוניקה לוינסקי, שרה נתניהו וקלטת הסקס שהייתה או לא הייתה לבעלה ואת שלל השרים, חברי הכנסת והמנהיגים לאורך ההיסטוריה שנאלצו לפרוש בגלל עניינים שבינו לבינה.

אבל גם אם נרד לרזולוציות שלנו, פשוטי העם, נגלה שבגללו אנחנו קמים בבוקר, וגם נכנסים למיטה בלילה. וכשאין אותו – כך גיליתי במהלך הניסוי – כל דבר קטן ורע, הופך לגדול ונורא. כמה סימנים כבר יש לנו לקשר טוב ובריא? סקס יציב הוא אחד הגדולים שבהם. הוא מעיד על משיכה, הוא נותן זמן איכות, הוא מחבר בין שני בני הזוג ועוזר לשניים לשפר אחד את השני. כשהסקס מעולה – כנראה שגם הקשר טוב. כשהסקס רע – גם הזוגיות מתדרדרת. כשאין סקס בכלל – צריכה להידלק נורת אזהרה גדולה. כשאין חשק לסקס – או שאחד מבני הזוג בוגד, או שהגיע הזמן כבר להיפרד. בסופו של דבר הסקס הוא גם קצת כמו דינמו – ככל שיש לך יותר ממנו, ככה תרצה עוד ועוד, וכל אקט יוביל לשני למחרת. וכשאין? גם החשק יורד, גם המחשבות על זה. אתה פשוט מתרגל לעובדה שזה לא קיים, ושוקע בדיכאון קטן. ממלא את הזמן בדברים אחרים, כדי לא לחשוב על זה. אני באמת חושב שהפכתי לאדם קצת פחות שמח במאה הימים האלה, ובוודאי מלא ביותר חרדות.

כן, יצאתי מהניסוי הזה עם שדים חדשים בראש.

עם הידיעה הקשה ששלושה חודשים וחצי בלי סקס זה משהו אפשרי בהחלט.

עם התובנה שפנטזיות וחלומות אסורים הולכים וגדלים ככל שהסקס החוקי שלי מתרחק. עם השאלה איך נצליח להתגבר על חודשים ארוכים של הריון ולידה, ואולי גם חוסר חשק, בעתיד. אבל גם עם נחמה קטנה שבכל זאת, למרות הכול, עשינו את זה. ביחד. ושום דבר דרמטי לא קרה. ואולי כאן הבעיה? שלא קרה כאן שום דבר דרמטי? הרי מה רומנטי יותר מלהגיד שאתה נכנס להתנזרות, ובאמצע הדרך לשכוח מהכול ולזנק אחד על השנייה בתשוקה עזה. "פשוט לא יכולנו עוד", היינו אומרים למערכת וזהו.

רגליים מציצות משמיכה
Unsplash

ובכל זאת עשינו את זה – למה? איך הצלחנו בכזאת קלות לוותר על כל היופי הזה למאה ימים? האם אנחנו חברים טובים שגם נהנים מדי פעם מסקס ולא באמת בני זוג? השאלות האלה לא עוזבות ולא מרפות. זה לא ההצלחה, אל הקלות שבה זה נעשה. ואני הרי אוהב סקס, והשתדלתי לעשות כמה שיותר ממנו עד היום. ופתאום כלום – והשמיים לא נפלו. ממש כמו התחושה של דתל"ש, בפעם הראשונה בה הוא מדליק אור בשבת וכל נבואות הזעם לא מתגשמות. רק שאצלו זו תחושה של ניצחון קטן, ואני משום מה מרגיש שהפסדתי כאן.

100 ימים של התנזרות מסקס מבחירה הסתיימו. אפשר להתקדם כבר לניסוי הבא, שכולל 100 ימים של סקס רצוף?

בחזרה למנטור – מתחם הגברים החדש של TheMarker Labels >>

כתבות שאולי פיספסתם

*#