תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פחדתי שלא אגדל להיות "גבר" כמו שצריך

"הטקסטים של מוריסי חדרו ללב שלי בתקופה שהייתי מבולבל מינית. התאהבתי בבנות ופנטזתי עליהן, אבל הייתי כל כך חסר ביטחון מולן. הטקסטים על בדידות, ניכור והתרסה מול העולם היו גם הסיפור שלי". עידן אלתרמן חוזר אל הסמיתס – הלהקה ששינתה את חייו וגרמה לו לבכות ברחוב גם בגיל 47

בכתה י' גרתי במנהטן, וזו הייתה שנה מכוננת בחיי. הייתי בן 16, וכל עולמי היה מוזיקה וסרטים. אבל בעיקר מוזיקה.

זה התחיל שנתיים קודם לכן, כשעוד גרתי בחיפה והבנתי שיש בי כמיהה עצומה לברוח כל הזמן אל עולם של צלילים ומנגינות. הגעתי הרבה אל חנות התקליטים היחידה שהייתה באזור המגורים שלי (דאבל די, לחיפאים שזוכרים) וחשבתי לעצמי שאין מקצוע טוב יותר בעולם מלהיות יום אחד מוכר בחנות תקליטים.

צעדתי לשם ברגל מבית הספר עירוני ה' ברחוב ביכורים עד למרכז הכרמל, ומי שמכיר את הרחוב יודע שמדובר באחד הרחובות המאתגרים בטופוגרפיה החיפאית.

כשאנשים צעדו בעלייה של ביכורים, היו חמישים אחוזי סיכוי שהם יפלו אחורה. אותי העלייה הזו מעולם לא הביסה. חמוש בציפייה ובסקרנות לתקליטים חדשים עליתי ברגל אל הארץ המובטחת שלי - דאבל די (אגב, בזמן אמת לא הבנתי את האירוניה שבשם של החנות).

The Smiths - Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me - דלג

רצה הגורל ועם ההגעה לניו-יורק (בעקבות שנת שבתון שבה אימא שלי לימדה ב-NYU) הבנתי תוך יום שאני ממוקם במרכז העולם, ברחוב בליקר בגריניץ' וילג', וחמש דקות צעידה משם ( במישור, תודה לאל!) שוכנת חנות תקליטים כל כך גדולה שדאבל די יכולה להיכנס שם 100 פעם - טאוור רקורדס הי"ד.

החנות הזו הייתה עבורי כמו חלום. שלוש קומות ענקיות. אינספור עמדות להאזנה לתקליטים, יצירתיות מוזיקלית בעיצוב בכל פינה בחנות (זה היה ייחודי לרשת טאוור בזמנו, עבודות הארט המקורית שעיטרו את החנות בחוץ ומבפנים). ובעיקר מוכרים כיפים (ומאד אקסצנטריים) שקלטו מהר שאני הופך להיות שם בן בית, וכעבור חודש אפילו הגיעה מאחד מהמנהלים השאלה הנכספת - do you want to work here?

התשובה הייתה כמובן לא, והיא נאמרה בבירור על ידי ההורים שלי. מה שלא מנע ממני להמשיך לפקוד את בית המקדש בהמשך השנה, לפעמים עד שעת לילה מאוחרת (טאוור היה פאקינג נסגר בחצות) ואז זה גם כלל את הטקס הקבוע של המעבר סמוך לוושינגטון סקוור פארק והשאלות הלוחשות בחשיכה בכל ערב מחדש - kid, want to buy some drugs? 

רמז מסתתר בתוך הטקסט

את המוזיקה של להקת הסמיתס הכרתי לעומק רק בניו-יורק. חודשיים לפני כן יצא האלבום the queen is dead והוא היה לי חבר טוב ללב כשעזבנו את הארץ. אבל רק כשהסתובבתי לבדי, לפעמים בלילות , ברחובות של הווילג', הרגשתי שהטקסטים של מוריסי, על בדידות, ניכור והתרסה מול העולם, מספרים גם את הסיפור שלי באותו רגע.

The Smiths - How Soon Is Now? (Official Music Video) - דלג

אני אפילו חושב, בדיעבד, שהטקסטים של מוריסי חדרו לליבי בתקופה שהייתי מבולבל מינית. זאת אומרת, התאהבתי רק בבנות ופנטזתי רק על בנות אבל הייתי כל כך חסר בטחון מולן שלגמרי תהיתי אם אני אגדל להיות ״גבר״ כמו שצריך , או שאולי מוריסי מנסה לרמוז לי משהו בטקסטים שלו.

הבדידות שלי בניו-יורק הקשוחה מצאה מזור בלחנים של ג׳וני מאר ובטקסטים של מוריסי. אהבתי את הסמיתס כל כך, עד שקעקעתי בעפרון מעל המיטה את המשפט - last night I dreamt that somebody loved me, שהיום במרחק הזמן בא לי להעיף לעצמי כאפה על המלודרמטיות הטינאייג׳רית הזו.

השנים חלפו. מאז ראיתי את מוריסי לייב כמה פעמים , ולפעמים הוא מאד ריגש אותי ולפעמים הוא עיצבן אותי בצורה משונה. אבל החלום האמתי היה לראות את ג׳וני מאר מנגן אתו על הבמה. כי הנגינה שלו הייתה עבורי מוקד המשיכה לשירים שלהם. הגיטרה שלו סיפרה סיפור.

זה היה כמו לשקוע בחלום. לפעמים זה היה חלום שמח  ומלא שובבות (Nthis charming ma) , לפעמים חלום מהפנט ומסוכן כמו how soon is now, ולפעמים זה היה פסטורלי ומלנכולי, כמו בשיר הכול כך יפה please please please. וכל הצבעים האלו שיצאו מהגיטרה שלו סיפרו את גם את הסיפור שלי באותם ימים בגריניץ' ווילג'.

בשנים האחרונות ג׳וני מאר הוציא שלושה אלבומי סולו, בנוסף לפרויקטים שלו מאז פירוק הסמיתס, וחובבי הטריוויה גם יודעים שהוא מנגן את המפוחית בלהיט הכי גלגלצי של the the - sloe emotion replay. אני עוקב אחריו ביו-טיוב, הוא משתף הרבה מתהליכי העבודה שלו,  וקראתי את הביוגרפיה המקסימה שלו שיצאה לפני כשנה.

הוא כנראה הרוקר הבריטי הכי ג׳טנלמני שקיים. הוא משכיל ואינטלקטואל, חכם בצורה לא רגילה, ויש לו חיוך טוב לב ושובבי, חיוך שאי אפשר לטעות בו. האיש הוא - כמו שסבתא שלי הייתה אומרת עליו אבל היא לא אמרה - מענטש. 

שחרר את הילד

היום יש לי פחות כוח וסבלנות למוריסי, ומצד שני הנגינה של ג׳וני מאר ממשיכה לרתק אותי. רציתי לראות אותו מופיע, וידעתי שהוא לעולם לא יאכזב. ולא רק שלא אכזב, זו הייתה אחת מההופעות הטובות שראיתי בחיים. בלי וידאו. בלי אפקטים. ארבעה נגנים כולה. אבל כמה נשמה הייתה שם.  

The Smiths - "Please, Please, Please, Let Me Get What I Want" - דלג

כשהוא ניגן את please please please הישן של הסמיתס, ואירח בהפתעה, ובטוב ליבו המוכר, את הסולן הנהדר של broken social scene קווין דרו, התחלתי פשוט לדמוע. עם דמעות רטובות כבדות כאלו, לא סתם עיניים לחות.

וכמו הסצנה ההיא בסרט רטטוי, כשמבקר המסעדות טועם את הרטטוי וחוזר ובשנייה לזיכרון הילדות שלי, ככה אני הרגשתי כשג׳וני מאר ניגן בגיטרה מולי במועדון Irving plaza שממוקם עשר דקות הליכה מהבית בו גרתי.

אלו הצלילים שמילאו את הרחובות האלו עבורי לפני 30 שנה, כשהייתי צועד בלילה עם הווקמן והאזניות ושומע סמיתס. וגם שמחתי שהייתי לבד בהופעה. ככה רציתי לראות אותו, מתוך הבדידות. פשוט התחלתי לדמוע מרוב אושר מהול בגעגוע. זה באמת עושה לי טוב לראות גיטריסט גדול ממריא דרך דמעה שקופה.

ובסיום ההופעה, אחרי ההדרן המושלם, יצאתי מההופעה לרחוב ביוניון סקוור ליד השכונה שלי בה גרתי, וירד גשם עם טיפות כבדות רטובות כאלו, ועברתי ברחוב ברודווי היכן ששכנה טאוור רקורדס ז״ל (וזיכרונה הטוב הופקע ע״י מכון כושר אימתני) והילד בן ה-16 והמבוגר בן ה-47  התלכדו פתאום לאחד.

הלכתי בגשם, וחשבתי לעצמי שזה נפלא כל כך שלספר של ג׳וני מאר קוראים - SET THE BOY FREE.

בחזרה למנטור – מתחם הגברים החדש של TheMarker Labels >>

כתבות שאולי פיספסתם

*#