ראש מועצת סאג'ור שולח אזהרה תקיפה לממשלה: "הזעקה של הרחוב הדרוזי עלולה לצאת משליטה ולהידרדר לאלימות קשה"

ג'בר חמוד, המשמש גם כיו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות, מתריע מפני עיוותים היסטוריים והיעדר תוכנית מיתאר, קובל על אי השוויון בהקצאת משאבים כלפי האוכלוסייה הדרוזית וטוען: "למקבלי ההחלטות אין אומץ להחליט על צדק חלוקתי. אין שום הצדקה שילד בכרמיאל יקבל יותר מילד בסאג'ור"

יואל צפריר
תוכן מקודם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
ג'בר חמוד
יואל צפריר
תוכן מקודם

ג'בר חמוד, ראש מועצת סאג'ור לוקח אותי ללוח השעם שעל קיר משרדו, שם תלויה תוכנית המתאר של המועצה שלא עודכנה מאז 91'. לפי התוכנית, שהגתה המועצה האזורית מרום הגליל, רשת של כבישים אמורה לפלח את אדמות היישוב ולהביא להריסתם של לא פחות מ-300 בתים. המתכנן הגאוני אולי ראה לנגד עיניו כבישים ומחלפים, אבל שכח שבכל בית יושבת משפחה, המתגוררת בביתה בהיתר, נטועה במקום כבר דורות ואין לה כל כוונה לזוז.

"לפי התוכנית אני צריך להרוס חצי יישוב שנבנה בהיתר. אין זה ייתכן?", הוא אומר בכעס. "גם לא מאפשרים לנו לבנות קומה שנייה מעל בתים קיימים".

מבט על סאג'ור ממעוף הציפור צילום: עדי חמוד

חמוד הוא דרוזי גאה ופטריוט ישראלי. הדואליות הזו לא בהכרח עושה לו טוב. כדרוזי, שמשמש גם כיו"ר פורום ראשי הרשויות הדרוזיות והצ'רקסיות, הוא כואב את כאבם של בני עמו - על האפליה, הקיפוח, ההדרה. כישראלי הדוגל בהשתלבות הוא חושש שהזעם של העדה יפרוץ החוצה והרחוב הדרוזי ייגרר להפגנות אלימות, לא פחות מאלה של האתיופים. בינתיים הוא בולם בגופו כל התלהמות, אבל מודה בכנות שאין לו מושג אם כוחו יעמוד לו גם בעתיד.

מגבילים את יכולת ההתפתחות

כשחמוד נבחר בפעם הראשונה לראשות המועצה ב-2008, אחרי שירות של 25 שנה בצבא, הוא מצא יישוב מוזנח. הביוב זרם ברחובות, ביה"ס הרעוע שרץ חולדות ועל אחד המורים הוטל התפקיד להבריח אותם במקל מידי בוקר. הבתים לא היו מחוברים לרשת הביוב הארצית וניתוקי המים הפכו לנורמה קבועה. המצוקה הכלכלית ניכרה בכל מקום.

ג'בר חמודצילום: עדי חמוד

"המראה היה מזעזע", הוא משחזר. "ריחות הביוב התערבבו עם ריחות המנגל. הייתי בהלם מוניציפלי ולקח לי חודשים לתפוס היכן אני חי ואיך עליי לתעדף נושאים. דבר ראשון כתבתי מכתב לראש אגף בינוי במשרד החינוך ואמרתי לו: 'אחת משתיים - או שאתם נותנים תקציב לחיבור ביה"ס שמאכלס 500 תלמידים למערכת הביוב, או שתממנו לי תקן לחצי משרה למורה שמבריח את החולדות'. מאז ניהלתי מאבקים בוועדות התכנון בכנסת ובממשלה שיחברו את היישוב למט"ש אזורי. זה מגביל את יכולת ההתפתחות שלנו. מה שמגיע לכרמיאל מגיע גם לי ואף אחד לא הגביל את היכולת של כרמיאל לגדול בגלל ביוב".

מאז חובר כל היישוב לביוב ומי השופכין כבר לא זורמים ברחוב, אבל יש ישובים אחרים, מזכיר חמוד, שעדיין לא מחוברים לרשת הביוב. גם החיבור עצמו נעשה באופן פרטיזני. כך נעשים דברים במדינה. במקביל, נפרצו ונסללו כבישים, אבל חמוד עדיין עוסק בכיבוי שריפות ופחות בתכנון ארוך טווח. "הרבה יותר קל לנהל יישוב שהכנסותיו גדולות, מאשר יישוב כמו סאג'ור, שבו אני נאלץ להכריע למה אני אקצה את הכסף המועט שיש לי - לסתום בור בכביש, או לסייע למשפחה במצוקה. אני עדיין נאבק על הדברים הבסיסיים. כל הזמן מנסה למצוא את שביל הזהב בין הדחוף לבין החשוב, בין המיידי לבין ארוך הטווח. זה נהדר לשים מזגן בבית ספר, אבל הילד שחוזר הביתה אחרי הלימודים - האם יהיו לו את התנאים ללמוד? יש כאן תנאים סוציו-אקונומיים קשים ושיעורי אבטלה גבוהים ומקבלי ההחלטות מציירים תמונה ורודה באמצעות נתוני הלמ"ס שטועים ומטעים".

פערים גדולים מול היישובים היהודים

סאג'ור יושבת על כביש עכו-צפת בגובה 300 מטרים מעל פני הים. הנוף הגלילי מרהיב. כל תושבי המקום משתייכים לעדה הדרוזית. שמו של היישוב מהדהד עיר קדומה בשם "שזור", אשר ככל הנראה התקיימה באזור בתקופת המשנה. ג'בר חמוד מספר, כי היישוב עומד על תילו מזה מאות שנים והוא היחיד מתוך 13 יישובים דרוזים שהתקיימו באזור והוכחדו במהלך הזמן, בעיקר עקב מלחמות שהתרחשו לפני 300 שנה. עד שנות ה-60' המאוחרות של המאה הקודמת היישוב התנהל ללא תשתיות מים והתושבים נאלצו לבחור בין שאיבה מתוך בורות מים, או לשתות ממי המעיין המקומי. החקלאות, הענף הכלכלי המרכזי, התבססה על שאיבת מי תהום. גידלו כאן זיתים, חיטה, שעורה, טבק. חקלאות אותנטית. עם קום המדינה רבים מבני היישוב התגייסו לצה"ל, אך הדבר לא הביא בהכרח לפיתוח המקום. עד שנות ה-70' לא היה ביישוב ביה"ס יסודי וילדים למדו בחדרים פרטיים שכורים, או מתחת לעצי הזית, אם בכלל למדו. החשמל הגיע למקום רק ב-74'. חמוד עצמו עשה את שיעוריו לאור מנורת הלוקס. רק כשהיישוב הוכרז כמועצה מקומית ב-92' הוחל בתהליכי פיתוח משמעותיים.

"הבעיה המרכזית של היעדר תכנית מיתאר היא שאי אפשר לזוז ולהתפתח"צילום: עדי חמוד

בסאג'ור מתגוררים כיום כ-4,500 תושבים והאוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של 1.4%. לפי נתוני הלמ"ס נכון לסוף 2018, לסאג'ור דירוג של 3 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי. חמוד מאשים את המועצה האזורית מרום גליל בהזנחה, אך לא חוסך את שבטו גם מבני עמו: "חלק מהבעיה היא שלנו היא פנימית. אין מספיק יוזמה, יצירתיות וחשיבה מחוץ לקופסה".

סאג'ור הוא סמל לעשרות יישובים דרוזים - מצד אחד דברים בכל זאת השתנו לטובה, פותחו תשתיות, מערכת החינוך מתפקדת. מצד שני ההזנחה והקיפוח התקציבי עדיין רבים והפערים בינם לבין יישובים יהודים הם בולטים.

חוק קמיניץ נולד בחטא

חמוד הוא ראש מועצה תקיף. חיבוקים ונשיקות זה לא הצד החזק שלו. הוא מוריד הנחיות ומנהל את העניינים ביד רמה. אולי בגלל המורשת הצבאית שלו. אולי התפקיד עיצב אותו. "נחמדות היא לא תנאי סף לראש מועצה", הוא אומר בחצי חיוך. "קוראים לי אגרסיבי, אני קורא לזה כושר ביצוע. זה המדד שלי והתושבים למדו להכיר אותי בדיליי. אני רוצה לסיים את מה שאני מתחייב לעשות ומייד".

אני חוזר עם חמוד לבעיה המעיקה של היעדר תוכנית מיתאר מאושרת ומעודכנת. היא משקפת סדרה שלמה של בעיות תכנון ובנייה, שמעיקה מאוד על היישובים במגזר הערבי בכלל ובמגזר הדרוזי והצ'רקסי בפרט. זה מתחיל בהפקעה מאסיבית של שטחים שנלקחו מהעדה במהלך השנים ללא פיצוי. חלקם הפכו לשטחי אש, חלקן הלכו להתיישבות יהודית. לחמוד אין בעיה עם זה. אבל שייתנו פיצוי ולו חלקי.  80% מאדמות אזור התעשייה בכרמיאל נלקחו מהדרוזים בלי תמורה, הוא מזכיר.

בעיה נוספת היא הכרזה על שטחים פתוחים בבעלות פרטית כשמורות טבע, או כאזורים מוגנים, מה שלא קיים במגזר היהודי וגורם לכל חקלאי בסאג'ור לעבור על החוק. חמוד מתקומם: "הדרוזים לא צריכים שילמדו אותם מה זה לשמור על הטבע. אנו עושים זאת במשך מאות שנים. בזכותנו נותרו שטחים פתוחים. בחלק מהשטחים שהופקעו לא נעשה בכלל שימוש, אך לדרוזים אסור אפילו לרעות בהן פרות, או לעשות בהם שימוש חקלאי".

אך הבעיה המרכזית של היעדר תוכנית מיתאר היא שאי אפשר לזוז ולהתפתח. אי אפשר למשל, להקים שטחי מסחר ותעשייה והמשמעות היא קיפאון כלכלי. בינתיים נכנס לתמונה חוק קמיניץ, שהחמיר את הענישה על עבירות תכנון ובנייה. אבל איך אפשר לקבל היתרי בנייה שאין תוכנית מיתאר. מעגל קסמים ללא מוצא. הפקידים מנפקים צווי הריסה למבנים קיימים ומחלקים קנסות שאיש לא יוכל לשלם אותם. חמוד מזהיר כי זה יחזור אל הממשלה כמו בומרנג, כי אם אנשים יתדרדרו לפשע ולעוני זה ייפול על המדינה.

חוק קמיניץ נולד בחטא, טוען חמוד, שקולו ניחר - ולא מטאפורית - מרוב דיבורים וצעקות בישיבות וועדות התכנון השונות. "גורמי התכנון לקחו את משרד המשפטים בשבי וזו התוצאה. זה מהלך גזעני. צריך ללכת לשטח לראות מה הבעיות ולייצר תוכניות מתכללת במקום לדבר על  הריסות. בסוף נלמד מכם ונעבוד לפי שיטת 'חומה ומגדל' כמו נוער הגבעות. לא צריך להגיע לזה. יש כאן עיוות מתמשך שנמשך שנים ואף אחד לא רוצה להתמודד איתו. לו היה לי כסף הייתי הולך על זה לבג"ץ. אין השקעה ומזלזלים באינטליגנציה שלנו. בניגוד לראשי רשויות במגזר היהודי, שהם גם ראשי ועדות התכנון המקומיות, אני כפוף לוועדות תכנון שבכולן יושבים מנויים פוליטיים ולי אין שום סמכות תכנונית".

דרושה נוסחת מענקים חדשה

בעיה אחרת שמעלה חמוד היא מענקי האיזון, אותו מנגנון שנועד לגשר בין הכנסות המועצה להוצאותיה ולהבטיח סל שירותים הולם לאזרח. המנגנון הזה, שעוצב על-ידי שורה של ועדות ציבוריות, האחרונה שבהם היא ועדת גדיש, זוכה לביקורת רבה בקרב הרשויות הערביות והדרוזיות שרובן מוחלשות. הקריטריונים מלמד כי על פניהם נראים הקריטריונים ניטרליים, אך בפועל הם אלה שיוצרים את הפער. הזעם של חמוד מופנה בעיקר למשרד הפנים שמקצץ בתקציבים הרשויות באופן שטוח כאילו אין הבדל ביניהם. התוצאה היא שקיצוץ של 10% לא מזיז לעיר כמו נוף הגליל, אבל פוגע אנושות בסאג'ור שתקציבה קטן מלכתחילה והמענק מהווה 40% מתקציבה.

"כל חמש שנים צריך תוכנית הבראה, במקום לפתור את הבעיה מהשורש", הוא קובל. "אני צריך רמת הכנסות בסיסית כדי שאוכל לחיות ואז לא להיקלע לגירעונות. רגע לפני המשכורות, אנחנו צריכים לשבור את הראש מאיפה להביא את השקל האחרון. צריך נוסחת מענקים חדשה שתביא לצמצום הפערים. אני רוצה פינוי אשפה כמו בכרמיאל - לא יותר ולא פחות. אם שם מפנים ארבע פעמים בשבוע, אז גם אצלי. אני רוצה השקעה בילדים כמו שם. נקודת הזינוק מעוותת וכאן שורש הבעיה. מדברים איתנו בשפה מגזרית כי זה נוח, אבל אנחנו תושבי מדינת ישראל.

"אני ישראלי שדתו היא דרוזית. כך אני מגדיר את עצמי ולא צריך אף פוליטיקאי שיגדיר אותי", הוא מוסיף בלהט. "אני לא מאמין במגזריות. פעם הזמינו אותי ליום החייל הדרוזי וסירבתי לבוא. 'למה אין יום החייל התימני?' שאלתי. גדלתי עם היהודים. הסתובבתי בארץ וביקרתי אצל החברים שלי הקצינים וראיתי איך הם חיים. ביישובים שלהם יש גינון, פיתוח והשקעה. אצלנו כלום. למה לי לא מגיע?".

מה החזון שלך ליישוב לחמש השנים הבאות?

"אני עובד על הקמת אזור תעשייה ומסחר, שהקמתו כבר אושרה עקרונית ב-2012. הוא יוקם על אדמה חקלאית שתופשר וישתרע על 110 דונם. זה יגדיל את הכנסות המועצה וישפר את תזרים המזומנים שלה. אולי כך לא נזדקק למענקי איזון. מי יודע. במקביל אני מתכנן עורק כניסה ראשי ליישוב. התוכניות כבר הופקדו בוועדה המקומית. היישוב יושב על כביש 85 ויכול למשוך אליו תיירות, תעשייה ומסחר. כמורה מוסמך במקצועי אני מייחס חשיבות עצומה לחינוך ופועל כדי להעלות את שיעור האקדמאיים ביישוב. כך הצעירים יוכלו להתקבל לעבודות מכניסות. התפיסה שלי היא לפעול על פיתוח כלכלי-חברתי-חינוכי משולב. זה הכל בא בדם יזע ודמעות".

מה המסר שלך למקבלי ההחלטות?

"אם לא היה לי ביוב עד 2011, זה לא הייתה הבושה שלי - זו הייתה תעודת עניות למדינה. למקבלי ההחלטות אין אומץ לעשות צדק חלוקתי. זה לא רק כלפי הדרוזים, אלא כלפי כל התושבים בפריפריה. עד שלא יקום ראש ממשלה שיגיד שילד שנולד בחצור הגלילית, שלומי, שתולה וסאג'ור שווה לכל ילד שנולד במרכז, הבעיה לא תיפתר. צריך להבטיח תקציבי רווחה וחינוך באופן שוויוני אחרת הפערים יגדלו ושום תוכנית חומש לא תעזור. צריך לעשות צדק, ואני לא מדבר על צדק אבסולוטי, אלא על צדק יחסי. בינתיים החזקים מתחזקים והחלשים נחלשים. אני שומע את הזעקה של האוכלוסייה הדרוזית ואני פוחד שזה יגלוש לאלימות. זה מפחיד אותי. יש לי אחריות לאומית, אבל אנחנו עלולים לאבד שליטה. עוד לא וויתרתי על הישראליות שלי ואני נאבק למענה, אבל לצערי גורמים קיצוניים מובילים לניתוק בין היהודים לדרוזים באמצעות דמגוגיה והסתה פרועה. הם נמצאים היום בכנסת ומחר אולי בממשלה.

"איך זה יכול להיות שאנחנו כבר 70 שנה נמצאים במדד הסוציו-אקונומי הנמוך במדינה, בכל היישובים הדרוזים, עם אחוז ההשכלה הגבוהה בקרב הבנים הדרוזים שהוא מהנמוכים במדינה, עם התשתיות מהגרועות במדינה, עם שבירת שיא באי-אישור תוכניות מפורטות במשך עשרות שנים, עם הכנסות פר נפש מארנונה מהנמוכות במדינה ועוד כמה שיאים שליליים נוספים, שמקבלי ההחלטות במדינה צריכים להתבייש בהם, ומאידך אחוז המתגייסים לשירות חובה הוא מהגבוהים במדינה? הגיע הזמן לשינוי את העיוות הזועק לשמיים. הפכנו לעדה שיתר המגזר הלא-יהודי אומר, ובצדק: 'למה שנתרום למדינה? תראו מה עושים לדרוזים'.

"כדי לפרט את כל העיוותים והקיפוח בכלל תחומי החיים של הדרוזים נצטרך הרבה מאוד כתבות, שלצערי התקשורת הישראלית החוקרת לא משקיעה בזה. מה לעשות, כי אנחנו המיעוט שבמיעוט במדינה וזה כנראה לא מעניין".