גליה היפש
תוכן מקודם

בשום תסריט אפשרי לא חלמה ג'וליה זהר שהיא תהפוך להיות אשת עסקים. היא הייתה מורה למתמטיקה שאהבה את מערכת החינוך, ואף שימשה רכזת מינהלית בבית הספר בו לימדה. אלא שאסון שנחת על משפחתה גרם לה לחשב מסלול מחדש. בעלה, אסעד, שהקים את מפעל הטחינה האיכותית "אלארז" נפטר בפתאומיות מהתקף לב בשנת 2003, והיא נותרה עם שני ילדים קטנים ומפעל שלא היה ברור מה לעשות איתו. בפניה עמדה האפשרות למכור את המפעל ולחיות מתשואות הריבית על הכסף שתקבל, אך ג'וליה בחרה אחרת: בלי שום מושג בכלכלה או בניהול היא פנתה לבנקים, ביקשה שייתנו בה אמון, והחלה לנהל את המפעל ביד רמה, שעות ארוכות אל תוך הלילה. 

ג'וליה זוהרצילום: גיל אליהו

היא הכניסה למפעל מערכות ממוחשבות ותהליכי ייצור מתקדמים, תוך שמירה על מסורת ייצור הטחינה, וכיום מועסקים בו 51 עובדים לעומת 20 עובדים בזמן כניסתה לתפקיד. טחינת "אלארז" ממשיכה לזכות בלא מעט פרסים בינ"ל על איכותה ומייצאת את תוצרתה לחו"ל. ג'וליה עצמה זוכה להכרה כאשת עסקים מצליחה ומוכרת, ופעילה חברתית.  

כיצד עברה עליכם תקופת הקורונה?

"עבדנו קשה, כמו בכל תקופה אחרת. המסעדות נסגרו וזה פגע לנו תחילה בתזרים, כי אנחנו מוכרים למסעדות, אבל השוק הפרטי צמח כי אנשים אגרו הרבה טחינה בתקופה הזו. בסוף נוצר איזון בין הירידה במכירות בשוק המוסדי לעלייה בשוק הפרטי. בתחילה הוצאנו לחל"ת שני עובדים, אך הם הוחזרו לאחר הסגר הראשון. סגרנו את המפעל הרמטית לאנשים מבחוץ, רק עובדים הורשו להיכנס, והמחסנאי עבד מול הספקים שהגיעו עם חומרי הגלם ומול המפיצים. עבורי אישית זו הייתה תקופה קצת מדכאת, אני אוהבת אנשים ואוהבת חברה. אני ממש לא אוהבת פגישות זום, אני מרגישה שזה כאילו שאני מדברת לעצמי. אני מעדיפה לנהוג עד תל-אביב ולא לעשות פגישות זום. אבל עכשיו עם החיסונים מתחילים לחזור לשגרה, ואני מרגישה טוב יותר. אני מקווה שלא נחזור לעוד סגר ושנשתחרר מהזום. יש אנשים שזה מתאים להם, חוסך להם נסיעות, אבל לא עבורי". 

שולחת נשים ללימודים בהרווארד

אבל גם הקורונה לא תעצור את ג'וליה מלפתוח במיזמים חדשים. הפעילות החברתית תמיד הייתה קרובה לליבה. לקראת יום האישה האחרון, טחינה "אלארז" יצאה ביוזמה חדשה: לשלוח חמש נשים מתחום העסקים, ערביות ויהודיות, העומדות בקריטריונים של ועדת קבלה מיוחדת, לקורס בן שבוע ימים באוניברסיטת הרווארד היוקרתית בארה"ב, בשם Women on Board. כל עלויות הנסיעה, השהות והלימודים הן על חשבון טחינה "אלארז".

"מאות נשים כבר נרשמו כמועמדות לתוכנית ותהליך המיון נמצא בעיצומו", היא מספרת. "תמיד לרגל יום האישה נשים מקבלות מסאז'ים ופרחים, וזה מאוד כיף. גם אני אוהבת לקבל פרחים, אבל הפעם חשבתי להעניק לנשים משהו שיש בו יותר כבוד ויותר ערך, לכן בחרתי בתוכנית הזו. הנשים שייבחרו צפויות לצאת לקורס בנובמבר הקרוב". 

בתור אישה שמעניקה השראה לנשים אחרות, מה הרגע המכונן בחיי הקריירה שלך?

"כשהגעתי לראשונה למפעל ללא שום ידע קודם בעולם העסקים. הייתי צריכה להתמודד עם הכל - ייצור, בנקים, ספקים, לקוחות. הכל נפל עלי בבת אחת. עבדתי כפליים ממה שגבר עובד כדי שלא אפול, כדי לשמור על המפעל ולהוביל אותו לצמיחה וגדילה. זה לא היה קל. בשנה הראשונה נאלצתי להתמודד עם לא מעט בעיות, אבל גיליתי שבנחישות, התמדה ועבודה קשה - זה אפשרי". 

איך העובדים קיבלו אותך?

"בכבוד גדול. יש כמה דברים שחשובים לעובדים: שמכבדים אותם, שמעניקים להם חמימות ושמעניקים להם משכורת טובה שמכבדת את המאמץ שהם עושים. אני משקיעה בתחומים האלה. אני האדם המבוגר ביותר במפעל, ומבחינת העובדים אני כמו אימא שמחבקת אותם". 

לסייע לחברה הערבית להגיע למקום טוב יותר

"אני לא נוהגת להסתכל על המתחרים, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה", משיבה זהר על השאלה כיצד היא מתמודדת עם התחרות העזה בשוק המזון. "השוק מספיק גדול עבור כולם ואני לא נלחמת באף אחד. אני נלחמת על כך שהמפעל שלי יוציא מוצר איכותי ברמה הגבוהה ביותר, התחרות שלי היא עם עצמי - לשפר את האיכות והטיב של המוצר שלנו. זה מה שנתן לנו את הכוח ואת המיתוג. משנת 1990, כשבעלי פתח את המפעל, אנו משתמשים באותו זן של שומשום ואותה שיטת ייצור, אבל הוספנו טכנולוגיות חדשניות ועברנו למפעל חדש בכפר ברוך בינואר 2015".  

מה תמליצי למנהלים המתמודדים עם משבר?

"קודם כל להיות אמינים. לא משנה מהו סוג המשבר, יש לשים הכל על השולחן ולהיות אמינים ואמיתיים. אמינות מכבדת את האדם והסביבה מכבדת אנשים שמתנהגים כך". 

כפעילה חברתית פעילה, מה חשוב לך לקדם בימים אלה?

"אני רוצה מאוד לסייע לחברה הערבית להגיע למקום טוב יותר, שנשתווה לכלל האוכלוסייה. חשוב לי שהנשים שלנו ייצאו לעבודה, כי גם כשהנשים רוצות לעבוד, אין מקומות עבודה בסביבות הכפרים והתחבורה הציבורית גם היא בעייתית. בכל הפגישות שלי עם משרדי הממשלה אני מדגישה את החשיבות של הקמת אזורי תעשייה בכפרים הערביים. אני תורמת כל מה שביכולתי לנושא, ואם כל אחד יתרום את חלקו הקטן לטובת החברה, כולנו היינו היום במצב הרבה יותר טוב". 

בחזרה למוסף מנהלים >>