תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בסוף הנימוק מצוי השידול" – הדגמה על פרשת זדורוב

חובת הנמקת פסקי הדין הנהוגה בשיטת המשפט הישראלי נתפסת כחומת מגן מפני שרירות שיפוטית, דהיינו, מפני שפיטה אינטואיטיבית הנטועה בעולמו הפרטי של השופט. לודוויג ויטגנשטיין, אחד הפילוסופים המשפיעים בכל הזמנים, עמד על המגבלות של הנימוק הרציונאלי ועל פנייתו הבלתי נמנעת של הדובר לאמצעי שכנוע, מקום בו הנימוק הרציונאלי לא מוביל, באופן חד משמעי, אל אותה עמדה הנתפסת ע"י הדובר, כאמת. במאמר זה, אבקש להדגים כיצד ההנמקה נהפכת למסע שידול, דרך פסק הדין בפרשה שהסעירה ועודנה מסעירה את המדינה, פרשת רצח הילדה תאיר רדא ז"ל בבית ספרה בעיר קצרין (2006).

לודוויג ויטגנשטיין (1951-1889) נחשב לפילוסוף החשוב ביותר במאה העשרים, ושני החיבורים העיקריים שכתב השפיעו באופן ניכר על הפילוסופיה ועל התרבות המערבית בכלל.

בהגותו, טבע ויטגנשטיין את המושג "משחקי לשון", המערער על ההנחה המסורתית כי השפה היא "תמונה של העולם", כי תפקידה לתאר אובייקטים מהותיים, נצחיים, בתוכו. לדעת ויטגנשטיין, אין מערכת אחת המאפיינת את השפה; הבנת המציאות כרוכה בהבנת כללי תפעול שונים המתווים את מסגרת ההבנה ומעניקים לה את משמעותה. השפה היא מעין "תיבת כלים" שנבחנת באמצעות כושרה, שימושיה וביצועיה. עמדה פילוסופית פרגמטיסטית רואה את הגדרת האמת ביחס לידיעתם של כללי תפעול הקרויים "משחקי לשון".

בספרו "על הוודאות" ממנו שאובה כותרת המאמר, הוא מבהיר: הביטחון המוחלט, הוא אומר, מתייחס רק לעמדתם של בני האדם ולא לאחיזתם בַאמת. לדבריו, כל הנמקה, עניינית ככל שתשאף להיות, סופה להיות נטועה בעולמו הפנימי של הדובר, בעמדותיו, ערכיו והאידיאולוגיה המושרשת בו כפרט וכחלק מחברה. מילותיו המדויקות של ויטגנשטיין "בסוף הנימוק מצוי שידול" מייצגות היטב את הגותו, לפיה אין בנמצא כל קריטריון חיצוני לחקר האמת, כל שיש הוא סט כללים והסכמות פרטיות וחברתיות אודות מסגרות של אחריות, אמת וצדק.

ויטגנשטיין מדגים את דבריו באמצעות הפניית הקורא לחשוב על האופן בו מיסיונרים מנסים להביא אדם להמיר את דתו. ברי כי אין באפשרותם להביא כל נימוק רציונאלי לאמונתם בכוח עליון כזה או אחר, אלא שעולמם הפנימי ואמונתם מציבים את אותו כח עליון כתשובה לכל שאלה העוסקת בטבע האדם והעולם.

בדומה לעולם הדת, עולם המשפט מכיל אף הוא ביטויים ותבניות לשוניות שמשמעותם נגזרת מסט כללים והסכמות הפנימיים לשיח המשפטי. קל להדגים זאת באמצעות מושג "האדם הסביר" שאין לו כל קשר לאדם בשר ודם ותוכנו משתנה מתקופה לתקופה ומתחום לתחום. האדם הסביר הוא מודל, אשר דרכו בית המשפט מתבונן באנשים קונקרטיים שענייניהם מובאים בפניו. למשל, מי שנוהג שלא כאדם סביר עלול להתחייב בנזיקין, להיות מורשע בפלילים, להיות מורשע ב"רצח" במקום "הריגה" או, אם הוא בעל תפקיד ציבורי, להסתכן בכך שהחלטותיו תבוטלנה.

מושג זה מדגים למעשה את שתי הפנים של הטיעון של ויטגנשטיין – ראשית הוא מדגים את האופן בו תוכנו של מושג אינו קבוע כי אם משתנה כשאנו עוברים מסט של נורמות במשפט האזרחי לסט של נורמות בעולם הפלילי או העולם הציבורי ושנית, מדגים כיצד מושג אשר נוצר על מנת להתוות דרך אחידה לבית המשפט להתרשם מסטייה מסטנדרט נהוג, הופך למעשה לאמצעי כוח המאפשר לשופט להכתיב את סטנדרט ההתנהגות הרצוי כפי שרואה אותו השופט היושב בדין דרך משקפי התקופה והתרבות מחד ועמדותיו הפרטיות מאידך.  

לאור הגותו של ויטגנשטיין, ברצוני לבחון את מהותה של חובת ההנמקה הנהוגה בשיטת המשפט הישראלי, את תכליתה והאופן בו ממומשת בפועל ע"י בתי המשפט.

חובת ההנמקה בפסקי הדין הנהוגה במשפט הישראלי זה מכבר, נתפסת כחומת מגן מפני שרירותיות שיפוטית. כפי שאמר השופט לנדוי באחד ממאמריו, כי "שיפוט אסור לו שייהפוך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק הדין".

עיקרון נוסף העומד בבסיס חובת ההנמקה הינו עיקרון הוודאות שהינו אחד העקרונות המרכזיים של מערכת המשפט וכללים רבים של המערכת נוסחו לשם הגשמת שאיפת המערכת לעיקרון הוודאות, הקובע כי על מנת שמערכת המשפט תהיה הוגנת, שיוויונית ונקיית כפיים, היא צריכה לספק וודאות גבוהה באשר לתוצאות המשפט.

המשפט מציג עצמו כדיסציפלינה "אובייקטיבית", מדעית, במובן זה ששאלה המוצגת בתחילת הדרך, זוכה לתשובה על בסיס נתונים עובדתיים אשר, לאור הגדרות החוק, מובילים למסקנה אחת ויחידה – אשם או זכאי, חייב או אינו חייב, מוסמך או אינו מוסמך.

לפי עקרון הוודאות, בהינתן עובדות ידועות ומוסכמות כל שופט יפסוק באופן זהה ואחיד. היפוכה של הוודאות היא השרירותיות, שאז כל שופט פוסק לפי דרכו והצדדים העומדים בפניו לא יכולים להעריך כיצד יפסוק.

פרופ' מאוטנר התייחס ארוכות לשאלת הוודאות במשפט במאמרו "על אי־הוודאות במשפט וכמה מהשלכותיה" (2005), שם תיאר את תהליך השפיטה כתהליך מורכב המושפע עמוקות ממושגי השכל הישר שאותם הפנים השופט במהלך חייו, וכן מעמדותיו האישיות של השופט בענייני נורמות ומוסר, שהן תוצר ניסיון החיים שלו ושהן חלק מנטיות האופי שלו.

אף שעמדתו של פרופ' מאוטנר, הרואה את אישיותו של השופט כחלק אינטגרלי מתהליך השפיטה, הינה העמדה הרווחת כיום בספרות ובפרקטיקה בעולם המשפט, הרי שעבור מרבית צרכני המשפט, דהיינו הציבור "הפשוט" הציפייה ממערכת המשפט לוודאות, אובייקטיביות, סטריליות אידיאולוגית, עודנה שרירה וקיימת. היות שכך, לא נותר לבית המשפט אלא להציג את הכרעותיו והנמקותיו כטבעיות ומתבקשות מאליהן. להגשמת מטרה זו, לא אחת, נדרשת מנה הגונה של שידול ושכנוע במגוון אמצעים.

בין היתר, יש להזכיר ביטויים לשוניים נפוצים בהם משתמשים שופטים בהנמקותיהם, המשקפים אוריינטציה של שכנוע בצדקת התוצאה, ביניהם ביטויים כגון "נחה דעתי", "שוכנעתי כי..". תבניות לשוניות שונות יוצרות תחושה שפעמים רבות ההנמקה הינה תוצר של "סימון המטרה לאחר ירי החץ", דהיינו, מצב בו התוצאה כבר נקבעה והאופן בו הסיפור מסופר נועד לתמוך באותה תוצאה ותו לאו. במסגרת הנמקת ערעורים, ביטויים אלו נפוצים במיוחד. פסקי דין אלו אף זכו, בקרב עורכי הדין, לכינוי "הלכת נחה" שקובעת למעשה כי נחה דעת השופטים מפסק דינו של בית המשפט קמא, אך ביטויים שכאלו מופיעים בתדירות גבוהה גם במסגרת פסקי דין של הערכאות דלמטה והשימוש בהם הינו לרוב חלק מהטייה ברורה של ההנמקה לטובת צד כזה או אחר, מקום בו "נחה דעת" בית המשפט מאופן הוכחתו את טענותיו.

הנמקתם של בתי המשפט נועדה בין היתר לסייע לצרכניה של הרשות השופטת בהבנת צדקתה של התוצאה המשפטית שאליה הגיע השופט. היא מקדמת את מראית פני הצדק בפני הצדדים. במובן זה, אין די בכך שפסק הדין יהיה צודק, בהיר וקוהרנטי. על מנת לשמר את אמון הציבור במערכת ואת הלגיטימציה לעצם קיומה, נדרש כי לכל הפחות מרבית פסקי הדין היוצאים תחת ידו של בית המשפט, ייתפסו כצודקים בעיני הציבור והקהילה המשפטית.

ברצוני להדגים את השידול, דהיינו אופייה השכנועי של הנמקת פסק הדין, באמצעות פרשה המוכרת היטב לציבור הישראלי ומעוררת תחושות עזות ומגוונות בציבור עד היום, על אף שתחילתה אי שם בשלהי 2006. 

פרשת רצח הילדה תאיר רדא ז"ל (13) בבית ספרה בעיר קצרין זעזעה את המדינה. רומן זדורוב, עולה חדש אשר עבד כפועל בניין בבית הספר באותה עת, נעצר, נחקר ולבסוף הועמד לדין והורשע פה אחד ע"י הרכב בית המשפט המחוזי בנצרת. 

הפרשה זכתה להד ציבורי וכיסוי תקשורתי חריג בגודלו ביחס לפרשות רצח אחרות, שנמשך שנים לאחר הרצח. רבים האמינו בחפותו של הנאשם עובר להרשעתו פה אחד והמשיכו לזעוק את חפותו אף לאחר הרשעתו.

לאור כך, קל להבין מדוע שופטי ההרכב שישבו בדין במשפטו של רומן זדורוב, במודע או שלא במודע, הפעילו את כל מנגנוני השידול שעמדו לרשותם על מנת לשכנע את הציבור בצדקת התוצאה אליה הגיעו, לרבות מנגנונים לשוניים ונרטיביים, כפי שיודגם מיד.

כידוע, כלל הוא במשפט הפלילי שעדיף לזכות מאה אשמים מאשר להרשיע חף מפשע אחד. לאור כך ההליך הפלילי מוכוון, הן מהותית והן פרוצדוראלית, לאיזון פערי הכוחות האינהרנטים שבין המדינה המאשימה לפרט המואשם. אלא שמדיניות זו לא מצאה ביטוי בפסק הדין בו עסקינן.  

זדורוב הורשע פה אחד ע"י הרכב בית המשפט המחוזי בנצרת בפסק דין בן 456 עמודים. לאור אורכו של פסק הדין היינו מצפים כי הנמקת פסק הדין תכלול סקירה מעמיקה של גרסת התביעה כמו גם גרסת ההגנה ותפרוס את הדרך בה צעדו השופטים להכרעה בין הגרסאות. משימת תיעוד שכזו איננה פשוטה לכשעצמה, אך ההנמקה בפסק הדין הנ"ל רחוקה מאוד מתיעוד המסע שעבר ההרכב בדרך להחלטתו. ההנמקה רוויית הטיות לשוניות ומבניות המצביעות על כך שפסק הדין כתוב מתחילתו עד סופו באוריינטציה של נסיון לשכנע כי הנאשם אשם.

לכל אורך פסק הדין, טענות ההגנה מובאות בקיצור נמרץ של משפטים בודדים, באופן שטחי, ללא ציטוטים תומכים ואף בנימה אירונית. מנגד, טענות התביעה הבאות לסתור את טענות ההגנה, נפרסות באופן מעמיק על פני עמודים רבים, באופן שהקורא את פסק הדין, נותר עם תחושה כי טענות ההגנה אינן אלא ניסיון נואש לסתור את המובן מאליו.

דוגמא להרחבה בטענות התביעה באופן העולה על הנדרש נוגעת לייחוס נטייה אלימה לנאשם, אשר היה נטול כל עבר פלילי, באמצעות קטטה שאירעה בין הנאשם לבין אחיו כעשור קודם לכן, עליה סיפר לחוקרים הנאשם עצמו. אין בכוונתי לקבוע כאן שמא תקרית זו אכן מוכיחה נטייה אלימה של הנאשם, לענייננו די לומר כי תיאור תקרית זו נפרס על פני כ-15 עמודים בפסק הדין.

על טענה של הסניגור שהועלתה לראשונה בשלב הסיכומים (ושתוזכר בהמשך), כותב השופט כי זו טענה "מקוממת". ומדוע שטענה תקומם את השופט המבקש להגיע לאמת? ייתכן כי משום שמעלה קושי נוסף עימו צריך השופט להתמודד בדרך להצדקת התוצאה אליה הגיע.

בהמשך פסק הדין נראה שגם לתביעה ולשופטים הפריע היעדר המניע, עד כדי כך שלאורך שבעה עמודים מתואר ממצא של המשטרה לפיו נעשתה ממחשבו של הנאשם גלישה לאתרים עם תמונות פורנוגרפיות על מנת לבסס מניע מיני לרצח. כלל ידוע הוא כי לצורך הוכחת עניינים שבמומחיות, יש להגיש לבית המשפט חוות דעת של מומחה בתחום ולאפשר לצד שכנגד לחוקרו על חוות דעתו. מומחים רבים שחוות דעתם הוגשו מטעם ההגנה, הותקפו ע"י בית המשפט על עצם מומחיותם וחוות דעתם נדחו בתקיפות. מנגד, לצורך הוכחת הסטוריית הגלישה החולנית של הנאשם, מוכן בית המשפט להסתפק בהערכות של שוטר שבדק את המחשב - שלו מייחס בית המשפט את היכולת מרחיקת הלכת הבאה: ”קולט במסגרת תפקידו אפיונים של אנשים לפי מחשבם“ (366) שלפיהן יש לנאשם פנטזיה לראות נשים צעירות.

מבחינה ראייתית הציב התיק קושי בפני בית המשפט. בין סימני השאלה הרבים המרחפים מעל הפרשה יש להזכיר כי בזירת הרצח נמצאו מעל 65 טביעות אצבעות – אף אחת מהן לא הייתה שייכת לנאשם. בתשובה לשאלות שעולות מהיעדר זה, שוב ושוב חוזר בית המשפט על ההלכה שלפיה בעוד שהימצאותה של ראייה מדעית היא משמעותית מאוד, לאי-הימצאותה אין חשיבות (260 – "העובדה, כי טביעות אצבעותיו של הנאשם לא נמצאו בזירה, אין בה בכדי לגרוע מהממצאים האחרים" 270 – "העדר כתמי הדם אינו מצביע על העובדה, כי כתמי דם כאלו לא היו מעולם על הנעל", ",גם כאן נזכיר כי כוחה של ראייה פורנזית הוא בהימצאה ולא בהעדרה", 272 – " לאור ממצאי הבדיקה אשר לא קבעה ממצא חיובי באשר לנאשם, הרי שאין בה נפקות. כזכור, כוחה של ראיה הוא בהימצאה ולא בהעדרה, "ועוד).

כמו כן, יש להזכיר את קביעתו של בית המשפט בפסק הדין כי "לזדורוב תפיסת עולם מעוותת בכל הנוגע ליצירת אינטראקציה בין אישית" (411), קביעה שאינה מבוססת על חוות דעת פסיכיאטרית, כמקובל בקביעות הנוגעות לנפשו של הנאשם, אלא על התרשמותו האינטואיטיבית של השופט, על תחושותיו האישיות כלפי הנאשם ובמטרה לשכנע את הקורא כי בפניו רוצח מסוכן.

האם פסק הדין עמד במטרתו לשכנע את קוראיו בצדקתו? ניתן לומר כי, לכל הפחות, בית המשפט העליון שוכנע בצדקתו ולמעט הש' דנציגר אשר סבר כי יש לזכות את זדורוב מחמת הספק, צעדו שופטי בית המשפט העליון בדרכו של בית המשפט קמא.

דוגמא בולטת אשר עלתה אף היא לשיח הציבורי עוסקת בהתייחסות למומחי ההגנה. בראשית הליך הערעור, הנחה בית המשפט העליון את בית המשפט המחוזי לשמוע ראיות נוספות וליתן פסק דין משלים בעניינן. אחת השאלות שעמדו להכרעה הייתה, מה סוג הסכין ששימשה לרצח תאיר רדא ז"ל, כאשר בהודאות הנאשם, טען זדורוב כי ביצע את הרצח באמצעות סכין יפנית ששימשה אותו בעבודתו.

אחת הראיות החדשות שהוצגו בפני בית המשפט המחוזי הייתה חוות דעת של מומחית לרפואה משפטית, ד"ר מאיה פורמן-רזניק, ממנה עולה שעל-פי מראה החתך שבפניה של ראדה, אין זה סביר כי החתך בוצע באמצעות סכין יפנית, כי אם באמצעות סכין משוננת. חוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק נדחתה תוך השתלחות חריגה במומחית, כאשר עדותה תוארה מפי ההרכב "עדות מגמתית, בלתי מקצועית ורשלנית". אמנם אין זה חריג כי חוות דעת מומחה תידחה ע"י בית המשפט, אך נדיר יותר למצוא התבטאויות כה חריפה כלפי מומחה התורם מזמנו ונסיונו על מנת לסייע לבית המשפט בחקר האמת. מתגובת בית המשפט לעדותה של המומחית עולה חשש ממשי פן יהא בעדותה כדי לחתור תחת פסק הדין המרשיע שניתן ע"י בית המשפט זמן קצר לפני כן.

בהקשר זה יש לציין את אי הנוחות של בית המשפט העליון נוכח התייחסותו של ביהמ"ש קמא למומחית ומשהגיע הערעור לדיון בבית המשפט העליון, מתחו שופטי ההרכב ביקורת חריפה על התייחסות זו. על אף ששופטי בית המשפט העליון, בניגוד לדעתם של שופטי ביהמ"ש המחוזי, קיבלו את חוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק, לא היה בכך כדי להועיל לנאשם ובסופו של יום הורשע בשלישית.

הבולט במיוחד בקריאת פסק הדין בערעור שהשתרע על פני כ-300 עמודים, הוא נסיונות שופטי הרוב להציע גרסאות משלהם לסתירות ולשאלות שהובילו את הש' דנציגר לזיכוי, גרסאות שלא נטענו ואף עומדות בסתירה לגרסת התביעה.

כאמור לעיל, במסגרת הערעור אימצו כל שופטי ההרכב את חוות דעתה של ד"ר פורמן רזניק לפיה הסכין ששימשה ככלי הרצח הייתה סכין משוננת, בעוד שזדורוב, בהודאתו, עליה התבססה ההרשעה, תיאר כי ביצע הרצח באמצעות סכין יפנית ששימשה אותו לעבודתו. בפסקאות 28-29 לפסק דינו, דן אחד משופטי הרוב בסתירה זו והציע לה פתרונות רבים ויצירתיים אשר אף לא נטענו ע"י התביעה ומהווים ספקולציות טהורות שאין להן כל אחיזה בחומר הראייתי. השופט בו עסקינן מעלה תהיות שונות, באומרו: "מי לידינו יתקע כי המערער לא סיים לצרוך מחסנית עם להבים משוננים לסכין יפנית?"; "מי לידינו יתקע כי לא השתמש בסכין לעבודות רובה, שגם את הלהב שלו ניתן להחליף?"; "מי לידינו יתקע, כי כל כלי העבודה שאיתם עבד ביום הרצח, נותרו כפי שהם, כאשר המשטרה הגיעה אל המערער ותפסה את הכלים לאחר שכבר עבד אצל ג'נאח"; "מי לידינו יתקע, כי במהלך העבודות של הריצוף וחיתוך הקרמיקה, הלהב בו המערער השתמש לא השתפשף על עצם אחר, ועקב כך קיבל הלהב, ולו בחלק קטן, את צורת השינון?"

השופט דנציגר, אשר סבר בדעת יחיד כי יש לזכות את זדורוב מחמת הספק, נדהם אף הוא מן היצירתיות באמצעותה פתרו שופטי הרוב את הקושי, באומרו: "לגישתי, מדובר בספקולציות שאין להן אחיזה בראיות, הניצבות מול ראיה אובייקטיבית ברורה שאינה מתיישבת עם ההודאות, כפשוטן. בפרט לא נראות לי ההנחות שלפיהן הסכין "הצמיחה שיניים" בדגם מסודר של מרווחים כמעט אחידים, כתוצאה מפעילות זו או אחרת..." (פסקה 358 לפסק דינו). ברי כי כל מטרתן של ההנחות שתוארו לעיל הייתה לחזק המסקנה אליה ביקשו להוביל שופטי הרוב, לפיה סתירה ראייתית זו "כלל אינה משמעותית לתיק" (פסקאות 23-27 לפסק הדין).

קושי נוסף עימו נדרשו להתמודד שופטי ההרכב עוסק בחשיבות ומשמעות של טביעות נעליים זרות ובלתי מזוהות שנמצאו בחדר השירותים. התביעה לא חלקה על כך שנראה כי הטביעות, אשר אינן שייכות לנאשם, יוצרות מסלול יציאה מתא השירותים. בפסקה 52 לפסק הדין, מציע אחד משופטי הרוב הסבר משלו לסוגייה זו: "את שלוש טביעות הנעליים הזרות, ניתן להסביר במהומה ששררה עם גילוי הגופה... תא השירותים קטן וצפוף, ואין צורך בדמיון מפותח.... הפרמדיקים שנכנסו לתא בודקים אם המנוחה בחיים..." ברי כי יש בממצא זה כדי לטעת ספק בלב הקורא. אך השופט נוטל על עצמו את המשימה של הפגת הספקות (תפקיד אשר בשיטת משפט האדוורסרית הנהוגה בישראל, מוטל על התביעה). מאליו יובן כי השופט הנוטל לעצמו תפקיד זה הוא השופט המעוניין מראש להעדיף גרסה אחת על פני אחרת באופן שמחשבתו ומילותיו מוכוונים להראות כיצד זו הגרסה היחידה המתקבלת על הדעת.

דוגמא נוספת הינה בהתייחסות של שופטי הרוב להשוואת טביעות הנעליים שנמצאו על גבי מכנסי המנוחה לנעליו של זדורוב. אמנם בית המשפט העליון כבר קבע כי תחום השוואת טביעות נעליים אינו מדע ואין לייחס לחוות דעת בתחום זה כל משקל, הרי שדעת הרוב קבעה כי אף אם לא מדובר ב"מדע" הרי שלכל הפחות מדובר במומחיות של השוואה בדומה להשוואת כתבי יד. באופן יצירתי זה, עקפו למעשה שופטי הרוב את קביעת ביהמ"ש העליון, הכל על מנת לאפשר לראייה, שמשקלה אמור להיות אפסי, לחזק את התחושה כי הנאשם אשם.

מאליו יובן, כי ניתן היה להדגים את האוריינטציה המוטה המתבטאת באופן לשוני במסגרת הנמקות פסקי דין, על פסקי דין רבים מספור מכל תחומי המשפט, לרבות המשפט החוקתי והמנהלי, דיני מיסוי ומקרקעין, משפט מסחרי ועוד. מפאת קוצר היריעה נבחר פסק הדין לעיל להמחשת הטענה ואין בכך כדי להעיד על עמדת הכותב בדבר צדקת התוצאה כי אם להעיר על הפער בין האופן בו נתפסת הנמקת פסקי דין בציבור לבין מימוש חובת ההנמקה בפועל.

על פי ויטגנשטיין, הפער אינו ניתן לריפוי שכן אין בנמצא כל קריטריון חיצוני לבירור האמת ועולמו הפנימי של היושב בדין הוא המכריע את תוצאת ההתדיינות. גם פרופ' אהרון ברק, השופט המשפיע ביותר (וכן המעורר מחלוקת ביותר) בתולדות המשפט הישראלי, התייחס לנקודה זו בספרו "שיקול דעת שיפוטי" (1987), בכותבו: "במצבים שבהם נדרשת הפעלה של שיקול דעת, הגיון בלבד אינו עוזר״, ״שופטים שונים יגיעו, איפוא, לתוצאות שונות שכן נסיונם האישי והשקפת עולמם שונה״, "אותו שופט עצמו עשוי להגיע בזמנים שונים לתוצאות שונות, שכן עם עבור השנים, משתנה הנסיון האישי ומשתנה השקפת העולם השיפוטית". נסיון אישי והשקפת עולם אלו מכתיבים כאמור, לא את התוצאה בלבד כי אם אף את החומרים בהם משתמש השופט בדרכו לתוצאה והאופן שבו הסיפור מסופר מפיו.

פרופ' מאוטנר, במאמרו המוזכר לעיל, מסכים כי חוסר היכולת להתגבר על בעיית חוסר הוודאות במשפט, הינו בלתי נמנע אך מסקנתו אופטימית יותר, בלשונו "לקבל אפוא את אי־הוודאות כאינהרנטית למשפט. עלינו להשקיע מחשבה באשר לדרכים שבאמצעותן נוכל לגרום לצמצום האקראיות שבתרומה הייחודית של השופט לקביעת התוכן של ההכרעה השיפוטית“. ברוח זו, משהוסר מעטה האובייקטיביות והרציונאליות של ההכרעה השיפוטית, יש מקום למחשבה מחודשת על המנגנונים שנועדו להגן על אותה אובייקטיביות.

זוהי כתבה שיווקית והאחריות על התכנים בה של המפרסם בלבד

כתבות שאולי פיספסתם

*#