נהגי המוניות אולי ניצחו את אובר, אך מפסידים לנסיעות השיתופיות

באחרונה נחשפה תופעה מעניינת: בעשרות קבוצות וואטסאפ בבאר שבע, אנשים מפרסמים לאיפה ומתי הם רוצים לנסוע, ואנשים פרטיים אחרים מסיעים אותם, תמורת סכומים נמוכים משמעותית מנסיעות במוניות רגילות. נהגי המוניות בעצמם נכנסים לקבוצות הוואטסאפ האלה ומחפשים בהן נוסעים, תוך כדי שהם מתאימים את המחיר עבור הנסיעה למקובל בהן. בעלי המוניות מדווחים על ירידה של עשרות אחוזים בהיקף פעילות המוניות בעיר.

זה הזמן להזכיר, שמלחמת נהגי המוניות באפליקציית אובר הסתיימה לכאורה ביתרון של נהגי המוניות, שהצהירו על ניצחונם במלחמה הזאת. ואולם כמו שהם מתחילים להבין, הם ניצחו בקרב קטן אחד בלבד. במלחמה האמיתית הם הפסידו מזמן, וכנראה לא היה להם מלכתחילה סיכוי לנצח בה. למה? מפני שהרגלי הצריכה של האנשים כבר נמצאים בשלבי שינוי דרמטי.

אנשים רוצים לשלם פר שימוש, וכשהם צריכים משהו, הם רוצים לקבל אותו כאן ועכשיו. לכן, לא מדובר בכניסתו של מתחרה כזה או אחר מול המוניות, אלא בעובדה שהגודש הקיצוני בכבישים בתוספת עלות הנסיעה ברכב פרטי או במונית, נהפכים לבלתי־אפשריים על רקע יוקר המחיה, והצורך האנושי להתנייד מצד אחד - ולהתפרנס מהצד האחר.

כל שכבות האוכלוסייה חשות צורך בשינוי, והאמצעים החדשים שכבר קיימים - נתיבי התחבורה השיתופית, רכבת ישראל והרכבת הקלה - אינם מספיקים. הצרכן הממוצע מחפש בכל דרך אפשרית לצמצם את זמן השהייה שלו בתנועה ליעד ולהקטין את עלות פתרון התחבורה, ולכן יעדיף כל דבר על פני הפתרונות המסורתיים. אם נזכור בפיגור בפתרונות להסעת המונים בישראל, נקבל סיטואציה של חסך אדיר אצל כלל האזרחים. הפקקים לא מבחינים בין מעמדות סוציו־אקונומיים - כולם עומדים בהם את אותו הזמן.

במציאות שבה יש צורך ברור וחסך מובהק, מזהים את ניצני השינוי בהרגלי הצריכה כבר בכמה מגמות. צמצום הביקוש לציי הרכב במקומות העבודה והעדפת העובדים לתגמול כספי, לעומת העדפת הרכב הצמוד בעבר - לא רק שינוי בהרגל צריכה, אלא שינוי תפישתי במקובל החברתי, סמל הסטטוס. הדבר משפיע על חברות הליסינג וכמובן על יבואני הרכב, וכנגזרת מכך על ירידה בהיקף הרכב הפרטי המיובא ועל הכנסות המדינה ממסים. במקביל, הצרכנים, שאינם מקבלים פתרונות מוסדרים, מוצאים לעצמם פתרונות משלהם, משל המים, שתמיד יזרמו למקום הנמוך ביותר.

אובר וגט אינם הבעיה של נהגי המוניות, אלא המוכנות של מספר הולך ועולה של לקוחות העבר לעבור לנסיעה שיתופית ולפתרונות תחבורה חלופיים. יותר קורקינטים ואופניים חשמליים בשילוב או ללא שילוב תחבורה ציבורית, מהווים אלטרנטיבה לרכב הפרטי או הצמוד של אתמול. מספיק לשבת כמה דקות בשדרה בתל אביב כדי להבין, בראייה בלתי־אמצעית, את היקף התופעה. נסיעה שיתופית, קבוצת נוסעים המתאגדים לנסיעה יחד, היא מגמה חברתית ולא רק פתרון תחבורתי ומכאן כוחה.

גם נסיעה שיתופית תוך חלוקת נטל ההוצאה היא שינוי הרגלים ותרבות, ולכן לא מפתיע לגלות נהגים פרטיים הממנפים את התופעה להכנסה נוספת, כפי שקורה בבאר שבע, ולא נופתע לגלות את התופעה מתרחבת גם לערים נוספות. כיצד יתמודדו נהגי המוניות? דרך הורדת המחיר, מלחמת נסיעות ויציאה מהענף. כנראה שאת כל הפתרונות האלה נראה בעתיד הקרוב. ואיך המדינה תתמודד עם נוסעים המתאגדים לנסיעה שיתופית תוך חלוקת העלות בין כולם? האם היא תראה בזה הכנסה לצורך חיוב במס? כיצד? הרי אין כאן עוסק ואין כאן עסק, וגם כאן המדינה והרגולטור עומדים חסרי אונים בפני מערבולת ההפרעה המשנה הרגלים, מודלים וסדרי עולם.

הכותב הוא מנכ"ל קבוצת נירם גיתן NGG ומומחה אסטרטגי לארגונים