הכירו את מכונית הפלא שתופסת שלושה מקומות חניה - גם כשהיא נוסעת

משבר התחבורה הפוקד כל אזור מטרופוליני בעולם מוליד רעיונות חדשניים לפתרונו. אחד הרעיונות שפרצו לשוק בעשור הנוכחי הוא מכוניות שיתופיות: ההבטחה של המשווקים היא שהמכוניות השיתופיות יפחיתו את מספר המכוניות בבעלות פרטית, כי הן ישחררו את האדם מהצורך להחזיק במכונית משלו, ואגב כך יורידו את השימוש במכוניות בערים הפקוקות.

יש מודלים למכוניות שיתופיות שיכולים לסייע להבטחה הזו להתגשם — אך התואר "שיתופי" משמש כיום שני מודלים תחבורתיים שונים זה מזה בתכלית. למודל הראשון יש סיכוי מסוים להחליף את הצורך ברכב בבעלותם; אך המודל השני אינו מייתר את הצורך הזה ואף מחריף את הלחץ על תשתיות התחבורה בערים. בישראל, למרבה הצער, מסבסדים דווקא את המודל השני.

ככל הנראה, שני המודלים של השיתופיות בילבלו גם את הרשויות, שנקראו לסבסד את הפעילות. לטעות הזו יש השלכות דרמטיות, מפני שמאות מיליוני השקלים של הסובסידיה הזו מושקעים במודל תחבורה בעייתי במקום ביצירת אלטרנטיבות.

המצאה בת 50

• מכונית הכסף: המיזם המפסיד שנהפך לעסק שמגלגל מיליונים - על חשבון הציבור
• פעילות קאר2גו ואוטותל תדלקה את הרווחיות של חברת שגריר
• "הפלופ הסוציאליסטי": כך קרס מיזם המכוניות המשותפות בפריז
• לא חברתי, לא ירוק - ולא משפר את מצב התחבורה

מכונית שיתופית היא מכונית בבעלות חברה פרטית או רשות מקומית, שנוסעים בה אנשים שונים הנוהגים בה בעצמם ומשלמים על השימוש בהתאם לזמן ומרחק הנסיעה. הרעיון של כלי רכב אחד המשמש כמה אנשים בנפרד אינו חדש — באירופה פועל מודל כזה בערים גדולות כבר מאז שנות ה–70 של המאה ה–20, ובישראל הוא כבר בא לידי ביטוי בסידור הרכב בקיבוצים בשנות ה–60.

לפי המודל הקלאסי של מכונית שיתופית, המכונית חונה במקום קבוע; השירות מיועד למנויים רשומים המזמינים מרש את המכונית ליום ושעה מסוימים; השימוש הוא על פי רוב לנסיעות ארוכות למרחקים גדולים; ובתום הנסיעה מחזירים המשתמשים את המכונית למקום שממנו אספו אותה. כלומר — בדיוק כמו כלי רכב שכור, בנגישות גבוהה יותר. מודל זה קרוי A–to–A — לוקחים את המכונית מנקודה מסוימת ומחזירים אותה לאותה נקודה.

הנסיעות לרוב מתוכננות ולכן ההזמנה מתבצעת שעות או ימים מראש — כמו בסוכנות להשכרת רכב. אך בניגוד לסוכנויות, שמחזיקות צי מכוניות במגרש מרוחק, המכוניות השיתופיות פזורות ברחבי הערים — ליד תחנות רכבת, בחניונים ציבוריים או במקומות חניה פרטיים שחברת המכוניות שוכרת.

מודל זה התפתח כדי לייעל את הנסיעה לאזורים מרוחקים שבהם תדירות התחבורה הציבורית אינה תכופה ולעתים אינה קיימת כלל. באירופה למשל, שבחלקים ממנה אין תחבורה ציבורית לכל יישוב, המכוניות השיתופיות נמצאות בשימוש בעיקר בקרב תושבי הערים הגדולות שנהנים מתחבורה ציבורית זמינה ומועדפת לנסיעות יומיומיות קצרות — אך זקוקים למכונית לשם נסיעה מחוץ לעיר.

השימוש במכונית שיתופית במודל הזה מיועד לצרכים לא שגרתיים, כמו הגעה לפגישה מתוכננת באזור מרוחק; איסוף או העברת ציוד שאי־אפשר לקחת באוטובוס או באופניים; או לטיול בחיק הטבע.

מכונית שיתופית במודל הקלאסי תופסת רק מקום חניה אחד, לרוב מהסוג המבוקש־פחות, בחניונים תת־קרקעיים או חניה בבעלות פרטית. למודל זה יש סיכוי לגרום לאנשים המתגוררים בלב העיר להסתפק במכונית שיתופית — ולוותר על רכב פרטי.

לעמוד בפקק עם כולם

לעומת המודל הוותיק הזה, ניצב המודל החדש של המכונית השיתופית, שנולד בעשור האחרון ביוזמת יצרניות רכב בגרמניה, שחיפשו מהלך שיווקי לקידום השימוש במכוניות מתוצרתן. לפי המודל החדש, המכוניות פזורות ברחובות מרכזיים ושכונות מגורים במרכזי הערים וזמינות באופן ספונטני ומיידי לנסיעות למרחקים קצרים בתוך העיר.

כך למשל, לפי המודל החדש — שפועל כיום בתל אביב ובחיפה — אם נמצאים אצל חבר בחלק מסוים של העיר ורוצים לחזור הביתה — בודקים באפליקציה שיש בסביבה מכונית פנויה, אוספים אותה, נוסעים הביתה ומשאירים אותה באחת מהחניות המיוחדות השמורות לה באזור, או לחלופין בכל מקום חניה פנוי ברחוב.

בערים עם מצוקת חניה קשה כמו תל אביב, אפשר להשתמש במכונית כדי לצאת לבילוי בלי להוציא את המכונית הפרטית מהחניה הנחשקת שתפסנו אתמול בלילה. בנוסף, למכונית השיתופית במודל החדש יש מקומות חניה שמורים וחינמיים במקומות הבילוי — בזמן שחניה למכונית הפרטית תעלה לנו ביוקר בחניון.

המודל הזה נקרא A–to–B, משום שאפשר להשאיר את המכונית בכל מקום ולא רק במקומות החניה המסומנים. במודל זה, המפעיל או הרשות המקומית שומרים לכל מכונית שלושה מקומות חניה לפחות, כדי לחסוך למשתמשים זמן בחיפושים. זאת, משום שכל עוד המשתמש לא עצר, חנה ונעל את המכונית — הוא ממשיך לשלם לפי התעריף שנמדד בדקות. כלומר, מדובר במכונית פלא, שתופסת שניים־שלושה מקומות חניה גם בזמן שהיא נוסעת.

בתל אביב, למשל, הצי השיתופי של מיזם "אוטותל" (שמפעילה חברת קאר2גו, בסבסוד עיריית תל אביב) מונה 260 מכוניות — אך תופס בפועל בין 500 ל–780 מקומות חניה: אם כל המכוניות השיתופיות יחנו במקומות המסומנים בלעדית עבורן (2 מקומות חניה לכל מכונית) — הן יתפסו פי שניים חניות ממספרן. אך אם הן חונות בכל מקום אחר (חניונים או מקומות פנויים המסומנים בכחול־לבן) הן למעשה תופסות פי שלושה מקומות חניה. בחיפה ובקריות, שבהן גם התחיל לפעול מיזם שיתופי עם קאר2גו, צי של 200 מכוניות עלול לתפוס בפועל 600 מקומות חניה.

לשירות של מכונית שיתופית יש היתכנות כלכלית רק באזורים צפופים — שבהם יש תחליפים רבים: אוטובוסים, רכבות, מוניות שירות, או מוניות ספיישל למי שרוצה נסיעה פרטית. כלומר, השימוש במכונית שיתופית דווקא באזוריםצפופים אלה בא במקום שימוש בכלי התחבורה הציבורית — ובכך הוא לא גורע אלא מוסיף עוד מכונית לתשתיות העמוסות.

בשנתיים האחרונות התחילו רשויות מקומיות להתנסות בהפעלת מכוניות שיתופיות בתחומן. הדבר כרוך בהקצאת מיליוני שקלים מתקציב העיריות וממשרדים ממשלתיים כמו המשרד להגנת הסביבה. עד כה, כל התקציבים הופנו דווקא לסבסוד המודל השני (A–to–B) — שמצד אחד דוחף לשימוש במכונית דווקא לנסיעות שאפשר לבצע בתחבורה ציבורית או באופניים — ומצד שני אינו מייתר את הצורך בבעלות על מכונית בשביל נסיעות ארוכות.