להגביל את הענישה - להגביר את האכיפה - רכב - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

להגביל את הענישה - להגביר את האכיפה

האם מערכת אכיפת החוק מקלה עם הנהג הישראלי?

תגובות

>> התוכנית החדשה של משרד התחבורה למלחמה בתאונות הדרכים נשמעת מוכרת? זה לא מקרי. הפתרון הקל, הפופוליסטי והחוזר על עצמו הוא תמיד "להחמיר את הענישה". איש לא טורח לבדוק אם זה באמת יעזור. ליתר דיוק, איש לא טורח להתייחס למחקרים ולנתונים שמוכיחים שזה לא יעזור.

דוגמה מצוינת למחקר כזה הוא מאמר שפירסמו באחרונה בכתב העת "הסניגור" שני חוקרים מתחום הקרימינולוגיה והמשפט, ד"ר אברהם טננבוים ועו"ד עדי ליאון. המאמר מביא בתחילה שורת נתונים ההופכת על פיה את מה שכל ישראלי יודע: והרי כולנו יודעים שהישראלים נהגים איומים, שתאונות הדרכים הן מכת מדינה ושחייבים להגביר את הענישה כדי להציל את חייהם של אלה מבינינו שעדיין לא נפגעו.

אלא שהנתונים מספרים סיפור הפוך: מספר ההרוגים בתאונות דרכים בישראל הוא מהנמוכים בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. מחקר שפירסמה עמותת אור ירוק לפני כשנתיים, מצא כי ישראל נמצאת במקום השמיני מתוך 30 מדינות באירופה בשיעור ההרוגים בתאונות (המקום הראשון הוא בעל שיעור ההרוגים הנמוך ביותר). ארגון הבריאות העולמי מצא כי שיעור ההרוגים בתאונות דרכים בישראל נמוך יותר מזה של ארה"ב, אוסטרליה, ניו זילנד וקנדה.

המאמר מפריך בקלות גם את האמונה הרווחת שהחוק ובתי המשפט מקלים עם הנהג הישראלי. בדיוק להפך: הענישה המוטלת בישראל על עברייני תנועה היא קשה ואפילו דרקונית ביחס לעולם, ומספר הדו"חות שהמשטרה רושמת לנהגים הוא גבוה במיוחד. כאן אנחנו מגיעים לבעיה הייחודית לנו: דווקא בגלל הכמות הגדולה של דו"חות ועונשים אחרים, המדינה אינה מסוגלת לאכוף את העונשים, מאחר שאכיפת כמות כזו של עונשים דורשת תקציב עצום. התוצאה הסופית: הענישה אינה מרתיעה.

זו בדיוק הבעיה עם הצעות להחמרת הענישה והגברת ההרתעה, דוגמת זו שהעלה (שוב) שר התחבורה: הן גורמות יותר נזק מתועלת, כי התוצאה שלהן היא זלזול גובר והולך בחוק. הנה דוגמה בולטת שמביאים טננבוים וליאון: לפי דו"ח מבקר המדינה ממאי 2009, יותר משני שלישים מהנהגים שרישיונם נפסל כלל לא טרחו להפקיד את הרישיון. בנוסף, גם רבים מאלה שהפקידו את הרישיון ממשיכים לנהוג ללא רישיון נהיגה. המחקרים מדברים על כך ש-60%-75% מהנהגים שרישיונם נשלל ממשיכים לנהוג.

וכך, המשטרה כלל אינה מנסה להגיע אל אותם 165 אלף ישראלים הנוהגים כיום בכבישים ללא רישיון בתוקף, מאחר שרישיונם נשלל או מאחר שלא שילמו קנסות - הם נתפסים רק אם נעצרו במקרה על ידי שוטר בשעת נהיגה. אין אפשרות מעשית או היגיון כלכלי במרדף אחריהם, וודאי שלא במאסר של חלקם - אין מקום גם לעשירית מהם בבתי הסוהר, ומחיר האכיפה גבוה הרבה יותר מגובה הקנסות.

טננבוים וליאון אינם מסתפקים בהצגת הבעיה, ומציעים מתווה לפתרון: לפי הצעתם, יש לרכז את הקצאת המשאבים באכיפה, לא בתוספת עונשים וקנסות. את פעולות האכיפה יש לרכז, לפי הצעתם, רק במקומות שבהם היא יכולה להיות יעילה. הפירוש המעשי של ההצעה הזאת הוא הפחתה משמעותית במספר הודעות הקנס וההזמנות לבתי משפט הנשלחות לנהגים, והתמקדות באכיפה של עונשים שהוטלו על נהגים עבריינים.

הכותב הוא מרצה במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#