האנשים שתורמים יותר מכולם לפקקים - ו-5 צעדים שיגרמו להם לנסוע פחות

מחקר חדש חושף את מחיר המדיניות הממשלתית המעודדת עשרות אלפי עובדי מדינה להעדיף רכב פרטי ■ שלל ההצעות לשינוי, כמו מתן אפשרות לעבודה מהבית, פדיון חניה כתוספת שכר ותוספת שכר במקום הטבה לרכב הפרטי, נתקלות בחומה בצורה

מירב ארלוזורוב
צומת עזריאלי בת"א
צומת עזריאלי בת"אצילום: אייל טואג
מירב ארלוזורוב

ממשלת ישראל משקיעה בחמש השנים האחרונות עשרות מיליארדי שקלים בשנה בצמצום הגודש בכבישים, ונוחלת עד כה כישלון חרוץ. עיקר מאמציה של המדינה הוא לשכנע את הציבור להמיר את הרכב הפרטי שלו בתחבורה ציבורית, ולשם כך עומדת המדינה לצאת גם בפרויקט התשתיות הגדול ביותר אי־פעם: הקמת המטרו בעלות של 150 מיליארד שקל.

באותו הזמן, על תקן של דבר והיפוכו, הממשלה מקיימת מדיניות שמעודדת את עובדיה להמשיך ולהעדיף את הרכב הפרטי שלהם על פני שימוש בתחבורה ציבורית. היא עושה זאת במגוון דרכים: החזר החזקת רכב, שיכול ליהנות ממנו רק עובד מדינה שמחזיק בבעלות על רכב, חניה חינם במקום העבודה, היעדר מתן אפשרות לעבודה מהבית, היעדר הסעות (כמעט) למשרדי הממשלה, וכמובן — היעדר תמריץ לנסיעות משותפות או לשימוש באמצעי תחבורה תחליפיים כמו אופניים.

כתוצאה מכל אלו, עובדי המדינה הם כנראה בין העובדים שתורמים הכי הרבה לגודש בכבישים: יש 65 אלף עובדי מדינה, שמחציתם מקבלים החזקת רכב. נתוני הממונה על השכר באוצר, קובי בר נתן, מעלים כי עובדי המדינה נוסעים בממוצע 24 ק"מ למקום העבודה שלהם, לעומת 18 ק"מ בממוצע בקרב שאר העובדים במשק.

בממוצע הם מבלים 35 דקות בדרכים. ולמרות שמעבר לתחבורה ציבורית יעלה ל–40% מהם בתוספת של עד עשר דקות בלבד בהגעה למשרד, רובם ככולם לא עושים כן. אין להם סיבה — המדינה הרי מתמרצת אותם לעשות בדיוק את ההפך מכך.

מעשה בחמישה תמריצים

את עלותה של המדיניות האידיוטית הזו — אין דרך נעימה יותר לנסח זאת — חישב ומצא המשרד להגנת הסביבה בעבודת מחקר עדכנית. החישוב שלו העלה כי שימוש היתר של עובדי שירות המדינה במכוניות פרטיות מסב למדינה נזק של חצי מיליארד שקל בשנה, ונסועה מיותרת של 115 מיליון ק"מ. בחישוב לכלל עובדי המגזר הציבורי, מדובר במדיניות שמבזבזת 5 מיליארד שקל בשנה, ומייצרת 1.3 מיליארד ק"מ נסועה מיותרים.

המשרד להגנת הסביבה, באמצעות חברת המחקר אקוטריידרס, בחן אם ניתן להפחית את השימוש במכונית הפרטית בקרב עובדי שירות המדינה, ולאחר מכן בקרב עובדי המגזר הציבורי כולו, באמצעות שינוי התמריצים שניתנים להם.

מדובר בחמישה תמריצים עיקריים. הראשון — החזר הוצאות רכב, שמשולם לכמחצית מעובדי המדינה, ומותנה בכך שיש בבעלותם רכב (ההחזר הוא על הוצאות הטסט והביטוח השנתיים). בנק ישראל בדק ומצא שכתוצאה מכך, שיעור החזקת מכונית פרטית על ידי עובדי ציבור גבוה ב–10% משאר האוכלוסיה, וניתן להניח שמי שכבר מחזיק רכב גם משתמש בו בדרכו לעבודה.

הרוב המוחלט
הרוב המוחלט

במשרד להגנת הסביבה בחנו מה יקרה אם החזר הוצאות הרכב ישולם ללא הצורך בהחזקת רכב — כלומר יהיה מדובר בסעיף קבוע במשכורת, שאינו מותנה בהחזקת רכב, וכדי שההסתדרות תסכים לשינוי, הוצע גם שההחזר הממוצע יהיה מעט גבוה מהממוצע המשולם היום.

התמריץ השני הוא לשנות את החניה החינם שניתנת לעובדים בסמוך למשרדי הממשלה, ולהפוך את ההטבה לסעיף במשכורת — פדיון חניה שיינתן לעובדים, כך שהם יקבלו תוספת לשכר במקום חניה פיזית שתמתין להם. השוואה לעולם העלתה כי במדינות בהן ניתן לעובדים כופר חניה, במקום חניה פיזית, פחת השימוש ברכב פרטי בהגעה למקום העבודה בממוצע ב–12%.

התמריצים הנוספים שנבחנו הם עידוד נסיעות משותפות, באמצעות שמירת מקומות חניה מובטחים למגיעים בקארפול, מתן אפשרות לעבודה מהבית בהיקף של כיום בשבוע, מימון הסעות למרכזי הממשלה, והקלת האפשרות להגיע באופניים או בקורקינטים.

הבדיקה של המשרד להגנת הסביבה, שהתבססה בין השאר על צעדים דומים שנעשו במדינות שונות בעולם, העלתה כי נקיטת מכלול הצעדים — וחייבים לנקוט ביותר מצעד אחד בו זמנית, כדי שתהיה להם השפעה — היא בעלת השפעה אדירה על המשק. התועלת נטו למשק נובעת מכך שהעובדים מרוויחים מהצעדים, המעסיק (המדינה) מרוויח באופן ישיר, וגם המשק נהנה מתועלות של הפחתת זיהום, תאונות דרכים, גודש, ואובדן זמן בפקקים.

התועלת למשק הגדולה ביותר, מתברר, צפויה להיות מהמעבר לעבודה בבית יום בשבוע, בגלל מחקרים שמצאו שעבודה מהבית מעלה את פריון העבודה. החיסכון הגדול ביותר בנסועה מתקבל משינוי הטבת החזקת הרכב, וכן מפדיון חניה — שני אמצעים שגורמים הכי הרבה לעובדים להשאיר את המכונית בבית, ולנסוע לעבודה בדרכים חלופיות.

עם זאת, שני האמצעים הללו עולים כסף למדינה, ולכן התועלת שלהם פחותה מזו של המעבר לעבודה מהבית. גם הפעלת מערך הסעות הוא אמצעי שעולה הרבה כסף למדינה, ולכן השימוש בו יהיה בהכרח מוגבל — וכך גם תרומתו. בסך הכל, כאמור, מגיעים לחיסכון אפשרי של 1.3 מיליארד ק"מ (2% מהנסועה השנתית), ותרומה אפשרית של 5 מיליארד שקל לעובדים, לממשלה, ולמשק כולו.

היגיון הוא לא קו מנחה

נשמע הגיוני, נכון? רק שהיגיון הוא לא קו מנחה במקומותינו. הניסיון של המשרד להגנת הסביבה לקדם את הצעותיו בממשלה, כלומר לגרום לאגף התקציבים ולממונה על השכר במשרד האוצר לאמץ את ההצעות הפשוטות הללו, נתקל בחומה בצורה. מחלק מההצעות הממונה על השכר פשוט חוטף פאניקה, כמו למשל ההצעה הבסיסית והפשוטה ביותר: המרת הטבת אחזקת הרכב בהטבה גלובלית, שאינה מחייבת בעלות על רכב פרטי.

עוד 10 דקות נסיעה, במקרה הגרוע
עוד 10 דקות נסיעה, במקרה הגרוע

נו, אפשר כבר לנחש מדוע: המערכת הסבוכה של הסכמי השכר, זכויות מוקנות, והתגובה הצפויה של ועדי העובדים וההסתדרות לכך. החזקת הרכב ניתנת היום כרכיב שכר שאינו פנסיוני. אם מחר החזקת הרכב תיהפך להטבת שכר — שאינה קשורה לאחזקת רכב — הדבר צפוי לעורר תביעה גם בקרב עובדים שלא מקבלים את ההטבה הזו היום (כי הם אינם מחזיקים במכונית פרטית) לקבל את אותה הטבה, ובהמשך תתעורר הדרישה כי ההטבה תיכלל בשכר הפנסיוני.

אותה בעיה קיימת לגבי כופר החניה: בעבר ניסתה המדינה לקדם הצעה של המרת החניה בכופר חניה, אבל דרשה הבטחה כי ההסתדרות לא תצפה לקבל זכויות פנסיוניות על כך. ההסתדרות סירבה, והנושא נתקע.

למעשה, ועד עובדי המשרד להגנת הסביבה הוא האחרון שעורר זאת: רק השנה הם פנו בתביעה לבין הדין הארצי לעבודה, בשל התנגדותם לעבור למשרדי הממשלה החדשים בירושלים (בנין ג'נרי) במרחק של 2 ק"מ בלבד מהמשרדים הישנים, בשל מחסור במקומות חניה. בית הדין דחה את תביעתם.

מה שמביא אותנו לסעיף החשוב ביותר בהצעה של המשרד להגנת הסביבה: עבודה יום בשבוע מהבית. מתברר שיש כבר יחידות בממשלה שעושות זאת. כך, עובדי רשות הפטנטים עובדים מחצית מהזמן מהבית, ומנהלי רשות הפטנטים מדווחים על שביעות רצון מרבית של העובדים, על יכולת טובה יותר לגייס עובדים (רשמי פטנטים הם עובדים מבוקשים, בעלי תארים גבוהים), וגם על עלייה בפריון בהשוואה לעובדים במשרד. קל להם לבדוק זאת: העובדים ברשות הפטנטים נבדקים על פי תפוקות (כמות הפטנטים שהם אישרו), וגם שכרם תלוי בתפוקות שלהם.

צומת עזריאלי הפקוק. לעובדי המדינה אין סיבה לזנוח את רכבם הפרטי
צומת עזריאלי הפקוק. לעובדי המדינה אין סיבה לזנוח את רכבם הפרטיצילום: אייל טואג

לעבודה מהבית יתרונות רבים: היא חוסכת את הזמן המבוזבז בפקקים, מאפשרת גמישות של משרות אם, מקטינה את ההיעדרויות מהעבודה בגלל ילד חולה בבית או השרברב שצריך להגיע, היא משדרת אמון בעובדים והיא קורצת לעובדים איכותיים.

על החסרונות של עבודה מהבית, כמו היעדר פיקוח ואובדן הדבק המלכד של החיבור החברתי למקום העבודה, ניתן לגשר באמצעות פיקוח טכנולוגי וכן שילוב בין עבודה מהבית ועבודה במשרד. ההצעה של המשרד להגנת הסביבה, בהתאם, היא לאפשר 15% מזמן העבודה בבית.

מה רע בהצעה הזו? כנראה שאין רע, וכולם מסכימים שלנוכח הגודש בכבישים היא גם כנראה בלתי נמנעת, ובכל זאת במשרד האוצר נזהרים ממנה. לא כל היחידות הממשלתיות הן איכותיות, ונמדדות על פי תפוקות, כמו רשות הפטנטים. לחלק גדול מיחידות הממשלה, שאין להן תפוקות ברורות, זה לא יתאים. "מחר העובדים יבלו בבית, בלי פיקוח, וגם יהפכו את זה לזכות מוקנית שאי אפשר לבטל אותה", חוששים באגף הממונה על השכר.

בקיצור, הבנתם. המדיניות היא אידיוטית, ההצעות לתיקונה הן פשוטות ובנות־ביצוע, אבל הסיכוי שהן תבוצענה — קלוש. ככה זה במדינה הלא אפקטיבית שלנו.

תגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ