במשרד החוץ שתו נפט?

לשם ההגינות, נדגיש כי אין לשפוט את נייר העמדה של משרד החוץ בהתייחס לאינטרסים הפנימיים של ישראל. הוא לא התבקש להכריע אם נכון לשמר את הרודנות במצרים על חשבון הדמוקרטיה בישראל, אלא לאתר את היתרונות שביצוא גז ישראלי, רצוי יצוא מהיר, ולהציג זאת בצורה מרשימה לשמונה שרים — ואז לחזור לענייניו.

אבל במקום שבו היה מצפה הקורא להיתקל בניסוחים מקצועיים וזהירים — נמצאו תחזיות בומבסטיות מצוצות מהאצבע. איזה גז איראני יגיע למצרים ב–2019? מה הקשר בין יצואנית LNG ספרדית ליציבות משטרו של א־סיסי? אם יש חלופות לגז הישראלי בירדן — מדוע לא יצאו לפועל עד כה? והנחת צינור גז ליוון? עכשיו?!

ההערכות הרדודות שפיזר משרד החוץ בנייר העמדה שהציג לשרי הקבינט המדיני־ביטחוני לא רק חוטאות למציאות בשטח, ולא רק מתעלמות מהסכסוכים הפנימיים בעולם הערבי ומהאינטרס הרוסי והסיני בגז שבאזור — אלא ברוב צביעות גם מעלות על נס פניות של אינטרסנטים אמריקאיים נגד החלטת פרופ' דיויד גילה, שעה ששר החוץ המכהן של ישראל יורק בפרצופו של נשיא ארה"ב.

מאכזבת גם התייחסות המטה לביטחון לאומי (מל"ל). למרות הלשון המסויגת והלא־נינוחה שבה נוסחה עמדתו המבוקשת, התעלם יועצו הביטחוני של ראש הממשלה, יוסי כהן, מהביטחון האנרגטי של ישראל. יצוא רבע מהגז שבמאגר היחיד המחובר כיום לחופי ישראל, עוד לפני שמחובר לחוף מאגר או צינור נוסף — זה לא איום על הביטחון הלאומי?

הישענות המשק הישראלי על מונופול זר שיחזיק לבדו בצינור החמצן למשק, וכבר כיום מפגין את הסיכון בכך לריבונות הישראלית — זו לא סוגיה לביטחון לאומי? היכן התייחסות המל"ל לסיכונים הלאומיים שבקבלת החלטה מזורזת על יצוא גז מוקדם ועל הנצחת מונופול זר?

ומעל לכל אלה בולטת האכזבה משרי הקבינט. מתי נהפכו הפוליטיקאים הממולחים לכבשים תמימות? כיצד לא רעדה היד לשר התשתיות יובל שטייניץ ולשר התשתיות הקודם סילבן שלום, כשהצביעו על כך שצינור גז לאיטליה הוא עילה לאחת ההכרעות הכלכליות הדרמטיות בתולדות ארצם?