לפיד צודק, ולכן צריך לפרוש מתפקידו

שר האוצר, יאיר לפיד, הפנה בנאומו זרקור ממוקד לבעיית המשילות של ממשלת ישראל. הוא זיהה נכון את מיקור החוץ הזוחל בקביעת המדיניות הלאומית, ביקר במרומז את הוויתור הפרלמנטרי מרצון על ידע ועל התמקצעות, תיאר נכון את הפקעת סמכויות הפוליטיקאים בידי הדרג המקצועי־פקידותי, וקינח בתחזית לא מופרכת על כרסום בתזת הייצוג הדמוקרטי.

לפיד אמנם לקה פה ושם בסתירה פנימית או בהטעיה קטנה. מהפכת הרכבות ב–2004, שאותה הביא כדוגמה, התאפשרה דווקא בזכות אגף תקציבים חזק – שאותו הוא רוצה כעת לסרס - ולפיד עצמו שותף בכיר למסמוס מכוון של המלצות ועדת טרכטנברג, שאותן שיבח.

בנוסף לכך, לפיד עצמו הקים ועדות סמי־חיצוניות וסמי־מפוקפקות לקביעת מדיניות (למשל, במשק החשמל); לפיד עצמו נכנע לפופוליזם של תאגידי המים וללחצי השלטון המקומי; ולפיד עצמו נשלט בידי פקיד (אורי יוגב) ומקורב (אורי שני) – וסדר יומו אף נקבע לא פעם בשולחן המבוקש של הלל (קוברינסקי) ברביבה וסיליה.

ואולם, אם נניח לרגע לאלה לטובת דיון ענייני, הרי שתיאורו של לפיד אינו חוטא למציאות. הבעיה מתחילה בכך שדברים זהים נשאו לפניו אביגדור ליברמן, בנימין בן אליעזר, עוזי לנדאו, ישראל כ"ץ וסילבן שלום - גם הם התרעמו על כך שחוסר האמון בניקיון הכפיים של הפוליטיקאים משמש עילה להפקעת סמכויותיהם בידי הפקידות המקצועית.

מהו למשל ההבדל בין דברי לפיד שלשום לאלה של לנדאו ב–2010? לפיד הלין על התפישה שלפיה "הפוליטיקאים שלנו לא באמת עובדים בלנהל את העסק, הם עסוקים מדי בלהיות פוליטיקאים" - בעוד לנדאו הודה כי "את ה'מושחתים, נמאסתם' הרווחנו, הפוליטיקאים, לצערי ביושר". לפיד הלין על כוחו של אגף תקציבים בדיוק כמו שלנדאו העיר: "אגף התקציבים שולט כיום - וזו תקלה שצריך לתקן"; לפיד סיכם: "כן, יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, אבל מה לעשות, ככה עובדת דמוקרטיה" - ואילו לנדאו אמר כי בסופו של דבר, "את ההחלטות צריך לקבל מי שעומד למבחן הציבור".

הבעיה בדברי לפיד היא שכאשר ליברמן, בן אליעזר ולנדאו פרשו את משנתם - וייצגו לכאורה נאמנה את האג'נדה המקצועית של משרדיהם - תמיד ניצב מולם שר אוצר שייצג נאמנה את העמדה המקצועית של המשרד שלו. כלומר, כשליברמן דאג לחברות הגז, בן אליעזר רצה לכסות את הארץ בשדות סולאריים, לנדאו התאבד בשביל ועד חברת החשמל וכ"ץ רצה רכבת כבדה לקרית שמונה – הם נבלמו, או כמעט נבלמו, בידי שר שתפקידו היה לשמור על מסגרת תקציבית שפויה, להרחיק עסקנות, לדאוג להשלכות של גחמות השרים על התחרות הענפית, ולהתריע מפני הטלת המימון של המיזמים הגרנדיוזיים על הכיס הציבורי.

במלים אחרות, כל שר מילא אחר התפקיד שלו במארג הממשלתי – כשמאבק הכוחות (הבריא) הוא שגיבש לבסוף את מדיניות הממשלה, לכאן או לכאן. אם לפיד לא מבין, או שמתכחש, לתפקיד החשוב של שר האוצר על מגרש המשחקים הממשלתי - מן הראוי שיעזוב אותו, כי הוא חוטא לעבודתה התקינה של הממשלה.

אפשר אולי להבין את הקנאה של לפיד בתפקידם הזוהר והיזמי יחסית של חבריו לשולחן הממשלה, אך זהו התפקיד שבחר לעצמו בסבב חלוקת התיקים ולכן אסור לו לאמץ את השיח שלהם. בהתאבדות שאליה הוא מוליך את משרדו הוא אולי ימצא חן בעיני חלק מהציבור, ובוודאי שבעיני חבריו הפוליטיקאים - אך יפגע אנושות בתפקודה התקין של הרשות המבצעת.

המתווה הדמוקרטי שבו מנפנף לפיד לא מקדש רק שלטון פוליטיקאים תוך הדרת בקרה תקציבית ומשפטית - כמו זה שאליו הוא חותר בביקורתו נגד אגף תקציבים ובית המשפט העליון. משטר דמוקרטי מחייב גם בלמים ואיזונים בין רשויות שונות, וכשאחד הבלמים מתקלקל, עוצרים כדי לתקנו או להחליפו, ולא ממשיכים לנסוע הלאה.