מצרים התאפקה שנה; מימן יגייס גורמים מדיניים כדי לחלץ ההסכם

1. הציניקנים יאמרו כי חוזה הגז בין מצרים לישראל בוטל למעשה ב-25 בינואר 2011, אז שטף המון מצרי את כיכר תחריר בקהיר ונתן את האות לקץ משטרו של חוסני מובארכ. בחלוף 10 ימים פוצץ צינור הגז בין שתי המדינות - וחמור מכך, הפך סמל לסיאוב שפשה בחצרו של מובארכ, ולשחיתות שהגיעה עד כדי מכירת אוצרות הטבע של האומה המצרית ל"אויב הציוני" בנזיד עדשים.

באתר זה הוערך במארס אשתקד כי המצרים יאפשרו את המשך ההזרמה רק עד הגעת הגז ממאגר תמר - תוך עצימת עין נוכח המתרחש בינתיים בסיני. עצימת העין אמנם השביתה את האספקה למשך 70% מהזמן. את ביטול החוזה הקדימו לפיכך המצרים בשנה - או העניקו לישראל אורכה של שנה, תלוי בעיני המתבונן.

2. פרויקט שכונן על בסיס קשרים אפורים בין הון לשלטון, גובה בהסכם מדיני וחוזק בשחקנים בינלאומיים - עוד עשוי לחזור ביום מן הימים לסדרו באותה הדרך, שהרי במציאות המזרח התיכונית עסקינן. אולי זו התקווה שעומדת בבסיס הטענה שלפיה המהלך שבו נקטה מצרים נועד בסך הכל ללחוץ על EMG ובעלי מניותיה לסגת מהבוררות הבינלאומית שבה פתחו נגד ממשלת מצרים.

ואולם כאשר מצרים ניצבת ערב בחירות, ערב התבססות האחים המוסלמים בשלטון וערב פרסום פסק הדין במשפטו של מובארכ - ספק אם יימצא בשנים הקרובות ממשל די יציב לא רק לחידוש הזרמת הגז, אלא להפיכת החלטה רשמית להפסיקו. זאת, בייחוד כאשר הגורמים המדיניים בשני הצדדים ממהרים הערב למסגר את ביטול החוזה כסוגייה מסחרית בלבד.

3. ישראל נהנתה לפיכך משך כשנתיים וחצי (ברוטו) מהזרמת גז זול למשק, ונהנתה כמעט שמונה שנים מתחרות וירטואלית שהפחיתה במידה ניכרת את המחיר שגבתה ממנה גם הספקית הישראלית המתחרה. האפיזודה המצרית תשכח עם הזמן, ובשנה-שנתיים הקרובות (לפחות) יטעם המשק את טעם התלות במונופול גז.

אלא שעם התרחיש הטראגי באמת ייאלץ להתמודד מעתה יוזם פרויקט הגז, יוסי מימן, שייאלץ לאפס כעת את שווי EMG בספרי קבוצות אמפל ומרחב שבשליטתו, ולהפנות את היצירתיות העסקית שלו כדי לגרד בהקדם מיליארד שקל שדרושים לו להחזר חובותיו. "מי שעושה דברים גדולים, כשהוא טועה - הוא גם טועה בגדול", אמר מימן לפני שלוש שנים בראיון ל-TheMarker. לפחות באבחנה הזו צדק.