מפחדים, מצפצפים ודואגים לכסת"ח - למה באמת אין צינור שני מתמר? - דינמו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מפחדים, מצפצפים ודואגים לכסת"ח - למה באמת אין צינור שני מתמר?

יו"ר חברת החשמל התריע, ראש המוסד הסכים, נגידת בנק ישראל העירה ומבקר המדינה הזהיר - כולם קראו בשנים האחרונות להנחת צינור גז שני ממאגר תמר, אך לא עשו מעבר לכך ■ בדיוק כאן טמונה עוצמתו האמיתית והשקטה של מונופול הגז

59תגובות
מאגר תמר
אלבטרוס צילומי א

"כל הגז מגיע לישראל מצינור אחד בלבד. תקלה בצינור תחייב מעבר לדלקים מזהמים. אני קורא להקים באופן מיידי צינורות גז נוספים, שניים צפוניים ושניים דרומיים!" — כך שאג באוקטובר 2013 יו"ר דירקטוריון חברת החשמל, יפתח רון־טל, מעל בימת כנס החשמל. 

"הישענות על צינור גז אחד אינה נותנת לנו את הביטחון הנדרש לאספקת הגז הטבעי. לכן אנחנו חושבים שצריך ונכון לייצר יתירות משמעותית" — הסכים שנתיים לאחר מכן ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל), יוסי כהן, כיום ראש המוסד.

נגידת בנק ישראל, קרנית פלוג, קראה לפעול לצמצום סיכוני אספקת הגז על ידי "בנייה מוקדמת יותר של צינור כניסה נוסף למערכת הגז". בדברים שנשאה בסוף 2015 בהתייחס למתווה הגז אמרה פלוג כי "המתווה מייצר יתירות באספקה רק ב–2020, כשמאגר לווייתן יפותח, אך אינו פותר את בעיית חוסר היתירות בארבע השנים הקרובות". להערה זו הצטרף אז גם מבקר המדינה, יוסף שפירא, שלימים פירסם שני דו"חות ביקורת על "הסיכון האסטרטגי" שטמון בהישענות על צינור אחד.

"אני לא מבין איך זה שכל הגז מגיע דרך צינור אחד", תהה לפני שנתיים גם שר האנרגיה לשעבר, עו"ד משה שחל. "במתווה הגז חסר דבר אחד נחרץ וברור — קביעה של הממשלה שהיא רוצה צינור נוסף בצפון. על המדינה לומר שהיא מניחה את הצינור הזה ולאחר מכן לחייב את בעלי הזיכיון לכסות את ההוצאה", הציע אז שחל בכנסת. 

הכתובת כבר מזמן על הקיר

בשנים האחרונות שרר לכאורה קונצנזוס סביב הצורך בגיבוי תשתית הולכת הגז הטבעי למשק. כלומר, גיבוי שיתווסף לתשתית שמוליכה כיום את הגז ממאגר תמר, הממוקם 90 ק"מ מערבית לחיפה, עד לאסדת טיפול, הנמצאת 25 ק"מ מערבית לאשקלון — ומשם בצינור קטן וישן לחוף אשדוד. 

קברניטי המשק ורגולטורים שונים לא חסכו התרעות מפני השענת משק החשמל על צנרת יחידה — מה גם שהגז נקלט בטווח הקסאמים, ומטופל במים רדודים שכבר טווחו בידי ארגוני טרור. 

כולם הזהירו, דאגו לפומביות האזהרה, ולמעשה בנו אליבי — וזהו, פחות או יותר. בממשלה התעלמו ואף אחד אחר לא נקף אצבע כדי לעשות משהו בנדון. יתרה מזאת, היו כאלה שזעקו חמס — ואז פעלו באופן הפוך, תוך שהם מחריפים את מצוקת היתירות החסרה.

רון־טל, למשל, קרא לחברות הגז לגלות אחריות לאומית ולהניח צינור שני לחוף — בשעה שהדירקטוריון שבראשו עמד ויתר לחברות אלה על הנחת צינור גז שני מהאסדה לאשקלון. ויתור זה הוענק להן ללא תמורה ובנימוקים שערורייתיים, שאותם תקף לפני חצי שנה דו"ח מבקר המדינה. 

גם יוסי כהן — שבכובעו כראש מל"ל היה אמור לדאוג לאינטרסים הביטחוניים של ישראל ולצעוק מעל כל בימה שהשענת 50% מכושר ייצור החשמל על צינור רעוע אחד היא לא פחות מטירוף — לא ממש דחף להנחת צינור שני מתמר. במסגרת הכשרת מתווה הגז הוא אפילו ויתר על כך במוצהר וכרך את הקמת הגיבוי דווקא בפיתוחו המאוחר של מאגר לווייתן. 

"אני יודע שצינור שני חשוב, אבל אנחנו מעדיפים שדה נוסף", הסביר כהן בוועדת הכלכלה של הכנסת, כשנשאל מדוע אינו מייעץ לראש הממשלה להניח צינור נוסף. "אני לא יכול לבטל את הצורך בצינור שני, אבל גם אסדה שנייה היא עניין חשוב מאוד", הוסיף. 

ח"כ שלי יחימוביץ' הקשתה אז על כהן ושאלה מדוע המל"ל תומך במתווה הגז אם זה דווקא פוטר את חברות הגז מהנחת צינור שני לחוף ומאפשר יצוא ממאגר תמר עוד לפני חיבור לווייתן. "איך זה מעודד יתירות?", תהתה יחימוביץ'. 

כהן התפתל, השיב כי אין זה במנדט של המל"ל לשפוט אם המתווה נכון, ושלף שורה של נימוקים לא רלוונטיים למקרה כמו זה שאירע ביום חמישי: "חשוב להוציא את הגז כמה שיותר מהר ולסדר את יחסינו עם המדינות הנוספות...אנחנו נמצאים לפני חידוש המשא ומתן על הסיוע הביטחוני לישראל, כי משק הגז שלנו עולה כצורך כלכלי יקר להגנה...ככל שישוחררו עתודות מזומנים גדולות יותר בזכות מכירת גז ליצוא, יהיה קל להעמיס על כתפינו את אבטחת השדות". 

יחסים מדיניים, כספי סיוע ביטחוני, שחרור עתודות מזומנים — כל התירוצים האפשריים למעט דאגה לכך שביום תקלה יהיה כאן חשמל. 

אם שר האנרגיה, יובל שטייניץ, הופקד על יחסי הציבור של מתווה הגז, ואם יועצו הביטחוני של ראש הממשלה מתהדר דווקא ב–to do list של משרדי החוץ, הביטחון והאוצר — אז מי בעצם היה אמור לדאוג לצינור שני?

כמה עולה להמר שיהיה בסדר? 

הרפיון שגילתה ממשלת ישראל בכל הנוגע להכפלת תשתית הולכת הגז מתמר נשען על שלושה נימוקים מקצועיים עיקריים.

לפי הנימוק הראשון, לא ניתן להטיל על בעלי מאגר תמר את העלות הכרוכה בהנחת צינור נוסף למישור החוף הצפוני, בהקמת אסדת טיפול נוספת ובהקמת מתקן קליטה בחוף. זאת, בהנחה שפעולות אלה עשויות להסתכם בהשקעה של מיליארד דולר.
טענה זו אינה נכונה. אין כל מניעה לחייב את בעלי תמר, במסגרת שטר החזקה שנמסר לידיהם, להניח תשתית גיבוי עתידית להולכת הגז מהמאגר — מה גם שההשקעות בתשתית מוכרות לצורך מס ששינסקי, ובעלי המאגר ממילא נהנים מתמחור מונופוליסטי של הגז ומהיעדר פיקוח ממשלתי שהובטח להם ללא כל תמורה. 
מעבר לכך, אם מדובר בתשתית open access שתשמש בעתיד גם מאגרים אחרים — כמו זו שתוקם עבור פיתוח כריש או לווייתן — הרי שגם המדינה יכולה היתה להשתתף במימון, קל וחומר כשאזרחיה נמצאים בסיכון.

הנימוק השני לאוזלת היד טומן בחובו את ההנחה שאין היגיון כלכלי במימון פרויקט הולכה נוסף — היות ש"אוטוטו" מתחברים לחוף שני מאגרי גז נוספים: לווייתן וכריש. 
בפועל, מאגר לווייתן, שהתגלה ב–2010, יחובר במקרה הטוב ב–2020, ואם ירצה ה' — שנה לאחר מכן יחובר לחוף הגז מכריש. במלים אחרות, הסיכון שבהזרמת גז ללא גיבוי בין 2013–2020 לא תומחר ולא שוקלל בחישוב העדר הכדאיות הכלכלית של צינור שני. זאת, אף שהסיכון נושא תג מחיר שעשוי עוד להאמיר נוכח התקלה בסוף השבוע. 

אם שעה אחת של אי אספקת חשמל תגבה מהמשק לפחות 640 מיליון שקל (בערכי 2012) — האם ההימור לא להשקיע מיליארד דולר בצינור שני, להניח שבמשך שבע שנים לא יקרה דבר ולשאת בפרמיות סיכון למשך תקופה זו — הוא בהכרח הימור כלכלי ונכון? 

מי בכלל רוצה להתאבד פוליטית? 

הנימוק השלישי להיעדר המוטיבציה להניח צינור גז שני לצפון הארץ הוא החביב על פקידי משרד האוצר ומשרד האנרגיה. לטענתם, אין זה מאינטרס המדינה לתמרץ את מונופול תמר להניח צינור נוסף שיאפשר לו לפתור את בעיית הקיבולת המוגבלת בצינור הקיים ואז להשתלט על השוק. 

תובנה זו מבטלת את מעמד הריבון. היא סותרת אפילו את מתווה הגז — שהגביל את מונופול תמר במכירת גז והוכיח שניתן לאסור על בעליו לפנות ללקוחות חדשים. אם לא די בכך, הרי שהתובנה הזאת נשענת על סברה שבעלי תמר משוועים להנחת צינור שני לצפון — בעוד המדינה עומדת בדרכם וחוסמת זאת במאמצים עילאיים. והרי המציאות הפוכה לחלוטין.

מה עומד לפיכך מאחורי הרפיון הממשלתי בכל הנוגע לבעיית היתירות החסרה במשק הגז? מדוע נמנעו ממשלות ישראל מלטפל בעניין בלפחות שלושה צמתים אפשריים (הענקת שטר החזקה בתמר, ועדת צמח ומתווה הגז)? 

התשובה נעוצה בכך שבעלי תמר — חברות דלק, נובל אנרג'י, ישראמקו ואלון גז — פשוט אינם רוצים להקים צינור נוסף, וליזום מהלך רגולטורי מאוד מורכב מול מונופול אופוזיציוני זה פשוט כאב ראש גדול מדי. לכן, כל עוד הגז זרם — לאיש לא היתה סיבה להתאבד פוליטית ומקצועית ביציאה למערכה רגולטורית נגד חברות הגז, ולכולם היה נוח להתכסות באליבי שבנו מבעוד מועד ולהתפלל שהכל יעבור בשלום.

היכולת לסרס תוכניות עבודה חיוניות, עוד בשלב המחשבה עליהן ולפני שיצאו לאוויר העולם - זו עוצמתו האמיתית של מונופול שחולש על צינור חמצן למשק.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#