הסוד שבצינור: כך ייהפך לווייתן למונופול החדש

השותפות במאגר הגז הענקי שינו את תוכנית הפיתוח שלו, אך הממשלה לא הגיבה לכך ונותרה עם מתווה שהיה רלוונטי ל-2015 ■ התמקדות לווייתן בשיווק מקומי של גז - על פני יצוא נרחב - עשויה לחזק את המונופול, ולכן אסור לראות בפיתוח לווייתן סוף פסוק לעבודה הממשלתית

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
החתימה על מתווה הגז בדצמבר 2015. יובל שטייניץ , בנימין נתניהו ושרגא ברוש
החתימה על מתווה הגז בדצמבר 2015. יובל שטייניץ (מימין), בנימין נתניהו ושרגא ברושצילום: אילן אסייג

השותפות במאגר הגז הטבעי לווייתן ערכו לפני שנה שינוי מהותי בתוכנית הפיתוח שלהן. בעקבות קריסת מחירי הגז בעולם ובעקבות הקשיים שבהם נתקלו פרויקטי היצוא המתוכננים, הן נאלצו "להדק את החגורה".

השותפות נסוגו מכוונתן המקורית להקים אסדה צפה מעל הבארות שייקדחו בלב ים (FPSO) לצורך טיפול בהיקפי גז גדולים, בעיקר ליצוא. תחת זאת, הוחלט להסתפק בשלב הראשון בהנחת תשתית מצומצמת וזולה יותר, שתספק את הגז במהירות המרבית לחוף הישראלי בלבד. ההקמה של תשתית נרחבת יותר לטיפול בהיקפי גז כמעט כפולים נדחתה לשלב ב', לכשייחתמו בעתיד חוזי היצוא הגדולים למצרים או לטורקיה, אם בכלל.

תוכנית הביצוע ההדרגתית איפשרה לחברות דלק, נובל אנרג'י ורציו להסתפק בגיוס 3.75 מיליארד דולר לצורך פיתוח המאגר — במקום 5–6 מיליארד דולר. בה בעת, התוכנית הגבילה את קהלי היעד של מכירת הגז השנתית מהמאגר (12 BCM) לשוק המקומי, לירדן ולרשות הפלסטינית.

כלומר, אם מאמצי השיווק המקוריים של לווייתן היו תחילה כלפי חוץ, הרי שתוכנית השיווק המעודכנת התהפכה, וכעת היא מוכוונת כלפי פנים.

לא מדובר בעניין של מה בכך. מתווה הגז הממשלתי נשען על ההנחה כי 75% מהגז שבלווייתן יופנה ליצוא, דבר שיאפשר תחרות מקומית בין הגז שבמאגרי כריש־תנין לבין יתרת הגז שבמאגרי תמר ולווייתן.

אך מה קורה כשהלווייתן מעדיף את הבריכה המקומית, שממילא קטנה על מידותיו? ומה קורה כשמונופול הגז של דלק ונובל אנרג'י שותף גם בתמר (64%) וגם בלווייתן (75%), כשלפי המתווה, הבעלות הצולבת הזאת מובטחת לעוד חמש שנים?

בעוד החברות העסקיות פעלו בזריזות וביצעו התאמות מהירות לעידן החדש בשוק הגז האזורי והעולמי, ממשלת ישראל קפאה על שמריה. היא דבקה במתווה גז שהיה רלוונטי ל–2015, ושאינו מציע פתרונות לסיכונים שעל הפרק ב–2017.

התוצאה היא השתלטות לווייתן על השוק הישראלי בעידן פוסט־תמר, והתעצמות מונופול דלק־נובל אנרג'י, בעוד ידי הממשלה כבולות בגלל הוראות מתווה שנהפך לא אקטואלי.

לכן, הכתרת מתווה הגז כמוצלח בזכות גיבוש חבילת מימון לפיתוח מאגר לווייתן היא לא רק ספין מתוחכם שנועד למרק את תדמיתם של מי שהיו אחראים למתווה, אלא גם ספין מסוכן.

הספין עלול לנטוע בקרב רבים את המסקנה שתמו המאמצים הנדרשים בענף הגז, וכי כשלי השוק שהוא יוצר באו לכאורה על פתרונם. והנה, מתברר כי ערב פיתוחו של לווייתן אין מסוכנת ממחשבה כזאת, מכיוון שפיתוח המאגר בתנאים החדשים עשוי ליצור שוק שונה מכפי שתוכנן במודלים שהוכנו לטובת המתווה.

כיצד צריכה הממשלה להתמודד עם השתלטות לווייתן על השוק המקומי, לפני או אחרי כריש־תנין, כשהבעלות הצולבת של דלק ונובל אנרג'י מובטחת, וכשידי הממשלה מחושקות בגלל המתווה? מה עוד אפשר לעשות כדי להימנע מתרחישי קיצון?

מתקן גז לווייתן באשדוד
מתקן גז לווייתן באשדודצילום: עופר וקנין

למנוע צנרת בלעדית לגז מלווייתן

מפעילת קידוח לווייתן, נובל, תזדרז בחודשים הבאים לתכנן לפרטים את הנחת תשתית הולכת הגז מהמאגר למישור החוף הצפוני. בדומה למה שכבר ביצעה בפרויקט הפיתוח של מאגר תמר, היא עשויה לדאוג לכך שתשתית ההולכה תשוריין באופן בלעדי לגז מלווייתן, כך שלא תאפשר בעתיד חיבור של מאגרי גז מתחרים.

יציאה למהלך כזה בשנית תגזור מיתה על מאגרים עתידיים משתי סיבות: העמסת עלויות הולכה כבדות על מאגרים עתידיים וקטנים יחסית, שלא ייהנו מהיתרון לגודל של לווייתן — אך יצטרכו לממן הולכה דומה נפרדת.

הסכנה השנייה טמונה בחסימת האפשרות לייצר רשת של גיבוי הדדי בין המאגרים. כלומר, להבטיח גז חלופי ללקוח באמצעות ספק מתחרה — בעת שהספק המקורי שלו נקלע למצוקה.

חסימת האפשרות ליצירת תשתית משותפת של גז תוכל למנוע מהממשלה לייצר מנגנון תמיכה משותף, שיאפשר אספקת גז רציפה ובטוחה ללקוחות של כל המאגרים.

רשת גיבוי כזאת היא תנאי הכרחי עבור פיתוחם של מאגרים קטנים עתידיים, שהרי איזו תחנת כוח תסכים לכבול עצמה בחוזה גז מול ספק קטן דוגמת כריש או שמשון, כשזה עדיין על הנייר ונעדר ניסיון הולכה מוכח?

אחד הפתרונות לחסם זה כבר עלה בעת דיוני ועדת צמח לייצוא הגז וזכה לתחייה בשנה החולפת — אם כי עדיין לא בא לידי ביטוי בניירות רשמיים. מדובר בתוכנית להקמת אסדה ימית לטיפול בגז, מרחק כמה ק"מ מהחוף, במימון ציבורי, שממנה תניח חברת נתג"ז הממשלתית צנרת לחוף — תוך שהיא נוטלת על עצמה גם את סיכוני הסטטוטוריקה ביבשה.

הכוונה היא שספקי הגז השונים יחויבו להניח את צנרותיהם עד לאותה אסדה, שתפעל על בסיס גישה פתוחה ושוויונית (open access) — ושממנה יוזרם גז משותף לחוף באופן מושכל ומתכלל.

לא מדובר במהלך פשוט כל כך. ודאי שהוא כרוך בשיקולים תקציביים, משפטיים ותפעוליים מורכבים. אבל כך או אחרת, ההחלטה אם לפתוח את צנרת לווייתן לשימוש משותף — או להקים תשתית לאומית משותפת — צריכה כבר ליפול, כי סד הזמנים מחייב את שותפות לווייתן בלוח זמנים קצר מאוד.

למנוע מתמר להציע "גישור" שמתעדף את לקוחות לווייתן

לקוחות גז כמו מיזמי החשמל הפרטי IPM, אדלטק ופז חתמו בחודשים האחרונים על חוזים מותנים לרכישת גז מלווייתן — כשעל הדרך הם מדווחים על רכיב מעניין בחוזה שלהן.

היות שעד סוף השבוע שעבר שררה אי־ודאות באשר למועד אספקת הגז מלווייתן, הציעו השותפות ללקוחות "גישור" באמצעות הגז מתמר. כלומר, הבטחה כי פער עתידי בין מועד האספקה החוזי של הגז לבין המועד בפועל יכוסה באמצעות גז ממאגר תמר.

לנוכח הבעלות הצולבת של המונופול בשני המאגרים, האם מישהו פיקח על חוזי הגישור האלה, שעשויים לשמש בעתיד כר להסדר כובל? האם הגישור הזה יוצע בתנאים זהים גם ללקוחות שיבחרו לרכוש את הגז שלהם ממאגר כריש?

לתמרץ את חברת החשמל לשפר עמדות

ההשלכה המיידית של הפניית מאמצי השיווק של לווייתן לשוק המקומי צריכה להיות הגדלת הביקוש המקומי לגז — שאחרת רק מאגר עתידי אחד יזכה לפיתוח בעשור הקרוב.

הבעיה היא שלקוח הגז הגדול במשק — חברת החשמל — חתם על חוזה ארוך טווח מול מונופול תמר, שבמסגרתו התחייב לרכוש כמות קבועה של גז למשך 15 שנה — ללא חלון יציאה כמותי.

למרבה האירוניה, תרשים שהציגה רציו, השותפה הקטנה (15%) במאגר לווייתן, במסגרת השימוע הציבורי למתווה, העלה כי אמנם מרבית הביקושים לגז במשק "נעולים" למאגר תמר, ומכיוון שהמתווה לא ישחרר את כבילת הלקוחות הגדולים בשוק לחוזי המונופול — ובראשם חברת החשמל — הוא יותיר את לווייתן ואת כריש־תנין להתמודד על נתח מוגבל של לקוחות, ללא לקוח עוגן.

מילא חברת החשמל היתה נהנית מתנאים עדיפים בחוזה הכבילה שלה לתמר. אבל אם במסגרת החוזה הדרקוני הזה היא משלמת כיום את המחיר הגבוה במזרח התיכון על גז — איזו סיבה יש לה שלא לפעול לתיקון המצב?

בעולם שבו מחיר חבית נפט צלל מ–120 דולר ל–50 דולר — אין מדינה שהשאירה על כנו חוזה גז ארוך טווח בצינור. בזה אחר זה נפתחים כל החוזים הבילטראליים האלה, ואם חברת החשמל נמנעה עד כה מלעשות זאת כדי שלא לפגוע במתווה הממשלתי — אין סיבה שלא תפעל כעת לפי שיקוליה העסקיים, ותתחיל ללחוץ בעצמה על תיקון החוזה שלה בדרך של הפחתת כמויות.

לפרסם תמריצים לפיתוח מאגרים קטנים

באוגוסט 2015 אישרה הממשלה במסגרת הצעת המחליטים על המתווה סעיף שלפיו שרי האנרגיה והאוצר יציגו בתוך 100 יום חבילת תמריצים כלכליים שתסייע לחיפוש ולפיתוח מאגרי גז קטנים. רשימת התמריצים שנדונו עד כה כללה, בין היתר, הקלות במס, ערבויות מדינה, הבטחת לקוחות גז ופרישת רשת ביטחון למחיר. ואולם גם בחלוף 560 יום — אין תוכנית.

להפקיע חזקות "מיובשות"

באיזו עילה נמנעות דלק, נובל אנרג'י וישראמקו מלפתח את מאגר הגז דלית, שהוכרז תגלית מסחרית כבר לפני שמונה שנים אך לא פותח מאז? מדוע ממשיכה ישראמקו להחזיק בזכויות לקידוח במאגר שמשון, אף שאינה מפתחת אותו?

גם אם מדובר במאגרים בעלי פוטנציאל של מיליארדי מ"ק בודדים של גז — אין שום סיבה לפסוח עליהם בתוכנית גיוון המקורות במשק.

מהרגע שבו משרד האנרגיה בנה מנגנון מכרזי לשיווק בינלאומי של רישיונות חיפוש וקידוח בישראל — אין שום סיבה לשבת ולהמתין עד ששחקני הגז המקומיים יואילו בטובם לפתח מאגרי גז בעת שנוחה להם, על אחת כמה וכמה, כשמדובר בחברות מונופול שאינן מעוניינות בתחרות, ולכן נעדרות אינטרס בהאצת הליכים.

אם פיתוח חזקה שנמסרה לא מתקדם לפי חוק — יש להוציאה מידי המשתהים ולהעבירה לידי מי שיוכלו לעמוד בתנאים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker