ההשקעה הכי טובה הוחמצה - והמשק מפסיד 1.6 מיליארד שקל בשנה - דינמו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההשקעה הכי טובה הוחמצה - והמשק מפסיד 1.6 מיליארד שקל בשנה

מה עלות המחדל של אי־חיבור המפעלים, בתי המלון ובתי החולים לצנרת הגז הטבעי? ■ מדוע משקיעים מיליארדים בכבישים, שממילא ייסתמו - אך לא מוצאים 900 מיליון שקל לפרויקט הכלכלי והסביבתי ביותר במדינה? ■ "מדובר במכפיל של 22 על ההשקעה, זה מכפיל אדיר, אין עוד השקעות כאלה במשק"

15תגובות
הנחת צינור גז טבעי
איתמר כהן / יוקי צלמים

בארשת פנים מיואשת ובהנהון של הסכמה, התקבל לפני כשבועיים בענף האנרגיה דו"ח מבקר המדינה על מחדל הטמעת הגז הטבעי במשק.

שמונה שנים לאחר שהממשלה התחילה בפרויקט לחלוקת הגז הטבעי לצרכנים בישראל - הכתיר אותו המבקר ככישלון מחפיר והעלה על נס סוד גלוי: מתוך מאות צרכנים פוטנציאליים של גז - 500 מהם לקוחות תעשייתיים - רק 26 צורכים אותו כיום, בנפח שנושק ל-8% מהצריכה השנתית המתוכננת. זאת, כשרק שליש מהיקף צנרת הגז שתוכננה הונח בשטח - וכשההבטחות בדבר מעבר לצריכת גז במפעלים, בתי מלאכה, תחנות תדלוק, בתי חולים, בתי מלון, בתי כלא, בסיסי צה"ל, שכונות מגורים וחממות, נותרו על הנייר.

עיקר הביקורת הופנה כלפי המודל העסקי שנבחר לצורך פריסת תשתית חלוקת הגז לצרכנים. מדובר במודל של הפרטה מלאה, שבו בחר משרד האנרגיה שישה זכיינים אזוריים כדי להביא את בשורת הגז גם לצרכנים הקטנים והבינוניים.

סטמפה לועידת כלכלה וחברה
דה מרקר

בכך, התנתה המדינה פריסה של תשתית לאומית בשיקולי כדאיות פרטיים - ללא ליווי וסיוע ממשלתיים, דווקא בתחום בוסרי שסובל מחוסר ידע מקומי, תקינה חסרה, אי־ודאות רגולטורית ושינויים תכופים בהוראות.

התוצאה מחוייבת המציאות היתה תלות משתקת בין תכנון צנרת לאומית והנחתה בפועל - לבין הצלחת השיווק של הגז העתידי בידי חברות שיווק פרטיות נפרדות.

ואולם בעוד שמבקר המדינה עסק בנסיבות הרגולטוריות שהולידו את המחדל - הוא נמנע מלכמת את הנזק למשק. כלומר, האם המשק באמת מפסיד מעיכוב בחיבור צרכנים קטנים ובינוניים, שאינם חברת החשמל או בתי הזיקוק, לרשת הגז הטבעי? האם באמת חיבורם לגז יכול להיות מנוע צמיחה שבצדו פוטנציאל להגדלת הפריון במשק ובתוצר? ואם כן, באילו מונחים מאקרו־כלכליים ניתן לכמת את ההפסד התיאורטי שבצד אי־מימושו?

דו"ח שהכין הכלכלן הראשי של פירמת הייעוץ BDO, חן הרצוג, ושהוצג באחרונה למשרדי האנרגיה והאוצר - טוען כי בכל שנה שבה נדחית פרישת רשת חלוקת הגז הטבעי ניזוק המשק ב-1.56 מיליארד שקל - מכיוון שהתועלת הסביבתית למשק כתוצאה ממעבר מלא לגז היא מיליארד שקל בשנה, ואילו 600 מיליון שקל נוספים לתועלת בזכות ערך מוסף של גז מייצור מקומי לעומת נפט מיובא.

תיאור תמציתי זה, שיפורט בהמשך, נכון לעולם שבו חבית נפט נמכרת ב-45 דולר. לפי הדו"ח של BDO, בעולם של 70 דולר לחבית צומח ההפסד/פוטנציאל הישראלי ל-2.26 מיליארד שקל בשנה. כל זאת, בעוד שעלות הנחת צנרת חלוקת גז לכלל לקוחותיו הפוטנציאלים מסתכמת בהשקעה חד־פעמית של 900 מיליון שקל.

מבקר המדינה, יוסף שפירא
אוליבייה פיטוסי

אפשר להתווכח על הנתונים ועל המסקנה שעולה מהם ולקונן על המציאות. ואולם אפשר גם להשתמש בנתונים כדי לבחון מחדש את התנהלות המדינה ואת המודלים שלפיהם היא פועלת.

האם מחיר האי־מיצוי של פוטנציאל הגז לצמיחה, לתוצר ולהכנסה הפנויה במשק הוא כל כך כבד - עד שכדאי למדינה לסבסד צרכנים, להעמיד רשתות ביטחון מימוניות לזכיינים, או אף להלאים את הפרויקט ולממן אותו ממקורות תקציביים?

תרומה של 2% לתוצר

מן הידועות היא שתרומת הגז הטבעי למשק מוצאת את ביטויה בשלושה מישורים עיקריים: המישור המדיני־ביטחוני - שנהנה מצמצום התלות במקורות אנרגיה זרים; המישור הסביבתי, שנהנה מכך שהגז מזהם פחות מהחלופות הזמינות לו במשק: פחם וסולר או מזוט; והמישור הכלכלי, שמאגד תרומה ישירה - בזכות מיסוי, תמלוגים והפחתת מחירי התשומות במשק (הוזלת חשמל/קיטור), וכן תרומה עקיפה לתוצר - בזכות שימוש במשאב בעל ערך מקומי במקום בדלק מיובא.

שר האוצר, משה כחלון
ליאור מזרחי

הניסיונות לכמת את תרומת הגז למשק התמקדו עד כה, באופן טבעי, במישור הכלכלי. בבנק ישראל חישבו לפני שנתיים כי תחילת אספקת הגז ממאגר תמר למשק ב-2013 הביאה באותה שנה לתוספת צמיחה של 0.9%, בעיקר בזכות הוזלת החשמל והפחתת עלויות האנרגיה בכלל המשק.

הכלכלן הראשי של בנק הפועלים, פרופ' ליאו ליידרמן, דיווח לפני שנה כי המעבר לצריכת גז, לצד הוזלת הנפט, הביאו לירידה דרמטית בערך הדולרי של יבוא האנרגיה לישראל מ-16 מיליארד דולר ב-2012 ו-14.6 מיליארד דולר ב-2013 - ל-12.8 מיליארד דולר ב-2014 ול-7.6 מיליארד דולר בלבד ב-2015. "המשמעות היא 2% תוצר, וזו הסיבה לכך שלמרות הקושי ביצוא, אנחנו לא רואים הרעה במאזן התשלומים", אמר אז.

בבנק ישראל צפו כי התוספת לצמיחה לא תיעצר ותסתכם ב-2014 בתוספת של 0.3%, וב-2015 תתקרב למיצוי, ותוסיף לצמיחה עוד 0.1%. בין היתר, נשענה תחזית מאוחרת זו על העמקת חדירת הגז לתעשייה.

ההכנסות הצפויות ממיסוי ומתמלוגים - שגם כך נמצאות כיום בוויכוח, מתרחקות והולכות מהחזון הוורוד של קרנות עושר ממשלתיות שבהן יופקדו כספים שווי ערך ל-8%-9% מהתמ"ג.

חן הרצוג
ולדימיר פאנדר

גם להשקעות במגזר החיפושים וההפקה (upstream) לא תהיה השפעה נטו משמעותית על התמ"ג הישראלי, מכיוון שהן מחייבות מעט תשומות מחברות מקומיות - ובדרך כלל נשענות על ספקי שירותים גלובליים.

כך, צפו כלכלני בנק לאומי ב-2014 כי להשקעות בנכסים קבועים תהיה תרומה של 0.2%-0.3% לכל היותר בקצב הצמיחה הריאלי של התמ"ג. זאת, לפני החתימה על מתווה הגז, שכלל ויתורים מרחיקי לכת גם בגזרת התוכן המקומי - לרבות ויתור על חובת רכש מקומי משמעותי בפרויקטים הגדולים של פיתוח מאגרי לווייתן וכריש־תנין.

הבשורה לפיכך תגיע מכיוון אחר. "במהותה, הכניסה של גז מייצגת שינוי טכנולוגי ויש לה השפעה תחרותית שדומה לפיחות ריאלי של השקל... השימוש בגז יעזור ליצואנים להגדיל את נתח השוק הגלובלי שלהם ויעזור ליצרנים שמתמקדים בשוק המקומי להתחרות טוב יותר מול סחורות מיובאות", נכתב בדו"ח בנק לאומי. שם מנו את תעשיות הכימיקלים, המזון, הגומי והפלסטיקה, הטקסטיל והנייר - וכן מגזרים אחרים שיפיקו תועלת מהנגישות לגז, כמו מלונאות וחקלאות.

פוטנציאל החיסכון בהוצאות הדלק של התעשייה נאמד בעבר על ידי TASC ב-3 מיליארד שקל בשנה, והוא הוערך ב-2014 גם על ידי מחלקת המחקר והמידע של הכנסת ב-0.04% מהפדיון של התעשייה כולה.

בבנק לאומי אמדו את התרומה של השימוש בגז טבעי למגזר העסקי, ואת הערך המוסף של החיסכון באנרגיה על הרווחיות בתעשייה - בגידול של צמיחת התמ"ג הרב־שנתית הממוצעת במשק בשיעור של 0.4%-0.6%.

אולם האם בשנתיים שחלפו מאז שנכתב הדו"ח עשתה בכלל ישראל את הנדרש כדי למצות את הפוטנציאל?

הנפט צולל וכדאיות המעבר לגז גבולית

מי שהתיימרה באחרונה לחשב את התועלת הלאומית שיירשום המשק הישראלי במעבר מלא של התעשייה מדלק פוסילי לגז טבעי היא BDO. אלא שבפירמת הייעוץ לא ביקשו לחשב את סך התרומה של הגז לצמיחה הלאומית - כי אם את הפוטנציאל שנמנע כיום מאזרחי ישראל, בגלל המעבר החלקי בלבד של התעשייה לגז. במלים אחרות, את ההפסד שרושם התוצר הלאומי מדי שנה בגין אותם כשלים שפורטו בדו"ח מבקר המדינה.

שר התשתיות, יובל שטייניץ
אוהד צויגנברג

הכלכלן הראשי בפירמה, הרצוג, לקח את היקף המכירות השנתי של הגז ממאגר תמר, והניח כי התרומה לתוצר (תוספת הערך המקומי) כתוצאה מצריכת גז מקומי - על פני יבוא מוצרי נפט, תהיה כ-60% מהמחיר הגז לצרכן (490 מיליון שקל).

הרצוג נעזר בפרמטרים שקבעה רשות המסים במסגרת תוכנית "מיסוי ירוק 3" (שתיושם מינואר 2017) - על מנת לכמת את התועלת הכלכלית של הפחתת נזקי פליטות המזהמים בתעשייה, בזכות הטמעת הגז (1.04 מיליארד שקל).

על סכום שני רכיבי התועלת הוסיף את החיסכון בעלות הדלק שנצרך בידי הלקוחות התעשייתיים (136 מיליון שקל), לפי ההפרש בין מחיר הדלק כיום לבין מחיר הגז (בנטרול בלו).

מהסכום הכולל קיזז הרצוג את החזר ההשקעה החד־פעמית בתשתית חלוקת הגז (900 מיליון שקל), לאחר שזו תיפרש, וכן את עלות ההקמה המהוונת של תשתית ההולכה והחלוקה של הגז, וכן של הסבת המתקנים במפעלים. מהסכום הכולל ניכה הרצוג את עלויות הובלת דלק במיכליות - והגיע לעלות שנתית למשק של 69 מיליון שקל בלבד, שעומדת כאמור ביחס לתועלת של 2.26-1.56 מיליארד שקל בשנה.

 מצב חיבור הצרכנים לרשת חלוקת הגז, לפי אזורים, נכון למאי 2016

את הנתונים האבסורדיים לעיל יש לסייג בגילוי נאות, שלפיו הדו"ח של BDO הוזמן על ידי חברות חלוקת הגז, שהן בעלות עניין. גם לחברות אלה יש אחריות לעובדה שעד כה נפרשו בישראל 159 קילומטרים של צנרת בלבד, שהם כ-27% מהיקף הצנרת אשר אמורה להיכלל ברשת.

אלא שמבקר המדינה קבע לפני שבועיים כי החברות הזכייניות האלה נקיות למעשה מאחריות, והפנה אצבע מאשימה כלפי המעורבות הממשלתית הכושלת, כלשונו, בפרויקט שעליו הן הופקדו. זאת, תוך שהוא מצייר מציאות שבה התמודדו החברות מול חוסר אונים רגולטורי, היעדר יד מכוונת, והיעדר מנהיגות או כתובת סמכותית כלשהי לביצוע הפרויקט.

"נוצר פה כשל שוק", מסביר הרצוג. "החברות הפרטיות הונחו לרוץ אל הצרכנים ולשכנע אותם לחתום על חוזים לרכישת גז. כך, אם יחתמו - תהיה רשת, ואם לא - לא תהיה. אלא שתשתית לאומית אי־אפשר להותיר לכוחות שוק. הרי אתה לא אומר לזכיין פרטי להניח מסילת רכבת רק אם ימכור כרטיסים עתידיים לנסיעה בה.

"למעשה, המדינה ראתה בתשתית הולכת הגז משימה לאומית רק עבור הלקוחות הגדולים, שעבורם היא גם נשאה בעלויות המימון של הצנרת. דווקא לצרכנים הקטנים יותר, שהיו זקוקים יותר לתמיכתה - היא הותירה זאת לכוחות השוק. כלומר, הפריטה את השירות, יצאה למכרזים - ולא נתנה שום רשת ביטחון כדי להבטיח שזו אמנם תיבנה".

התועלת השנתית למשק מחיבור התעשייה לגז
במיליוני שקלים לשנה

מדוע זה נעשה כך?

"במחירי נפט של 120 דולר לחבית - המעבר של הלקוחות לגז טבעי היה טריוויאלי", אומר הרצוג. "עם או בלי רשת - היו עוברים. אבל במחירי הנפט כיום, הכדאיות גבולית. לא ניתן לעשות מהפכה במציאות שבה בעל מפעל מבין שבשקלול ההשקעה וכל כאב הראש הרגולטורי הוא יוצא break even (מאוזן, א"ב).

"נוצר כשל שוק, ובמציאות שבה למדינה כדאי להסיט לקוחות לצריכת גז - המדינה לא אמורה לשבת בחיבוק ידיים. יש פה איוולת, מכיוון שנבחר מנגנון שמנציח את הפגיעה בקטנים".

סבסוד לצרכנים גדולים

"למעשה, עברו כבר 12 שנה מאז כניסת הגז הטבעי למשק הישראלי", מציין הרצוג ומזכיר כי זרימת הגז לחופי ישראל לא התחילה עם פיתוח מאגר תמר, היות שאספקת הגז ממאגר ים תטיס התחילה כבר ב-2004.

לדבריו, "הבעיה היא שמי שנהנה עד כה מהגז אלה הם רק הצרכנים הגדולים: חברת החשמל, כיל ובתי הזיקוק - בעוד שהצרכנים הבינוניים והקטנים נותרו מאחור, אף שפוטנציאל הצריכה שלהם הוא 1.2 מיליארד מ"ק של גז בשנה - ובמקום זאת הם שורפים גפ"מ, מזוט וסולר".

כאמור, סוד המחדל התשתיתי היה למעשה גלוי לכל, ובשנתיים האחרונות הוא גם לא נעלם מעיני הממשלה. אלא שזו, טוען הרצוג, שגתה גם בפתרונות הדחופים שהציעה.

במשרדי האנרגיה והאוצר למשל, סברו כי הפתרון להיעדר הכדאיות הכלכלית שבחיבורי המפעלים לגז הוא לא ביטול התניית הכדאיות הכלכלית לזכיינים, וכידוע, גם לא הטלת פיקוח על מחיר הגז לתעשייה (שנעדרה ממתווה הגז).

הפתרון שבחרה הממשלה היה הרעפת תמריצים נוספים על הצרכנים הסרבנים. כלומר, ניסיון סיזיפי להילחם במחיר הנפט הצולל באמצעות העמקת הסבסוד הממשלתי להשקעות בהסבות לגז.

ואם לא די בכך, הציעה הממשלה את הסבסוד הקטן ממילא דווקא לצרכנים הגדולים של הגז - במקום לקטנים שזקוקים לתמריצים האלה.

"המענקים ניתנו בכמות הלא נכונה - ולאוכלוסייה הלא נכונה", אומר הרצוג, ומדגים כיצד במחיר נפט נמוך מ-50 דולר לחבית - נהפכים המענקים שהובטחו למחצית מהצרכנים ללא אפקטיביים, או לבעלי אפקטיביות נמוכה.

ב-BOD טוענים כי גם החלטת הממשלה להגדיל את מענק ההסבה לגז ל-650 אלף שקל עבור מפעל גדול ול-1.12 מיליון שקל למפעל בינוני - לא סייעה בפועל. זאת, מכיוון שלחלק מהמפעלים המענק לא הספיק ולחלק האחר הוא היה מיותר. "בחלק מהמקרים הגדלת המענק 'משכנעת את המשוכנעים'. כלומר, היא ניתנה למי שגם כך היתה לו כדאיות לעבור לגז", נכתב בדו"ח.

אם לא הרעפת כסף - מהו הפתרון?

"רשת ביטחון לחלוקת הגז - כמו לכביש 6"

כמי שמייצגים את חברות החלוקה - ספק אם ב-+BDO יתמכו בהלאמת חיבור הצרכנים לגז, אף כי רעיון זה מועלה חדשות לבקרים על ידי הלקוחות הקטנים שלו.

"המדינה לא צריכה לממן את הנחת התשתית - וגם לא לתת מענקים ללקוחות הפוטנציאליים", טוען הרצוג. "היא רק צריכה לתת רשת ביטחון, כמו זו שנתנה ליזמי כביש 6. כלומר, להבטיח לזכיין שאם בתוך עשור לא יתחברו די לקוחות - אז הסיכון יוטל על המדינה".

"המדינה היתה צריכה להגיד לזכיינים שהיא מתחייבת למכירת של 0.6 BCM גז בשנה. עם הפתק הזה היה הזכיין רץ לבנק, משיג מימון, מניח את הצנרת גם בלי שכל הלקוחות הפוטנציאליים חתמו על חוזים - ואז לכולם היה הרבה יותר נוח להתחבר אליו", הוא מסביר.

התחייבות ממשלתית כמו זו שמציע הרצוג נושאת כמובן במשמעות כלכלית. היא כרוכה בחשיפה תקציבית, שנחשבת הטבה לכל דבר. היא כרוכה גם בפתיחת הסכמי הזיכיון שעליה חתומה הממשלה מול חברות החלוקה. עם זאת, צודק הרצוג כי פרישת רשת ביטחון היא עניין של מה בכך בפרויקטי זכיינות (BOT/PFI) בתחבורה, למשל, או בהתפלת מים. מכאן, תמוה כי זו נעדרת בעת שמדובר בקידום מנוע צמיחה עוצמתי פי כמה.

"התקופה מתאפיינת בכשל הידוע של free rider - כל אחד רוצה שהתעשיין השני יממן את הקמת התשתית היום, כדי זו שתהיה זמינה עבורו בבוא העת, כשמחירי הנפט ינסקו. לכן, ללא יד מכוונת - התשתית לעולם לא תיבנה. זה בדיוק תפקידה של מדינה, להתערב ולנהוג כאילו מדובר בתשתית לאומית חיונית".

בינתיים, במסגרת דיוני התקציב ל-2018-2017, סיכמו באוגוסט משרדי האוצר והאנרגיה על הקצאת 360 מיליון שקל נוספים לטובת שיפור הכדאיות להנחת צנרות (מתוך כ-900 מיליון שקל שדרשו חברות החלוקה). ואולם הרצוג טוען כי נדרשת מחוייבות רב־שנתית, היות שאי־אפשר להישען על "טפטופים וגחמות", כלשונו.

"מדובר במכפיל של 22 על ההשקעה", אומר הרצוג. "זהו מכפיל אדיר שמגלם כדאיות כלכלית משקית גבוהה ביותר. אין עוד השקעות כאלה במשק. מבקר המדינה עלה על זה - אבל לא ידע לתת תג מחיר. לדעתי זה מחדל".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#