נדפקים ומקטרים בפקקים |

TheMarker מתגייס לחילוץ ישראל מהקטסטרופה בתחבורה

אין נהג שלא מקלל את הרגע שבו הוא נקלע לפקק, אין סטודנט שלא רוטן בבוקר למראה האוטובוס העמוס - ומדוע בעצם אין תחבורה בשבת לים או לבתי חולים ■ כולם מתלוננים בזמן האחרון שהפקקים נהפכו בלתי נסבלים - אז למה אף אחד לא עושה דבר?

אבי בר-אלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
פקקים ביום עצמאות
אבי בר-אלי

1. משהו מוזר קורה באחרונה בכבישים

כמה פעמים אמרתם לעצמכם: "לא יודע/ת מה קורה בזמן האחרון, הפקקים פשוט נהפכו לבלתי־נסבלים"? כמה מכם רוטנים מדי בוקר נוכח הדיווחים על עומסי תנועה, ומנסים להקדים או לאחר את שעת היציאה מהעבודה במטרה לחמוק מהפקקים בחזרה? 

האם גם אתם שוקלים לעבור דירה כדי לחסוך זמן בכבישים, או נמנעים מלעבור לדירה חדשה במיקום מצוין מחשש לעומסי התנועה כבר ביציאה מהשכונה? ואולי גם אתם מתפשרים על דירה ישנה, אך כזו שקרובה לעבודה או לבית הספר? או שהחלטתם לשלם את המחיר של רכב משפחה שני, כדי להתרחק מהמרכז ולאפשר לכל ילד חדר משלו? 

כמה מכם חושבים פעמיים לפני שאתם יוצאים בערב, כדי לא לאבד חניה שהצלחתם למצוא, ומהו הסכום שתהיו מוכנים לשלם בעבור מקום חניה שמור? 

להצטרפות למאבק - עשו לנו לייק וקבלו עדכונים לפייסבוק שלכם

האם הייתם מוכנים לוותר על רכב פרטי לו היו משריינים עבורכם מושב שקט ברכבת בדרך לעבודה? ואם היתה לכם אפשרות בחירה, לא הייתם מעדיפים שהילדים ייסעו לחוג באוטובוס ממוזג ומרווח או במונית משותפת ומוזלת — במקום להמתין להם במכונית אחרי עוד יום עבודה מפרך? 

כמה מכם כועסים כשלסבתא אין אוטובוס ישיר לבית החולים, ולכן היא מטורטרת בין שני קווים או משלמת 60 שקל על מונית?

כמה מכם היו מעדיפים לעלות בשבת בוקר עם כפכפים לשאטלים תדירים אל חוף הים, וכמה מכם חולמים לצאת בשבתות לטיולים רגליים במסלולים שלא חייבים להיות מעגליים? 

אם עניתם על השאלות בחיוב -  אז הניחו את היד על הלב, ותשיבו גם על אלה הבאות: 
האם ביצעתם תחשיב שסיכם את עלויות הנסיעה שלכם לעבודה ברכב פרטי: הדלק, הפקק בדרך, החניה והפקק בחזרה, בהשוואה לעלות נסיעה באוטובוס ובמונית משלימה? 

כמה מכם ערכו חישוב מלא של העלות השנתית של אחזקת רכב פרטי – לרבות הוצאות דלק, תיקונים, אגרות ובלאי – ביחס למעבר לשימוש חלופי שגרתי בתחבורה ציבורית? 
כמה מביניכם שנוסעים ברכב עבודה, ביצע חישוב מהוון של שלוש שנות אחזקת רכב בליסינג לעומת רכב פרטי?  

האם פניתם אל הבוס בעבודה והצעתם להמיר את תוספת השכר בגין החזר הוצאות רכב - בהחזר שווה ערך על הוצאות בתחבורה הציבורית? או שאולי גם אתם שותפים למנגנון הדיווחים הפיקטיביים על שימוש ברכב שנועד לגרד תוספת שכר? 

כמה מכם פנו אל המעסיק בבקשה לדחות את שעת ההגעה לעבודה? כמה מביניכם, המעסיקים, התעניין אצל משרדי הממשלה בתמריצים לעידוד עובדים לוותר על רכב פרטי?  

כמה מכם הצביעו בבחירות העירוניות עבור סיעה שהבטיחה הגברת תדירות קווי אוטובוסים, שינוי מסלולם או שהסתכנה בהבטחה לתחבורה ציבורית בשבת? 

כיצד קורה שהעלאת מוצרי מזון מוציאה המונים לרחובות – אך בה בעת, איש לא פוצה פה כששרי התחבורה והאוצר מעכבים כבר חצי שנה הוזלה מאושרת של 11% בתעריף המוניות? 

כיצד מופצות עצומות מחאה נגד הפקעות המחירים בבתי קולנוע ובבתי החולים - אך כשבמשך שנתיים נדרשו אלפי נוסעי הרכבת מראשון לציון לתל אביב לשלם מחיר גבוה פי 2.5 מהראוי – הם פשוט נטשו בשקט את השירות הפופולארי מבלי שהשמיעו קול? 
כיצד כולם מתקוממים נגד השירות המחורבן בדואר, או במשרד הרישוי – אך מקבלים כמובן מאליו את העובדה שבישראל 2016 נדחסים בעמידה עשרות נוסעים באוטובוסים שנעים בין רמת גן ובת ים לתל אביב, או סביב מרכז הכרמל בחיפה?  

כמה ויכוחים ניטשו בממשלה, בכנסת ובכלי התקשורת על ייעוד תקבולי הגז הטבעי, למשל, שייצברו בעוד עשור, בעוד שאיש מהמעורבים לא העלה את הרעיון להפנות אחוז מהכנסות המדינה ממיסוי רכב ודלק (40 מיליארד שקל בשנה) – לטובת סבסוד תחבורה ציבורית או שדרוגה?  

2. 2,000 שקל בחודש זה לא כסף? 

משהו מדהים קורה במפגש של האזרח הישראלי עם ענף התחבורה.

אף שהניידות צוברת משקל גובר והולך באורח החיים הלאומי ובאיכות החיים הפרטית ואף שהיא משפיעה על ההחלטות האישיות הדרמטיות ביותר — מגורים, עבודה, חינוך ובילוי – אנחנו לא עוסקים בה בכובד ראש, ולרוב אפילו מתעלמים ממנה. 

ההתייחסות אל המציאות התחבורתית בסביבה המיידית שלנו כמעט דוגמטית. יד הגורל השעינה אותנו על מרכזי תעסוקה בודדים ועל רכב פרטי, ובה בעת דנה אותנו לאוטובוסים דחוסים, מוניות יקרות ולרכבת לא נגישה. כך, כולנו מתיישרים לפי המציאות העקומה, לא מיישרים אותה — וגם לא דנים ביישורה.   

אנחנו יודעים להפגין נגד מחיר הקוטג', להיאבק על מחירי המים, החשמל, הגז והסלולר, להילחם בחברות התקשורת כבאויב, אבל לא מתווכחים כשעבור מונית מנתב"ג אנו נדרשים לשלם 150 שקל; לא מתכחשים לאקסיומה שלפיה באוטובוס תמיד חסר מקום (ולכן גם במאה ה-21 כולם קמים בפני שיבה); וכך גם מסכימים עם התירוץ שהפקקים הם בגלל חפירות הרכבת הקלה – וחושבים שלעמוד שעה בפקק זה פחות נורא כשתקועים בו בג'יפון חדש. 

כיצד קורה שדווקא בתחום התחבורה, הצרכן הישראלי נהיה אדיש? מדוע אנחנו מוותרים כל כך מהר על שינויים פשוטים שעשויים היו לשפר את חיינו באופן ניכר – גם אם הם לא כרוכים בהשקעות עתק ובשש שנות עבודה? 

כיצד החלטות שנוגעות ל-16% מסל ההוצאות המשפחתי הממוצע (2,000 שקל בחודש) – נעדרות כבדרך קבע חשיבה כלכלית ביקורתית? כיצד קרה שדווקא בתחום זה אין גילויי תרעומת, אין אפילו סקרנות, והכל מתקבל בהכנעה?  

3.  הממשלה תמיד אשמה. אבל למה השטח שותק? 

אז נכון, הכתובת המיידית לכל ביקורת היתה (ותוסיף להיות) הממשלה. הרשות המבצעת היא זו שלא אוכפת שיקולי עלות־תועלת ברמת מדיניות, לא יודעת להתמודד עם תכנון ארוך טווח ומתעלמת מנזקי תאונות דרכים, זיהום אוויר, אובדן צפוי של 850 מיליון שעות עבודה בפקקים ב-2030 ומאובדן תוצר מובטח של 25 מיליארד שקל. 

אמנם הממשלה מתמקדת, כמדיניות, בשימור המצב הקיים, בתחזוקת הסטטוס קוו ובכיבוי שריפות - ולא חלילה בצעדים אסטרטגיים מתבקשים, אך לא פופולריים; הממשלה היא גם זו שמתעכבת יתר על המידה בהוצאתם לפועל של מגה פרויקטים ואז כושלת בניהולם; היא זו שמפגרת אחרי העולם ואחרי פיתוחי הטכנולוגיה, ומחפשת קודם אחר הון פוליטי – ולכן קשובה יותר לאינטרסים של קבוצות לחץ ופועלת לריכוז שליטה שיאפשר הנצחת מנגנונים פוליטיים לחלוקת כספים ומשרות.

ובכל זאת, היכן ה"שטח"?  איך זה שעשירים ועניים, קשישים וילדים, תושבי מרכז ופריפריה, מצביעי ימין ושמאל – כולם נתקעים בפקקים או שסובלים מתחבורה ציבורית מפגרת, אך איש מהם אינו פוצה פה? 

הרי לא מדובר כאן במתווה ממשלתי חשאי שנסגר בחדרי חדרים בין פקידי ממשלה למונופול גז או חשמל. את המשא ומתן הזה מנהל בראש ובראשונה כל אחד מאיתנו, בינו לבין עצמו, מדי בוקר – ואז מול משפחתו, מול הבוס שלו בעבודה, מול חוג מכריו, מול נציגיו במישור המוניציפאלי – ורק אז מול נבחריו בממשלה.

היש עוד שירות ממשלתי אחר שבו עומד בפני הצרכן הישראלי חופש בחירה שכזה? כיצד אנו מתקוממים נגד מונופולים ויודעים לדחוף לגיוון שירותי ולתחרות – אך בה בעת, לא יודעים לצעוק לנוכח הצרת שירותים והרעתם? 

היכן חברי הכנסת החברתיים, חברי מועצת העיר הפעלתניים, העיתונאים הלוחמניים, מוחי המקלדת הדעתניים? היכן האקדמיה וארגוני החברה והכלכלה?

מדוע לא נשמעים הקולות שמצדדים בוויסות מיידי של התנועה, במיסוי השימוש ברכב פרטי, במימון ממשלתי של שאטלים למוקדי תעסוקה — או אלה שזועקים נגד האבסורד שבהמשך השקעת עשרות מיליארדים בכבישים שממילא ייסתמו? 

אפילו פוסט מחאה נוקב על השעה ו-40 דקות של נסיעה מדי בוקר מכפר סבא או מרחובות לתל אביב — קשה לאתר, שלא לדבר על היציאות הסתומות מהשכונות החדשות בהוד השרון ובנתניה, או על הטמטום שבאי הפעלת קו נתב"ג-נהריה של הרכבת בשבת.

הדברים אמנם מובאים בהקצנה. פה ושם ישנם מובילי דעה שרוכבים באומץ על הנושא – וזה עולה יותר ויותר לכותרות בשנה האחרונה. ובכל זאת, במבט כללי ויחסי, לא ניתן לחמוק מהרושם שהציבור סובל – אך לא רוגש. הנושא בוער, אך הרחוב עדיין שקט. לפחות עד שנוגעים לו במחיר הקוטג'.    

4. הבעיה: פערי ידע ומודעות חסרה

אפשר לשער שהסיבה למציאות המוזרה הזו נטועה בחוסר מודעות ובאוריינות חסרה בתחום. כישורי ניידות נתפשים כרכיב נתון באורח החיים הציבורי, והתחבורה לא נתפשת עדיין כשירות. 

כך, למשל, ההיקש האוטומטי למראה פקק תנועה – הוא צורך במחלף או בכביש עוקף; ואילו רכישת רכב ב-150 אלף שקל מייתרת כמובן שימוש בתחבורה הציבורית - כשלחילופין, נוסע בתחבורה הציבורית מעיד על עצמו כמי שחסר 150 אלף שקל. 

סיבה אפשרית שנייה היא העדר מידע וחוסר שקיפות. באמת קשה להשיג נתונים אודות ענף התחבורה בישראל – ובהעדר נתונים, קשה לעורר דיון ולהעלות טענות. 

מה שיעור המיצוי של קיבולת הדרכים הקיימות?  מה שיעור התשואה על השקעה בתגבור השירות בתחבורה הציבורית ביחס לפרויקטי סלילה? בכמה מממן הכיס הציבורי ק"מ נסועה בכל אחד מאמצעי התחבורה השונים – ומה פערי "הגבייה" בין המפעילים השונים?  ולפי אילו קריטריונים, למשל, חולקו הזיכיונות למוניות?  

פערי ידע מתחזקים את הקיים ומונעים ביקורת – אבל מה שמדאיג יותר הוא שלא תמיד מדובר בהסתרה שמכתיבים משרדי התחבורה והאוצר – אלא שלמרבה הזעזוע, הנתונים האלה לא תמיד נאספים. 

הפתרון לשני כשלים אפשריים אלה מתחיל כמובן בחינוך, אך מניסיון השנים האחרונות הוא תלוי קודם בדחיפה ציבורית עיקשת. ולשם כך, נדרשת העלאת הנושא על סדר היום הציבורי, הצגה רציפה של מידע ונתונים, פתחון פה לקהל המשתמשים וטיפוח דיון.

TheMarker יבקש בחודשים הקרובים להוביל שירות זה עבור קוראיו, מדי יום, ולתרום את חלקו בדיון שנדרש לצורך קידום המודעות לתחבורה כלכלית, שוויונית ומשופרת - ולו כדי שהתוהה על פשר הפקקים שיוסיפו להתארך גם בשנים הבאות, לפחות ייענה על ידי הסובבים אותו בתשובה.

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker