הבקרה על מעצ חשובה,
 אבל הכל מתחיל ונגמר באנשים

תלי תילים של נהלים, בדיקות צולבות, דיונים ואישורים לא יסייעו במקום שבו מחליטים נושאי המשרה להעלים עין או להקטין ראש

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

הנה הפתעה: הבקרות במעצ ומחוצה לה עבדו. כלל המפקחים על החברה הממשלתית ידע בזמן אמת על הנעשה בה, מאחר שבמשך שלוש שנים היבהב מולם אור אדום בוהק. רישמו לפניכם: חקירת המשטרה לא הפילה ולו אחד מהכיסא.

משרד התחבורה ידע על ההתנהלות הסוררת במעצ ועל התשלומים העודפים לקבלנים, משרד האוצר היה מודע לחריגות התקציביות, משרד המשפטים ידע על החלשת שומרי הסף, רשות החברות הממשלתיות ידעה על ניגודי העניינים, יו"ר דירקטוריון מעצ ידע על הלחצים הפסולים, סמנכ"ל הכספים התנגד להעברות כספים, ובלשכה המשפטית של מעצ היו ערים למתרחש בוועדות המכרזים. כולם ידעו. הבעיה היא שאיש לא עשה דבר.

התיקון שבו החלה רשות החברות הממשלתיות מבורך וראוי. רצוי שגם משרד התחבורה, אגף החשבת הכללית ואגף תקציבים יפיצו בקרוב את לקחי חשבון הנפש שלהם. לתקצב שדרות ניהוליות רקובות וממשל תאגידי רעוע בעשרות מיליארדי שקלים נוספים זו פשוט הזמנה לפשע. ועדיין, מה שמדאיג יותר מהבקרות החסרות במעצ או בנתיבי איילון - זו האימפוטנטיות של הבקרות הקיימות.

תלי תילים של נהלים, בדיקות צולבות, דיונים ואישורים לא יסייעו במקום שבו מחליטים נושאי המשרה להעלים עין או להקטין ראש. במקרה כזה, הנחיות הרשות יביאו לכל היותר לפרוצדורות מסורבלות, לתקיעת מכרזים ולהתכתשויות משפטיות ממושכות.

מנכ"ל מעצ לשעבר אלכס ויז'ניצר, בבית המשפט
מנכ"ל מעצ לשעבר אלכס ויז'ניצר, בבית המשפט צילום: עופר וקנין

מסע התיקון הנדרש בחברות התשתית הממשלתיות - ודאי לפני שיתוקצבו בעוד 55 מיליארד שקל מכספי ציבור - חייב להתחיל בשינוי הדנ"א שלהן.

הדירקטורים בחברות חייבים להיבחר על סמך כישוריהם, כדי שיוכלו לבחור במנכ"ל מקצועי, וכדי שזה יוכל לבנות שדרה ניהולית שמחויבת ליעדים ולמדדים - ולא לקבלני קולות שמסתובבים במסדרונות ומחזיקים בחברות הנדסה או תכנון לצורך הלבנת הכסף שקיבלו.

איזה יועץ משפטי יעז להקפיא חשבונית של 100 מיליון שקל, אם הוא חייב את מינויו לגורם אינטרסנטי בעל זיקה לקבלן או לשר?

ממשל תאגידי, מגודר ככל שיהיה, לעולם לא יוכל לפעול בסביבה שבה הנרטיב השולט הוא פוליטי - ולא כזה שמוכוון לעסקים, או לשירות לציבור. ובצד הסמכות, ישנה גם אחריות.

ממשל תאגידי לעולם לא יכה שורשים בהיעדר אחריות אישית. אם מנכ"ל ממנה ללא מכרז מקורב לו ליו"ר ועדת מכרזים, אם יועץ משפטי מאשר את המינוי בלי לבדוק ניגודי עניינים, ואם סמנכ"ל כספים חותם על העברת שכרו של המקורב לחברה שרשומה על שם בנו - אז שלושתם חייבים לשלם מחיר אישי, גם לאחר שסיימו את תפקידם ועברו הלאה. ואין צורך לחכות למשטרה.

מדוע ניטע הרושם שלפיו המגזר הציבורי סלחן יותר כלפי עוולות ניהוליות, וכי החלטות שאיש לא היה מעז לקבל כשכיר של אחד הטייקונים במגזר העסקי - ניתן לקבל בחופשיות כל עוד מדובר בחברה ממשלתית?

מערכת שמעניקה לנושאי משרה סמכויות כבדות משקל, אינה יכולה להתעלם מהאחריות שבצדן. השירות הציבורי חייב לעמוד על גביית נזקים שנגרמו לכיס הציבורי כתוצאה מניהול רשלני, גם אם בדיעבד. מנהל שחטא חייב לדעת שתפקידו הציבורי לא רק שלא מקנה לו חסינות - אלא אף חושף אותו לאכיפה מחמירה יותר מזו שנהוגה בכל חברה עסקית פרטית אחרת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker