הון-שלטון, הדור הבא: תכירו את התופעה החדשה והמדאיגה במשק הישראלי

ככל שגוברת דרישת הציבור להיות מעורב בקבלת ההחלטות, כך פקידי הציבור תופשים זאת כאיום, ומיישרים קו עם מפוקחיהם

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שר התחבורה, ישראל כ"ץ, בביקור במנהרות הרכבת לירושלים
שר התחבורה, ישראל כ"ץ, בביקור במנהרות הרכבת לירושליםצילום: ניר קידר

בספטמבר אשתקד, ערב הבאת מתווה הגז להצבעה בכנסת, נועדו בירושלים ראש הממשלה בנימין נתניהו ומנכ"ל משרדו אלי גרונר, עם בכירי חברת נובל אנרג'י. TheMarker פנה אז אל משרד ראש הממשלה בבקשה לדעת לבקשת מי נערכה הפגישה, מי נכח בה ומה היו תוצאותיה.

אלה היו שלוש שאלות פשוטות ולגיטימיות, טכניות כמעט - אך נתניהו וגם גרונר, כבשגרה, סירבו להשיב עליהן או למסור התייחסות אחרת כלשהי.

לא חלפו חמישה ימים מאז הפנייה, והעיתונאית טל שניידר פירסמה בבלוג שלה צילום שבו תועד גרונר סועד במסעדה בתל אביב בחברתו של נדב פרי, מי שמשמש "סמנכ"ל רגולציה" בשותפתה של נובל אנרג'י למונופול הגז, דלק קידוחים.

בהנחה מתקבלת על הדעת שלפיה השניים לא שוחחו ממושכות על מזג האוויר בלבד, וסביר כי פה ושם זלגה שיחתם גם לסוגיות שוק הגז, עולה תהייה: מדוע מנכ"ל משרד ראש הממשלה חש בנוח לשתף בתובנותיו גוף עסקי אינטרסנטי - ובה בעת ממדר ציבור לא קטן מקרב אזרחי ישראל מהמידע שברשותו? מדוע מנכ"ל משרד ממשלתי לא נרתע מלהחליף דעות עם בכיר במונופול שנתון באמצע הליך אכיפתי - אך בה בעת נמנע ממסירת מידע טכני לכאורה על פעולה שביצע בכובעו כפקיד ציבור?

הרי אם אמנם מתנהל הליך אכיפתי - אזי כל מידע רגולטורי אמור להיות מוסתר מאותו גוף מונופוליסטי, וגרונר ופרי כלל לא היו אמורים להיפגש; ואם נטען כי המידע שהחליפו השניים לא סודי, ושאין בעיה לחלוק אותו עם הגוף הפרטי - אז מדוע בעצם הוא לא משותף עם כלל הציבור?

כיצד ניתן להסביר אירוע שבו עובד ששכרו ממומן מכיסי הציבור, מקפח את זכותו לדעת - אך מפרנס במידע גוף שמפניו הוא אמור להגן על האינטרס הציבורי?

לשם מה מימנתי אז בספטמבר את משכורתו החודשית של גרונר, אם מתנובת עבודתו נהנה רק מונופול הגז? לשם מה מימנתם אתם את שכרם החודשי של ראשי משרד האנרגיה, אם במשך שנתיים הם הסתירו מפניכם את האומדן האמיתי על רזרבות הגז במאגר לווייתן - בעוד שכל פיסת מידע באומדן הזה הועברה בזמן אמת לידיעת חברות הגז?

מנכ"ל משרד רה"מ אלי גרונר )מימין(, בפגישה עם מנהל תחום
התקשורת בדלק קידוחים נדב פרי
מנכ"ל משרד רה"מ אלי גרונר (מימין), בפגישה עם מנהל תחום התקשורת בדלק קידוחים נדב פריצילום: טל שניידר / הפלוג ?

עבור מה שילמנו שכר חודשי לאנשי הרישוי הרכבתי במשרד התחבורה, אם אלה העבירו את הדו"ח על הסיכון לקריסת מנהרות בקו הרכבת החדש לירושלים כמעט לכל גוף אינטרסנטי שמעורב בפרויקט ובמחדליו - אך סירבו לחשוף אותו בפני מי שבעצם מממנים את הפרויקט ומי שאמורים להשתמש בו?

למען הסר ספק, אין כאן קריאה לשקיפות מלאה - וודאי שאין צורך, או תועלת, בעדכון אובססיבי בדבר כל מהלך. אבל אם משרתי ציבור, שבהגדרה זכו במשרתם במטרה לשרת את האינטרס הציבורי, מוסרים מידע פנימי למונופול באמצע הליך אכיפה, מחפים על ניפוח של עתודות גז ומסתירים מחדל שנושא בסיכון בטיחותי - אז למה שלא יפנו אחר כבוד את מקומם, ויקבלו מעתה את שכרם המוצדק מידי מי שסייעו בעדו?

טוהר המידות? 
זה הסבר קל מדי

המענה המיידי לקושיה הוא בדרך כלל רמיזה לחטאים לכאורה בשמירה על טוהר המידות. לדוגמה, מן הידועות הוא שפקידי הפיקוח על הביטוח במשרד האוצר מוצאים בתום תפקידם את דרכם אל אחת מחברות הביטוח.

לכן, הפרסום הבוקר על כך שמנהל מחלקה באגף הפיקוח על הביטוח תידרך בשבוע שעבר את המשנה למנכ"ל מנורה בסיכומי הרפורמה בשוק תיקוני הרכב - עוד לפני שעיקרי הרפורמה פורסמו לציבור והונחו לאישורה של הכנסת - אינו אמור להפתיע איש.

אלא שאם סוכמים את שרשרת המקרים שבהם העדיפו בשנה האחרונה משרתי ציבור להמתיק סוד עם בעלי הון, על פני מתן פומבי למידע שבידם וחשיפה שוויונית ובלתי־מפלה - עולה החשש כי זהו תהליך עמוק ומדאיג יותר מסתם דאגה לג'וב הבא.

נדמה כי אנו עדים לניצניה של מגמה אבסורדית, שבה ככל שקבלת ההחלטות במשק צוברת משקל כבד יותר בשיח הציבורי - כך נוטים גופי הממשלה דווקא להתרחק מהשיח הזה.

שר האנרגיה והמים לשעבר, סילבן שלום, בביקור באסדת הגז תמר
שר האנרגיה והמים לשעבר, סילבן שלום, בביקור באסדת הגז תמרצילום: משה בנימין

ככל שהציבור נעשה בקיא ומעורב יותר בתהליכים הרגולטוריים - כך נוטים הרגולטורים לראות בו דמון ולהירתע; ככל שגוברת הדרישה למעורבות אזרחית בקבלת ההחלטות - כך נשמרות ההחלטות בחדרי חדרים; ככל שגוברת הדרישה לשקיפות - כך נהפכים הממשלה ומוסדותיה לדפנסיביים; וככל שמתגברת הדרישה לשינויים מושכלים ואמיצים - כך מגיבים לה קובעי המדיניות בפחד משתק.

באופן אבסורדי, המעורבות הציבורית הגדלה בתהליכים במשק לא הפכה את הפקידות לנגישה ופתוחה יותר, ולא הביאה לשילוב ידיים אזרחי ותועלתני - אלא יצרה בדיוק את האפקט ההפוך: היא נתפשת בקרב קובעי המדיניות כאיום, ויוצרת אנטגוניזם שמפלטו בחיקם החמים של הגופים העסקיים הגדולים במשק.

כך, לצד ההטיה ההיסטורית המוכרת של קשרי הון־שלטון, שעדיין שרירה וקיימת, צומחת לה הטיה חדשה. ההטיה הזאת כבר מתריסה בגלוי כלפי "האינטרס הציבורי". היא רואה בצמד המלים הזה איום צקצקני — ואז גוררת את הפקידות למחוזות אמוציונליים מנוכרים ומשוללי היגיון, עד שהגבול בין שירות הציבור לשירות אינטרס ההון מיטשטש לגמרי.

מה ההיגיון בהעברת מידע פנימי לבעלי יכולת - במקום לאלה שנעדרים אותה? אם מידע הוא כוח, ואם חשיפתו הסלקטיבית מעניקה יתרון מפלה - אז מה ההיגיון לחלוק אותו דווקא עם גופים שנדרשים בריסון, ולא עם אלה שזקוקים להגנה מפניהם? ואם לא די בכך, מה ההיגיון לעולל זאת לציבור הרחב במימונו, ובכובע הפיקטיבי של משרתיו?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker