לטנף על בג"ץ זה פשוט יותר מלעבוד

למתקפה המתואמת על בג"ץ לא היה קשר לגז, וודאי שלא לפסיקה, שלא נקראה בכלל על ידי השרים התוקפים ■ ככה זה כשאינטרסים פוליטיים גוברים על אחריות כלכלית־חברתית - וכשלשרת את ההון קל יותר מלהילחם על כבודה של הדמוקרטיה

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

"מדובר בהחלטה אומללה ובלתי־סבירה" (י' שטייניץ); "שופטי בג"ץ אינם מבינים את תפקידם ואינם ראויים לו. בהחלטתם ההזויה הם מחבלים במהות הדמוקרטיה" (י' לוין); "ביטול סעיף היציבות הוא התערבות בוטה ומיותרת בהחלטת הממשלה ופוגע פגיעה קשה בכלכלת ישראל. בלתי־אפשרי לעבוד כך במדינה מתוקנת" (א' שקד); "נחפש דרכים אחרות להתגבר על הנזק הקשה שנגרם לכלכלה בעקבות פסיקה תמוהה זו" (ב' נתניהו); "אני אומר לכם כשר האנרגיה, אין סיכוי לפיתוח שדות הגז ללא הבטחת יציבות" (י' שטייניץ).

חודשיים לאחר זעקות השבר וקריאות החמס שהשמיעו שרי הממשלה, בהובלת העומד בראשה, כלפי פסיקת בג"ץ, עוד לפני שקראו אותה — הסכים מונופול הגז של נובל אנרג'י ודלק לסגת מדרישתו ליציבות רגולטורית תקדימית לעשר שנים, ולהסתפק בהצהרה ממשלתית בלבד.

כך, בתום פגישה שקטה בלשכת שר האנרגיה, הושלכו לפח שעות על גבי שעות של ייעוץ משפטי מיותר, נגנזו עשרות שעות של דיונים ושל ויכוחים קשים, והתייתרו מאות שורות של תירוצים מתוחכמים ומתחכמים. כל אלה נועדו לגונן על התחייבות הזויה, שמלכתחילה לא היתה צריכה לעלות על שולחן המשא ומתן — ושאמנם תיהפך בתוך כמה ימים לפריט היסטורי לא רלוונטי.

לאן נעלמו התחזיות האפוקליפטיות? כיצד התפוגגה 
"חבלת" השופטים בדמוקרטיה הישראלית? האם ייתכן, בעצם, שהתערבות בג"ץ חילצה את אזרחי ישראל מטעות שלטונית קריטית — ועוד בחינם?

שר האנרגיה, יובל שטייניץצילום: אוליבייה פיטוסי

יכול להיות שזו היתה עז. כלומר, באמצעות התחייבות מופקרת לכבילת ידיהם של נבחרי ציבור, הוסטה תשומת הלב הציבורית מהסדר שערורייתי שמנציח מונופול על משאב קיומי מתכלה, ועוד כזה שיאפשר בקרוב לשר הביטחון הנכנס, אביגדור ליברמן, ולשר החוץ, נפתלי בנט, לעשות שימוש יומיומי בסעיף 52 לחוק ההגבלים מטעמים של ביטחון המדינה או שיקולי חוץ.

מצד שני, יכול להיות שנסיגת חברות הגז היא בכלל פרי תרגיל מחוכם. הכוונה היא לספין הפוליטי שאיים בפתיחת מתווה הגז במסגרת הרחבת הקואליציה, או במסירת תיק האנרגיה לסיעת המחנה הציוני, רחמנא ליצלן.

כך או כך, התנהלות הממשלה בנוגע לסעיף היציבות מטרידה. אם שיתפה פעולה עם ה"עז" — הפרה אמונים כלפי ציבור הבוחרים והעמידה אותם בסכנה; אם בצורה זו או אחרת הצליחה לכופף את חברות הגז — מדוע לא עשתה זאת לפני כן, מדוע לא עשתה זאת לגבי יתר הצפרדעים שנאלצה לבלוע במסגרת המתווה, ומדוע לעזאזל עלבו שרי הממשלה בשופטי בג"ץ?

יבחר הקורא את הגרסה הנכונה להשקפת עולמו, אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח. ראש הממשלה ושריו — שלא העזו במשך שנים לפצות פיהם בגנות אינטרס מונופול הגז "האימתני", גם כשזה בא על חשבון האינטרס הצרכני, לא היססו לנשוך את היד שהעניקה להם את האפשרות להתייצב מול המונופול, לומר לו לא — ואז לרשום הישג נדיר.

למתקפה המתואמת על בג"ץ לא היה קשר לגז, וודאי שלא היה קשר לפסיקה, שלא נקראה בכלל על ידי השרים התוקפים. כך זה כשאינטרסים פוליטיים רגעיים גוברים על אחריות כלכלית־חברתית — וכשלשרת את ההון קל ונוח יותר מלהילחם על כבודה של הדמוקרטיה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker