סעיף היציבות צריך להיזרק לפח, לא להגיע לכנסת - דינמו - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

סעיף היציבות צריך להיזרק לפח, לא להגיע לכנסת

במקום לעסוק בכשלי מתווה הגז ובליקויים שנפלו בהליך אישורו - תשומת הלב 
הציבורית בישראל מופנית, בלית ברירה, לעבר התחייבות פרובוקטיבית שנטלה 
על עצמה הממשלה, כדי לייתר את ההצבעה בבחירות לכנסת

13תגובות

משהו מוזר קורה בימים האחרונים. במקום לעסוק בחוליי מתווה הגז, במידת הרלוונטיות שלו לנוכח השינויים התכופים בשוק האנרגיה העולמי, או בליקויים שנפלו בהליך אישורו התקדימי והשנוי במחלוקת — מופנה הקשב הציבורי דווקא לסעיף פרוצדורלי הזוי ותלוש מהקשר, ששורבב בדרך לא דרך לתוך הסדר ענפי מול חברות הגז — אף שהוא נעדר בכלל קשר לשוק הגז, ונטוע בשדה קבלת ההחלטות במשטר דמוקרטי.

מה בעצם אומר אותו "סעיף יציבות" מדובר? בגדול, לפי הסעיף הזה, ממשלת ישראל מודל 2016 מצהירה כי היא משלימה עם המונופול של חברת נובל אנרג'י האמריקאית בשוק הגז בישראל, משלימה עם התמחור הגבוה של הגז, משלימה עם המיסוי שמוטל עליו כיום ומשלימה עם סדרי היצוא שנקבעו לו.

נתניהו ומתווה הגז בבג"צ
אוריה תדמור

עד כאן, הכל לגיטימי. אפשר כמובן להתווכח על טיבן ומקצועיותן של ההחלטות — אבל אלה מצויות בסמכות הממשלה, שנשענת על המנדט הציבורי שניתן לאנשיה. הבעיה מתחילה בכלל אחרי מצעד "ההשלמות" הזה.

לפי סעיף היציבות, גם ממשלת ישראל מודל 2026 תידרש להשלים עם המונופול בשוק הגז וגם עם התמחור המונופוליסטי שלו. גם שרי הממשלה בעוד עשר שנים — שאיש אינו יודע מי יהיו, לאיזה מחנה פוליטי ישתייכו ומה בכלל תהיה השקפת עולמם הכלכלית — יחויבו להשלים עם תוצרי הכשלים הנוכחיים בשוק הגז, ואין זה משנה מה תהיה האג'נדה שלהם ועבור מה זכו למנדט מציבור הבוחרים. וזה עוד לא הכל.

לפי סעיף היציבות, אם בעתיד יצליחו חברי כנסת לגייס תמיכה בין חבריהם למשכן, וחלילה יעבירו חוק שקורא לפרק את מונופול הגז או להפסיק את גביית הרנטה המונופוליסטית שלו, תחויב הממשלה העתידית לא רק להתנגד להצעת החוק הזאת, אלא גם לפעול לסכלה. כיצד? היא תגיש מיד הצעת חוק מנוגדת, שכל חברי הממשלה יחויבו להצביע בעדה.

במלים אחרות, לא משנה מה תהיה השקפת עולמם של חברי הכנסת בעתיד, לא משנה מה יהיה המצע הפוליטי שעמד בבסיס בחירתם לכנסת, ולכן גם לא משנה איזה פתק ישלשל האזרח הישראלי בקלפי — האג'נדה של חברי ממשלת ישראל בתחום הגז כבר נקבעה עבורם. זאת, גם אם לדעת ראש הממשלה, בנימין נתניהו, האג'נדה הזאת "לא אידיאלית", וגם אם לדעת מבקר המדינה, יוסף שפירא, האג'נדה הזאת היא פרי משא ומתן שנוהל מעמדת נחיתות.

בשורה התחתונה, לחברי הרשות המבצעת בעתיד, ולמעשה, גם לחברי הקואליציות העתידיות בכנסת — לא יהיה חופש הצבעה. הם לא יורשו להצביע לפי צו מצפונם ולמלא בנאמנותם אחר חובתם לפי חוק.

מה כולל סעיף היציבות במתווה הגז?
1. הממשלה מתחייבת
לא לשנות את נתח
המדינה ברווחי הגז
GT( ( ולהתנגד להצעות
חוק פרטיות לשינויו.
אם יאושר חוק סותר
— הממשלה תקדם
הצעת חוק משלה
לביטולו
2. הממשלה מתחייבת לא
לשנות את הוראות מתווה הגז
ולא ליזום שינוי בפטורים
מהסדר כובל שהעניקה
למונופול. הצעת חוק פרטית
שתסתור זאת — תיענה
בהתנגדות ממשלתית, לרבות
הגשת הצעת חוק נגדית
3. כל שינוי מהותי
ברגולציה על הפקת
הגז "ייבחן בקפדנות"
5. מימוש המתווה
יוכל להאריך את תוקף
הפטור מהסדר כובל
ל 15- שנה
4. תוקף התחייבות הממשלה
יהיה ל 10- שנים. הפרת הוראות
המתווה על ידי החברות לא תביא
בהכרח לביטול ההתחייבות

מכאן נשאלת השאלה — איזו סיבה יש לציבור ללכת להצביע? מה הרי תכלית המשחק הדמוקרטי אם חופש ההצבעה ניטל מידי נבחרי ציבור עקב ציווי שרירותי ולא אקטואלי מלפני עשור, ואם המשחק מכור למעשה מראש?

ההשוואה המעליבה של המדינה

בתגובה לתהייה זו, הצביעו המיתממים משורות הממשלה על פרויקטי הזכיינות שמנהלת המדינה (BOT ,PFI). לטענתם, גם בפרויקטים אלה הבטיחה ממשלת ישראל לזכיינים "חממה רגולטורית" למשך שנות הזיכיון.

אבל כביש 6, או הנתיב המהיר לתל אביב, שהוקמו מתוקף חוק ולא בזכות החלטת ממשלה, נוגעים לפרויקטים נקודתיים. המשאב הציבורי המוגבל שאותו הם מנצלים נמכר במחיר מפוקח או כזה שנקבע במכרז — כשהחשיפה של המדינה לפרויקט מוגדרת מראש ומגובה בתקציב המדינה.

לא מדובר כאן בניצול משאב מתכלה שמתומחר על ידי מונופול לא מפוקח, ואף אחד גם לא הבטיח לזכייני הפרויקטים האלה חסינות מפני חוק הריכוזיות — ודאי שלא חסינות רגולטורית גורפת גם על פרויקטים לאומיים־אסטרטגיים שעוד יפתחו בעתיד.

גיל יוחנן

האם יעלה על הדעת כי מדינת ישראל תתיר לחברה פרטית אחת לשלוט בכל מתקני ההתפלה שלה, תבטיח לה חסינות גורפת מדיני הגבלים או מחוקי התכנון והבנייה, תכבול את ידי חברי כנסת מנגיעה בתחום למשך עשור — ובה בעת תתיר למונופול הזה לתמחר כראות עיניו את המים שנדרש לרכוש כדי לשתות?! איזו מדינה חפצת חיים עושה דבר כזה?

עצם הגזירה השווה שגוזרת בימים אלה הממשלה באולם בג"ץ, בין החזקת צינור החמצן של משק האנרגיה הישראלי, על העוצמה הפוליטית והכלכלית שנלווית לו, לבין הפעלה של מנהרת אגרה בכרמל — היא עלבון לאינטליגנציה. וזאת, בלי להיכנס אפילו ל"פטנט" החדש של כבילת ידי חברי כנסת — ולהשלכות הרוחביות שלו באשר ליחס הרגולציה הישראלית כלפי חברות בינלאומיות אחרות שפועלות בישראל, ושעשויות לרכוב אף הן על התקדים.

ואולי היה זה רק ספין

לנוכח דברים אלה, קשה להבין מדוע בכלל שולטת בשיח הציבורי נימה משתאה וכמעט אפולוגטית בתגובה לרמזי בג"ץ כי לא יכשיר את סעיף היציבות. לכאורה, מדובר בפסיקה טריוויאלית במשטר דמוקרטי. לפחות בכזה שמעוניין לשמור על צביונו.

התהייה היחידה היא מדוע הקול הציבורי בוחר בלשון עדינה ומסתייגת, במקום שבו נדרשת אמירה חדה וקשה כי מקומו של "סעיף יציבות" הוא בפח האשפה. לא בבג"ץ ובטח שלא בכנסת.

ואולי זו בדיוק תכליתו של סעיף היציבות, שנועד להסיט את האש לברור מאליו במקום להניח על השולחן את השאלות המקצועיות והקשות באמת סביב רכיבי מתווה הגז, והתקדימים המסוכנים שנקבעו בהליך אישורו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#