מי בכלל צריך את מתווה הגז? מוטב היה כבר לא לעשות דבר

ישראל רצתה לפתור כשל שבו מונופול לא מפוקח מוכר גז ביוקר, ומעכב את פיתוח מאגר לווייתן ■ לאחר 8 חודשים של מו"מ אישרה אתמול הממשלה מתווה שלפיו המונופול יונצח, לא יפוקח, וימשיך למכור גז ביוקר ויזכה לחבילת הטבות של מיליארדי שקלים

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

"מתווה הגז" - ההסכם שגיבשו הממשלה וחברות מונופול הגז דלק ונובל אנרג'י, לאחר פחות משמונה חודשים של דיונים - נולד במקרה. על הדרך. הרי מעולם לא יושמה בענף התשתיות הישראלי תוכנית לאומית אסטרטגית שהיא תולדה של יוזמה ממשלתית מוסדרת ומנומקת היטב. כך גם "מתווה הגז" נולד בטעות, בעקבות החלטה פרטנית של פקיד, שגרר את המערכת כולה לטיפול שורש שממנו היא מנסה בדרך כלל לחמוק בכל דרך.

ברפורמת ששינסקי (2010), היה זה שר האוצר, יובל שטייניץ, שהימר על "קלף משוגע", והחליט להקים על דעת עצמו ועדה בין־משרדית בראשות פרופסור, כדי שתקבע אם חלוקת רווחי הגז בין היזמים לציבור נאותה. אם היה נועץ לפני כן בראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לעולם לא היה מכוננת ועדה כזאת, וחלוקת הרווחים היתה נותרת 75% ליזמים ו–25% לציבור.

יובל שטייניץ (מימין) ובנימין נתניהוצילום: דניאל בר־און

הפעם היה זה תורו של הממונה על ההגבלים העסקיים, פרופ' דיויד גילה. הוא התבקש ב–2011 לאשר לשותפות במאגר לווייתן - דלק ונובל אנרג'י - פטור מהסדר כובל, שאותו הן "שכחו" לבקש לפני שיצאו לקדוח את בארות המאגר.

לאחר שהתבררה התגלית, וכשהתברר כי עם האישור להחזקתן בה הן עתידות לחלוש על כלל עתודות הגז של ישראל - הודיע גילה כי קיים חשש לתחרות, ויצא להליך שימוע שנמשך כבר ארבע שנים.

במלים אחרות, "המתווה" ההיסטורי והדרמטי שאושר אתמול בממשלה, ושעוסק במגוון סוגיות - החל במחיר הגז במשק, דרך שאלת היצוא שלו והמיסוי על הייצור, וכלה בהנחת צינורות ומימונם - נולד בכלל כתוצאה מהליך הפרה לכאורה של דיני הגבלים, שבו פתח גילה עוד בספטמבר 2011. וכך, האופן שבו הוא נולד והבסיס שעליו נוצק - ניכרים גם בתוצאה העקומה שהובאה אתמול לממשלה.

צילום: אלבטרוס צילומי אוויר

מדוע גילה הרים ידיים?

בדצמבר האחרון, לאחר כמעט שלוש שנים של דיונים, גילה הרים ידיים. הוא הבין כי התיבה שפתח ברוב תמימות החביאה אוסף בעיות לא פתורות וכשלי שוק שהושלכו לתוכה במשך השנים, מכיוון שאיש בממשלה לא רצה לטפל בהם.

משהכיר בעובדה כי הטיפול בנושא גדול על מידותיו, ושהריכוזיות החריפה שצמחה בשוק הגז הטבעי היא רק פיסה מתמונת מציאות קשה ומורכבת הרבה יותר - לקח גילה צעד אחורה, וגילגל את תפוח האדמה הלוהט לממשלה.

ואמנם, כאשר כונן הצוות הממשלתי להיגוי הפתרונות הנדרשים בשוק - אלה כבר לא הצטמצמו לסוגיית המונופול בלבד. כך הוגדרו כבר כיעדים גם הפיתוח המתרחק של מאגר לווייתן ("להוציא את הגז מהים"), התלות של המשק בצינור אחד שמזרים כיום גז לחוף (הביטחון האנרגטי החסר) ושאלת התמחור המונופוליסטי של הגז ("הורדת יוקר המחיה").

מדוע? מכיוון שערב כינונו של הצוות הבין־משרדי בדצמבר 2014 ניצבה ישראל בפני מונופול לא מפוקח, שגובה לכאורה מחירים מופקעים, שנמנע מלפתח במועד את מאגר לווייתן מטעמים כלכליים (פרויקט יקר מדי לתנאי השוק הנוכחיים) ואסטרטגיים (האיום התחרותי היחיד על מונופול תמר הרווחי).

וראו זה פלא. בחלוף שמונה חודשים של משא ומתן קדחתני, מאות אם לא אלפי שעות עבודה, יחסי ציבור שליליים בישראל ובחו"ל, ביזיון בכנסת, אין ספור התפלפלויות משפטיות מביכות, הליך שימוע קרקסי והחלטת ממשלה באמצע הפגרה - תתייצב ישראל לאחר אישור "המתווה" (אם יאושר) בפני לא אחר מאשר מונופול בלתי־מפוקח, שעדיין גובה מחירים מופקעים ושעדיין נמנע מלפתח במועד את מאגר לווייתן.

רישיון לווייתן יפקע - ויחזור למדינה

יהיו הסיבות אשר יהיו, מתווה הגז לא פותח את הבעיות שהגדירה הממשלה עצמה כמשימה. חמור מכך, הוא אף מחריף את הבעיות הללו ומסכל את הסיכוי שייפתרו בעתיד.

כך, המתווה מאפשר לבעלי תמר לפעול כמונופול למשך שש שנים לפחות, למכור בניחותא גם את יתרת הגז במאגר שלא נמכרה עדיין, לפתח את מאגר לווייתן רק כשללקוחותיו הפוטנציאלים לא תהיה חלופה - ואז יידרשו אלה להתייצב, שוב, בפני קבוצת דלק ונובל אנרג'י.

שנית, המתווה לא רק שלא מבטיח את פיתוח לווייתן במועד שקבוע בתנאי החזקה שנמסרה לבעליו אשתקד - מארס 2018 - אלא אף דוחה את המועד בשנתיים לפחות, תוך שהוא מכיר באפשרות לאספקת גז גם ב-2021 ואילך, ללא כל סנקציה; ושלישית, המתווה לא מגן על הצרכן באמצעות פיקוח מחירים, ולא מכרסם בתמחור המונופוליסטי של הגז - אלא רק מונע את החרפת הרנטה המונופוליסטית בחוזים העתידיים, ורק למשך שש שנים בלבד.

למי כן תורם המתווה? הוא מסיר את מגבלות היצוא שהוטלו על בעלי תמר רק לפני שנתיים, ומעניק להם הזדמנות לבוננזה חלומית במיליארדי דולרים; הוא מסיר את מגבלות המיסוי שהוטלו על היצוא בחוק ששינסקי; הוא מוותר על חיוב המונופול בהנחת צינור גז נוסף לחופי ישראל עוד בעשור הנוכחי, תוך הותרת המשק תחת סכנה; ואם לא די באלה, הוא מבטיח למונופול חסינות רגולטורית למשך 15 שנה. כל אלה, בתנאי שהמונופול ימכור את זכויותיו במאגרי כריש־תנין הקטנים, אך ישאב את זכויות היצוא שלהם לטובת לווייתן, ובכך יעשה עליהם "קופה".

כשבוחן אדם מן השורה את טור היתרונות שבמתווה לעומת טור החסרונות, או את שורת הרווח לעומת שורת המחיר, קשה יהיה לשכנעו בצורך שבמתווה. ואמנם, כשנבחנות העובדות לאשורן, קשה לחמוק מהשאלה - לשם מה בכלל זקוקה ישראל למתווה? אם הגז ממילא לא ייצא מהאדמה בעשור הנוכחי, אם מחירו ימשיך להיות כפי שהיה עד כה, ואם המונופול יונצח ולא ירוסן - מדוע מתנדבת ישראל לחבילת הטבות כזאת?

לנוכח מתווה כזה, מוטב לישראל להמתין ולא לעשות כרגע דבר. דלק ונובל אנרג'י הרי לא מסוגלות לעמוד בתנאי הזיכיון של לווייתן, ולעולם לא יצליחו לפתחו במועד. לכן, לפי חוק, יאבדו אלה את רישיונן. הזכויות במאגר ישובו לידי המדינה, שצריכה כבר מחר להתחיל בכתיבת המכרז הבינלאומי לבחירת מפעיל חדש.

את האמרת מחיר הגז במשק ניתן לפתור בקלות על ידי ועדת הפיקוח הבין־משרדית, שיושבת על המדוכה כבר שלוש שנים ועדיין ממתינה לאישור הדרג הפוליטי כדי לקבל החלטה. ומה באשר לבעיית היתירות התשתיתית ולהישענות על צינור אחד בלבד? לפי החלטת ממשלת נתניהו מ-2013, זכויות היצוא מתמר ממילא מותנות בהנחת צינור גז נוסף לאשקלון, ועמידה על כך מספיקה כדי לפתור את הבעיה.

הנה, מבלי לעשות דבר שנוי מחלוקת, תוך ניצול החוק הקיים בלבד, מסוגלת הממשלה לפרק את מונופול הגז, לאפשר תחרות אמיתית, להוריד את מחיר הגז ולצמצם את הפגיעה בביטחון האנרגטי. כל זאת, מבלי לוותר על מסים במיליארדי שקלים ולחבל ביסודותיה הדמוקרטיים של המדינה.

אז נכון, הרעיון פשטני, וביטול המתווה והשלמה עם תנאי השוק והרגולציה הקיימים הם אולי לא המהלך האידיאלי, אך כפי שהודה שטייניץ בעצמו, גם המתווה המוצע כיום לא מושלם. לכל הפחות, כך תימנע ישראל מכבילת ידי הממשלות הבאות, שאולי יצליחו הן להעלות פתרונות חכמים יותר.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker