תרגיל הגז הגדול שמתכננים לכם - ולמה הורדת המחיר לא תספיק

מקורבים לדיונים אומרים שהממשלה קבעה את תקרת המחיר של 5.4 דולרים ליחידת גז רק כדי להגיע בסוף המו"מ ל-4.8 דולרים - ולהציג זאת כהישג ■ לציבור אסור לקנות את התרגיל הזה ■ אז מה הפתרון?

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

משרדי ממשלה, ובהם משרד האוצר ואגף התקציבים שלו, אינם נוהגים להוציא תחת ידיהם רפורמות, חוקים, תוכניות תקציביות או "מתווים" מבלי שמראש הוכנסו אליהם כמה עזים שעירות, שכל ייעודן הוא לצאת בדרך להסדר הסופי. ישראל היא הרי דמוקרטיה פרלמנטרית, כך שכל תוכנית ממשלתית צריכה לקבל אישור של נציגי ציבור הפועלים עבור הקבוצה שהצביעה עבורם, וכך התרגלו באוצר להכניס לכל תוכנית מורכבת דיה כמה אלמנטים שעליהם ניתן יהיה לנהל משא ומתן, ואם צריך, להוציא אותם כדי לסגור עסקה.

זו הנחת יסוד, והיא מגובה באינספור עדויות של אנשי אוצר וניסיון עבר. עתה נשאלת השאלה: במתווה הממשלתי להסדרת ענף הגז, שהוצג סוף-סוף בשבוע שעבר על ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ - היכן נמצאות העזים שניתן להוציא? מהם הסעיפים שעליהם נציגי הממשלה כבר יודעים שיהיו מוכנים לוותר או להתגמש כדי לספק סולם לכמה חברי כנסת לרדת מהעצים שעליהם טיפסו, ולהצביע בעד המתווה? אריה דרעי וחברי הכנסת של ש"ס, למשל, הם כאלה. דרעי כבר הודיע שירצה לבצע כמה שינויים במתווה.

על פי מקורות שניתן לתאר כ"מקורבים למתווה", העז הגדולה בתוכנית היא לא אחרת מאשר מחיר התקרה של הגז. התוכנית היא לזרוק לכנסת, לארגונים החברתיים ולסטודנטים את העצם הבאה: במקום תקרת מחיר של 5.40 דולרים ליחידת חום, תונמך התקרה, אם צריך בכמה צעדים, עד 4.8 דולרים.

צילום: תומר אפלבאום

למה דווקא 4.8 דולרים? סתם, כי כך מתנהל משא ומתן. זו תהיה הפחתה משכנעת של יותר מ–10%, זה יהיה מספר שגורם להחלפת קידומת מ–5 ל–4, והוא גם לא נשמע מתחכם כמו 4.95. ובעיקר, זהו מחיר שהממשלה כנראה מעריכה שחברות הגז יסכימו לקבל, כך שאם המתווה ייחתם כפי שהוא היום והשינוי היחידי יהיה הנתון הזה — הן כבר רמזו כי "יוכלו לחיות אתו".

ומדוע שלא יוכלו? בכל דרך שבוחנים את הנתונים ואת המתווה, מחיר של 4.8 דולרים ליחידת חום יהיה תעריף מצוין לחברות הגז. הן מפיקות יחידה כזאת כיום בעלות של כחצי דולר. הן כבר החזירו חלק ניכר מההשקעות שלהן, והדו"חות של נובל אנרג'י מראים ששיעורי הרווחיות והתשואה על ההשקעה במאגר תמר הם גבוהים מבכל הפרויקטים של החברה. בשיחות פנימיות עם הבנקאים שלהם — האנשים שמסכנים מיליארדים כדי לממן לחברות הגז את הפיתוח והתשתיות — אנשי חברות הגז אמרו בעבר שהם יהיו מוכנים למכור את הגז גם ב–4 דולרים ליחידת חום, ועדיין להרוויח יפה מספיק כדי לשרת ולהחזיר את החובות הבנקאיים.

יש עוד דרך לחשוב על תקרת מחיר הגז דרך העיניים של החברות. במתווה המוצע הן הסכימו להתחייב שאם הן ימכרו גז ליצוא במחיר נמוך יותר ממחיר התקרה הישראלי, אזי גם המחיר לתושבי ישראל יפחת בהתאם. אולי הן יודעות שזה מה שממילא יקרה, פשוט כי מחירי הגז יירדו בכל העולם? בתרחיש הזה הן יסכימו להפחתה שממילא תתרחש בתוך זמן לא ארוך.

יש עוד סיבה מרכזית אחת לכך שתקרה של 5.4 דולרים היא העז שהוכנסה למתווה. הממשלה וחברות הגז ראו בשבועיים האחרונים כיצד כל התסכול והאנרגיות הציבוריות התמקדו בסוגיית המחיר. הם כבר הצליחו לשכנע את כל המדינה שאת מבנה השוק אי־אפשר לשנות, ושהיא נידונה לחיות עם מונופול הגז לשנים ארוכות. הם כבר הצליחו לשכנע שלא תהיה בשוק הגז תחרות בעתיד הנראה לעין. הם הצליחו להכניס למתווה שורה של הקלות והנחות לחברות הגז שבכלל לא יעלו לדיון, פשוט כי הן מורכבות ומופשטות מדי עבור הציבור הרחב. נושאים כמו הקדמת היצוא ממאגר תמר, הכרה בהוצאות על הנחת צינור למצרים, דחיית הפיתוח של מאגר לווייתן, וההתחייבות השלטונית שלא לשנות דבר במשך עשור - כל אלה רחוקים מהדיון הציבורי, וספק אם יתקיים דיון בעניינם.

כך נותרה רק שאלת המחיר. דרעי רוצה הורדת מחיר, יש עתיד מקבלת את המתווה בתנאי שהמחיר יופחת, ה"חברתיים" רוצים הורדת מחיר, וגם הסטודנטים - בחזרה ראשונה לזירת האקטיביזם הציבורי מאז מחאת 2011 - מיקדו את ההודעה שפירסמו בסוף השבוע על הצטרפותם למאבק בגז בסוגיית המחיר. גם כותב שורות אלה ניסה להסביר כי המתווה הנוכחי אינו משפר את רמת חייו של הציבור כהוא זה, אלא אם מחיר הגז יופחת באופן חד לכ–3 דולרים, הוזלה של כ–40%, שתהפוך מיד להפחתה דו־ספרתית בחשבון החשמל של כל משק בית.

צילום: אלבטרוס

אז אם זה מה שהעם רוצה, כך על פי ההיגיון של הממשלה, זה מה שניתן לו. לא נפחית את מחיר הגז ל–3 דולרים ליחידת חום, כמובן, אבל נוריד ל–4.8 דולרים, ונאמר שזה המקסימום שניתן לעשות; ניתן לחברות הגז להשתולל ולהפחיד את הציבור, ולבסוף נאשר את שאר המתווה כפי שהוא וללא שינויים נוספים. אבל שאסור לציבור להסכים לתרגיל השקוף הזה.

מי מנהל משא ומתן עם מי?

הסיפור של גז, נפט ומשאבי טבע בכלל הוא אחד המרכזיים בהיסטוריה הכלכלית. זה תמיד היה מאבק על חלוקת שלל בין חברות עסקיות עם טכנולוגיה וכסף לבין מדינה וציבור האזרחים שלה. מה שקרה בשטח תמיד היה תוצאה של משא ומתן, בהתאם לכוח הפוליטי, הכוח הכלכלי והנחישות של כל צד. מדינות רבות הלאימו את המשאבים, והפכו את החברות לספקיות טכנולוגיה בלבד, בתנאים שהותירו להן כדאיות כלכלית. מדינות אחרות מצאו נוסחאות אחרות לחלוקת המשאבים. אין נוסחה אחת טובה יותר מהשאר, כי כל מקרה נבדל מהאחרים בתנאים הפיזיים, במחירי השוק ובעיקר בכוח הפוליטי.

תמיד היה לחברות הטכנולוגיה יתרון במשא ומתן עם מדינות קטנות, עם מדינות ללא הון מספיק, עם מדינות ללא ניסיון ויכולות בקידוחים ותשתיות, ועם מדינות שתלויות בכוח הפוליטי של המדינה שממנה הגיעו חברות הטכנולוגיה. הספר המוכר ביותר על ההיסטוריה של ענף הנפט נכתב על ידי דניאל ירג'ין, שזכה עליו בפרס פוליצר. הספר, שנקרא "השלל הגדול: החתירה הבלתי נלאית לנפט, לכסף ולעוצמה", מתאר את ההיסטוריה כמערכות יחסים מורכבות בין נפט, פוליטיקה וכוחות בינלאומיים.

גם אנחנו בישראל עוברים את אותו התהליך שעבר על הרבה מדינות. באופן טיפוסי, מדינות חסרות ניסיון מאפשרות בשנים הראשונות לחברות הנפט לקחת חלק גדול מהמשאב. מאוחר יותר האזרחים מתעוררים, והשלטון מנתק את החוזים ומארגן את השוק מחדש. גם במקרה של שתי מדינות דמוקרטיות אירופיות ששמן עלה בשבועות האחרונים לשיח הציבורי — נורווגיה והולנד — עשו חברות הענק שרירים, אך לבסוף ישבו לשולחן המשא ומתן והסכימו לתנאים חדשים.

צילום: אלירן רובין

חוזי נפט וגז נפתחים תמיד כתוצאה משינויי תנאים ותגליות גדולות — זה הסטנדרט המקובל בתעשייה. אלא שיש דבר אחד שאין שום היגיון לעשות, והוא להשוות את המחיר למדינות אחרות, מאחר שבניגוד לנפט, גז לא עובר ממקום למקום בקלות, והחלק המרכזי במחירו לצרכן הוא עלות ההובלה. תנאי ההובלה משתנים ממקום למקום, ואצלנו יש גז לא רחוק מהצרכנים, אבל הוא במעמקי הים, בעוד שאירופה מקבלת את הגז בצינורות לאורך אלפי ק"מ בתנאי החורף הרוסי.

לכן, השיקול העיקרי בקביעת המחיר לצרכן הוא לא השוואות בינלאומיות, אלא רווחיות החברות, ובתעשייה מקובל שמפעילי בארות מקבלים החזר השקעה שנע סביב 10% לשנה. במונחים של התנאים בישראל, חישוב זה יוריד את מחיר הגז לפחות ממחצית המחיר שהממשלה הסכימה לו, שהוא גם המחיר שחברת החשמל והיצרנים הפרטיים משלמים. נכון שבעתיד חלק מהכסף הזה יגיע לקופת המדינה דרך מסים (על פי חוק ששינסקי), אבל למעשה זהו מס על האזרחים, שכמעט לא יקבלו ממנו דבר בחזרה, כי הכסף מיועד ל"קרן עושר" שלא אמורים לעשות בה דבר בטווח הנראה לעין.

אפילו כאן הממשלה ממהרת להטעות. השר שטייניץ אמר בשבוע שעבר בעת הצגת המתווה כי "מסי המדינה מלווייתן יגיעו ל–70%". הוא לא בחר את דרך ההצגה הזאת במקרה. המסים על תמר, המאגר היחיד שמפיק גז כיום, יגיעו לכ–40% מהתמורה רק בעוד כמה שנים, ולא יותר, ואילו החישוב על לווייתן הוא חלקי, וייצא לפועל רק בעוד שנים, אם בכלל.

במשא ומתן עם מונופול חברות הגז, המדינה צריכה ויכולה להוריד את המחיר בשיעור משמעותי, והוזלה ל–4.8 דולרים ליחידת אנרגיה היא לא מקום ראוי אפילו לפתוח בו את הדיון. אלא שכל המציאות עקומה. אם במקומות אחרים המשא ומתן מתנהל בין המדינה לחברות הקידוחים, אצלנו — באופן מוזר ומעוות — הוא מתקיים בין חברות הגז והממשלה מצד אחד לציבור ופעילים חברתיים מצד שני. זהו מצב שראוי לנתח כיצד ומדוע הוא נוצר, אבל אם זה כך, הרי שהציבור הוא זה שצריך לדאוג לאינטרסים של עצמו.

סוגיה נוספת היא יצוא הגז. מכירת הגז למדינות אחרות מסומנת כדרך המתאימה לממן את פיתוחי המאגרים והנחת צינורות נוספים לחופי ישראל, אלא שלא מעט מומחים חושבים כי לא בטוח שיש לנו מספיק גז לכך. יש מדינות שמנסות להבטיח אספקה לשנים ארוכות, אפילו ל–40 שנה, בעוד שאצלנו רוצים למכור הכל ומהר — וזהו האינטרס של החברות.

האם זהו האינטרס של הציבור? אפשר לייצא לירדן גז כבר עכשיו כדי לעזור לה מבחינה אסטרטגית, אפשר לעשות עוד דברים, אבל אותם מומחים טוענים שאת רוב היצוא ראוי לעכב עד שנדע כמה גז באמת יש בלווייתן ובמאגרים הנוספים. הדברים הללו לא בטוחים, וייתכן שיש בלווייתן הרבה גז, אבל הכמות השנתית שניתן להפיק ממנו אינה גדולה. תיתכן גם תקלה במאגר תמר. מאגרים יכולים לקרוס. זה קורה בעולם, וזה קרה גם אצלנו. לאור האי־ודאות הזאת, האם נכון לאמץ את האסטרטגיה שנוחה לחברות הגז? לכל הפחות, זו שאלה שעדיין נותרה פתוחה.

הפתרון

אם הוצאת "העז" והפחתה סמלית במחיר היא לא הפתרון, אז מה כן? כמו שאמר נשיא ארה"ב, פרנקלין ד' רוזוולט, "הדבר היחיד שממנו צריך לפחד הוא הפחד עצמו". פשוט לא נראה נכון להיכנע ללחץ הממשלה ולתחושת הדחיפות שיצרו חברות הגז, ולקבל מתווה שחלק גדול מהציבור חושב שאינו צודק. גם אין כלל דחיפות לעשות זאת. הגז מתמר זורם, הוא מתוכנן כבר עתה לספק את צורכי כל המשק לשנים ארוכות, והדבר הדחוף היחיד שהמדינה צריכה כנראה לעשות הוא לדאוג לצינור נוסף, כדי להבטיח שלא תהיה נקודת כשל.

הצינור הזה יכול להגיע מתמר, או מהמאגר הצמוד תמר SW. לצורך כך, המדינה יכולה להתנות את ההסכמים בהנחתו המהירה, והיא יכולה גם להשקיע או להעמיד מימון חלקי עבורו. ביטחון זה ביטחון. במונחים של המשק הישראלי ושל הגמישות שתהיה למדינה במשא ומתן הסופי עם חברות הגז, מדובר בכסף קטן.

ואם אין דחיפות, אזי יש לעשות את הדברים כפי שצריך. הממשלה צריכה להקים ועדה ציבורית בלתי־תלויה, כזאת שגם הציבור יהיה משוכנע שהיא פועלת לטובתו, ולא משיקולים זרים, פוליטיים או כלכליים, ושתארגן את משק הגז מחדש. הוועדה, עם חוות דעת ומומחים ממדיניות שכבר עשו דברים דומים, תוכל לנסות ליצור שוק תחרותי. היא תוכל לאפיין מנגנונים מקבילים לפיקוח על המחירים, והיא תקיים דיון נוסף בשאלת היצוא. בעיקר, היא תפעל באופן גלוי ופתוח — בניגוד לדיונים ה"סודיים" שהתקיימו בדרך למתווה הנוכחי, שהסתיימו בהתפטרות דרמטית של הפקיד הבכיר שאמור לטפל בדברים כאלה, הממונה על ההגבלים העסקיים דיויד גילה.

נתניהו כבר עשה את הדברים הנכונים עבור הציבור כשר האוצר וכראש ממשלה, למשל כשקידם את ועדת בכר, את ועדת הריכוזיות ואת הרפורמה בשוק הסלולר. במקרים אלה נאלץ נתניהו להתמודד עם לחצים אדירים של בנקים, פירמידות עסקיות וטייקוני סלולר. הוא ניצח אותם, העלה את רמת החיים של הציבור ותרם לכלכלה תחרותית יותר ובריאה יותר — שמבוססת על יכולות וחריצות יותר מעל על קשרים וחיבורים.

נתניהו יכול להיות שוב האיש שיציל את הכלכלה ואת הדמוקרטיה, והוא אפילו לא צריך להודות שטעה. כל שהוא צריך לעשות הוא להסביר שעל רקע האווירה הציבורית והפרלמנטרית, כדי שהציבור יהיה משוכנע שהוא באמת מקבל את העסקה הטובה ביותר, הוא מקים את הוועדה הזאת ונותן לה 100 יום, כדי להגיש לו ולציבור את חוות דעתה. עבור נתניהו ועבור הציבור כולו — זה יכול להיות הפתרון הנכון.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker