מדוע האזנות הסתר לא מצעידות שורה של בכירים לאבו כביר?

סוכנים סמויים, האזנות סתר, שני עדי מדינה (לפחות), מעקבים - שבועיים חלפו כבר מאז הופרחו מלים מפוצצות אלה כדי לתאר את החקירה הסמויה שניהלה המשטרה "במשך שנתיים" סביב פעילות אנשי ישראל ביתנו ומקורביהם. אלא שעד כה הסתכמה החקירה במספר דו־ספרתי של מעצרי בית, בחשד לגזירת קופון של 100 אלף שקל פה, מינוי פוליטי שם וחלוקת כרטיסים חינמיים לפסטיבל באילת.

עם כל הכבוד למשטרת ישראל, במקום כמה מהעצורים בפרשה הייתי נעלב. מה זה צריך להיות? הרי מדובר פה בכמה מהמאכערים שניהלו בשנים האחרונות את המדינה. האזנת נפח למשך שבוע בלבד בלשכה של כמה מהנחקרים היתה אמורה לכאורה להוביל כבר מצעד של בכירים לאבו כביר. קצבה חודשית של 7,000 שקל לשייט אולימפי? בזה חוקרי להב 433 עסוקים?

סליחה, אבל אין סיכוי שבזה מסתכמים החשדות לאחר שבועיים של חקירה גלויה.

איפה "דמי הרצינות" שנדרשים קבלנים לשלם, איפה האחוזים שמופרשים ל"מתווכים" בעד פרויקטי תשתיות מתוקצבים? איפה החשבונות בחו"ל שלתוכם הפקידו ספקי הציוד העולמיים את הכסף לכותבים הטכניים של מכרזי הרכש, ואיפה השעונים הנדירים שניתנו במתנה?

איפה רשימת היועצים שאותם נדרש להעסיק זכיין על מנת לקבל את אישור המנכ"ל להתחיל בעבודה, איפה החפרפרות שנשתלו בלשכות המשפטיות? ואיפה המינויים הפוליטיים בשירות המדינה?

איפה השרים שנתמכו על ידי X ו–Y בתחילת דרכם - ונותרו משועבדים להמשך הקריירה? איפה בכירי הממשל בעבר ובהווה שנשותיהם, ילדיהם וקרוביהם בנו עסקים לתפארת בזכות תפקידם?

בבקשה, אל תאמרו לנו שמדובר בפרשת "נמל אשדוד 2", שנפתחה גם היא בגל מעצרים, עדי מדינה, סוכנים והאזנות סתר — והסתכמה בהמלצה על כתב אישום שנשען על דו"ח גלוי של ביקורת פנים ועדויות שפורסמו בעיתון לפני שנה. אל תיתנו לנו לחכות 15 שנה כמו בפרשת סימנס וחברת החשמל.

לא יכול להיות שאחרי חקירה גלויה בת שבועיים נמשכים התשאולים על תחקיר עיתונאי מלפני ארבע שנים - לא כשכאלה דגים שמנים נלכדים כבר ברשתה של המשטרה.

מה הקשר בין קירשנבאום לאשל?

תובנה חדשה אחת עוברת כחוט השני בין החשדות הפליליים שהוטחו בחברי ישראל ביתנו, ובראשם סגנית שר הפנים פאינה קירשנבאום, לבין הסתעפות זוטא שפורסמה באחרונה, ונגעה בעסקת התיווך שרקם נתן אשל בין מקורות למקסיקו.

כזכור, במאי 2013 התדפק ראש הסגל המודח של לשכת ראש הממשלה על דלתה של חברת הייזום הממשלתית והציע לה גישה אל מנהל רשות המים המקסיקאית לצורך חתימה על חוזה. זאת, בתמורה ל–5% משווי הפרויקט שיבוצע.

אמנם, רשאי האזרח אשל, לאחר סיום חובות הצינון, להציע עסקות למי שיחפוץ — ורשאית גם מקורות ייזום הממשלתית לקבלן. מה שהציק בסיפור זה, מבלי לייחס כמובן לאיש מהצדדים זדון, היא השאלה התיאורטית מדוע לא סייע אשל למקורות בתקופת כהונתו, אם נזדקקה לכך אז? מדוע לא סייע לה מנכ"ל משרד ראש הממשלה או ראש הממשלה עצמו?

במלים אחרות, מדוע נדרשה מקורות לשלם בעבור שירות שיכולה היתה לכאורה לקבל מתוקף היותה חברה ממשלתית? מדוע היכולת הזאת לפתוח דלת, שהושגה ככל הנראה בזכות כהונה ציבורית, לא סופקה לחברה במסגרת השירות הציבורי — אלא מחוצה לו ותמורת כסף ציבורי?

מה שמחריד באמת בחשדות השחיתות במשרדי הפנים והחקלאות הוא הסרסור בחובת השירות הציבורי. כלומר, התניית המילוי אחר האחריות הציבורית בתשלום לכיס הפרטי.

התפקיד במגזר הציבורי הוא כבר לא עבודה — אלא אמצעי. אמון הציבור אינו עול — אלא פרס. כובד משקלה של האחריות נהפך לנכס שיש לאגח אותו כדי לגזור קופון.

"לקבל מתנה קטנה מאיש עסקים מבסוט, זה בסדר", אמר בימים האחרונים אחד המאכערים בשוק. "אם בזכות אישור כזה או אחר הטייקון יעשה את הבוכטה שלו, אז גם לפקיד מסכן מותר להרוויח קצת מהצד. זה לא נורא, גם לו יש משפחה לשמח. אבל לקחת מהכסף של הציבור לכיס? לאיפה הגענו?!"

איך משחדים בפריימריס?

שתי תובנות נוספות יש ללמוד מפרשיות השוחד האחרונות. האחת היא שתרבות שוחד מתפתחת לאורך שנים. אמנם היא מעניינת את התקשורת רק כשמעורבים בה שמות כבדים, אבל היא מתחילה בדרגים זוטרים. אז, פוליטיקאים צעירים מסתנוורים מהחיזור אחריהם, פקידים מוחלשים נרתעים מאיומים כלפיהם, או שעובדים צעירים חוטאים בקונפורמיות במסגרת סביבת עבודה מגובשת חדשה (ע"ע חברת החשמל).

אז גם אכיפת השוחד קלה יותר, זולה יותר ומשתלמת יותר לטווח הארוך, שכן התרבות נגדעת עוד לפני שתכה שורשים עבותים ומנוסים יותר — ומונעת קופת שרצים פרטית שמנוצלת לסחיטת המשוחדים לאחר שטיפסו כבר בסולם הדרגות.

התובנה השנייה היא ששוחד לא משולם רק בכסף. ניצול סמכויות פרלמנטריות להבטחת תמיכה פוליטית כמוהו כשוחד לכל דבר. למשל, חבר כנסת ששירת ביודעין אינטרס של קבוצת לחץ כדי שראשיה יפרפרו עבורו בין הקלפיות ביום הפריימריס.