בלעדי

מאחורי הקלעים של הבוררות עם איראן: מה ניסתה ישראל להסתיר

פרוטוקול הבוררות שמנהלות בז'נווה ישראל ואיראן על נכסי קצא"א, חושף: ישראל היא שביקשה להטיל חיסיון על הבוררות, אך נדחתה בטענה כי המידע ממילא גלוי ■ עבור הבוררות שכרה ישראל שתי משפטניות שווייציות המתמחות בסכסוכים בינלאומיים

אבי בר-אלי
אבי בר-אלי

"ב–29 בפברואר 1968, המדינה "X" (התובעת) והחברה "Z" (המשיבה) נכנסו להסכם שותפות לבנייה, תחזוקה והפעלה של צינור בשטחה של התובעת" - כך נפתחה ההחלטה הראשונה שהתקבלה בבוררות השווייצית שמתנהלת בשנים האחרונות בז'נווה בין ישראל לאיראן. זאת, בעקבות תביעת הענק שהגישה חברת הנפט הלאומית האיראנית (NIOC) נגד ישראל, בדרישה לפצותה בגין אחזקתה ההיסטורית (50%) בנכסי חברת קצא"א.

בעוד שישראל מתנגדת לעצם פתיחת הליך הבוררות ולעצם זכותה של איראן להגיש תביעת פיצויים נגדה, נדרש צוות הבוררים הבינלאומי בשווייץ לדון בערעור שהגישה ישראל על חוקיות ההליך. את ההחלטה בערעור קיבלו בינואר 2013 בז'נווה חמישה בוררים, כולם שופטים מקומיים. פרוטוקול ההחלטה, שעלה על הדפוס ללא ציון שמות הצדדים לבוררות הבינלאומית, סיפק חלון הצצה לאחורי הקלעים של ההליך החשאי.

מן הפרוטוקול עולה כי ישראל היא שפנתה אל הבוררות הבינלאומית בבקשה להסתיר את שמות הצדדים בהליך כשיפורסמו ההחלטות באינטרנט. ישראל פנתה לשופטים במארס 2012 וביקשה להטיל חיסיון על זהות הצדדים בהליך, אלא שהבקשה התקבלה בז'נווה בתמיהה.

חסן רוחאני, נשיא איראןצילום: אי־פי

הבוררים מתחו ביקורת על הבקשה הישראלית. ראשית, טענו כי הבקשה להסיר את השמות לא נומקה כנדרש. לאחר מכן, הסבירו כי פסקי הדין של בית משפט הפדרלי בשווייץ ממילא מפורסמים בפורמט אנונימי. אלא שכאן התפנו השופטים להבעת תמיהתם לנוכח הבקשה.

"ספק אם כוונת ישראל לשמור על אנונימיות היא ריאלית", נכתב בהחלטת הבוררים. אלה נימקו את קביעתם בכך "שמדובר בתיק מתוקשר (A cause célèbre) אשר כוסה באופן נרחב על ידי פרשנים שמשתמשים בשמות הצדדים, בייחוד בצרפת". הבוררים אף הביאו סימוכין לפרסום קודם של דיוני הבוררות בצרפת, והגדילו לעשות כשציטטו את אחד הפרשנים המשפטיים הבכירים, שכינה את פסק הדין שכפה על ישראל את הליך הבוררות: "החלטה שמקומה בפנתיאון ההחלטות הגדולות במשפט הבוררויות".

נימוקים אלה של צוות הבוררים השווייצי מעלים לפיכך תמיהה באשר למדיניות החיסיון שהונהגה באותה תקופה בישראל (ראו מסגרת).

האיראנים שכרו 
משרד מתחרה

בנימין נתניהוצילום: אמיל סלמן

לצורך הליך הבוררות גייסו ישראל ואיראן משרדי עורכי דין מובילים בז'נווה המתמחים בבוררויות בינלאומיות. ישראל שכרה את שירותי פירמת בראון אנד פייג' (Brown&Page), ומיוצגת על ידי שתי עורכות דין בולטות בזירת ההתגוששויות המשפטיות הבינלאומיות.

בראש הצוות הישראלי עומדת השותפה־מייסדת במשרד, עו"ד דומיניק בראון־ברסט, שהיתה אורחת כנס לשכת עורכי הדין באילת ב–2010, ונטלה חלק במושב שעסק במחלוקות מסחריות במגזר העסקי. לצדה מופיעה בבוררות השותפה עו"ד דומיניק ריטר.

איראן שכרה את שירותי הפירמה המקומית פייטון אנד פטר (Python & Peter), שגם היא בולטת במגרש הבוררויות הבינלאומיות. חברת הנפט האיראנית מיוצגת גם היא על ידי מייסד המשרד - בידי ד"ר וולפגאנג פטר, שהוא בעל התמחות בבוררויות בענף הגז הטבעי העולמי, ועו"ד סבסטיאן בסון. השניים מלווים בידי פרופ' ג'וליה סודיס.

בנוסף לצוותים אלה שמייצגים את עמדות שתי המדינות, מלווים את הליך הבוררות ארוך השנים גם שני בוררים מטעם כל צד. את העמדה הישראלית מייצג מאז 2003 עו"ד דורי קלגסבלד, שהחליף בתפקיד את שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק המנוח. ככל הידוע, שכרם של השניים ממומן על ידי חברת האחזקות המשותפת לישראל ולאיראן EPC הולדינגס, שמקום מושבה בקנדה.

הצנזורית סימה וקנין-גילצילום: שלומי דעי

בנוסף, קצא"א שוכרת שירותי ייעוץ משפטי חיצוני מאז שהחלה הבוררות לפני כשני עשורים, וכיום מלווה אותה עו"ד צבי ניקסון מירושלים. סך ההוצאות המשפטיות שבהן נשאה קצא"א לאורך שנות הבוררות נאמד בעשרות מיליוני שקלים.

לא מכירים בישראל, אך תובעים פיצויים

לאחר 15 שנה שבהן שותק המיזם המשותף לישראל ולאיראן לשינוע נפט פרסי דרך אילת לים התיכון, פנו האיראנים לישראל ב–1994 בבקשה לפתוח בהליך בוררות. זאת, בטענה כי הם זכאים לפיצוי בגין 50% מנכסי קצא"א שהותירו מאחור לאחר המהפכה האסלאמית ב–1979. ב–2004 אמדו האיראנים את שווי אחזקתם ואת הנזקים שנגרמו להם לכאורה ב–800 מיליון דולר.

בהסכם שיתוף הפעולה שנחתם ב–1969 בין ישראל לאיראן, נכתב: "אם בכל נקודת זמן בתקופת הסכם זה, או לאחריה, יצוף ספק, הבדל או מחלוקת בין הצדדים בנוגע לפרשנות או ליישום הסכם זה, או בנוגע לזכויות ולחבויות של הצדדים לו - יפנו אלה לבוררות. כל צד ימנה בורר אחד. אם אלה ייכשלו ביישוב המחלוקת בהסכמה הדדית או על מינוי בורר שלישי, נשיא לשכת המסחר הבינלאומית (ICC) בפריז יתבקש למנותו. ההחלטה של חבר הבוררים לכשתתקבל תהיה סופית ותחייב את הצדדים".

ב–14 באוקטובר 1994 מינתה איראן בורר מטעמה, ודרשה מישראל לעשות כך גם כן. אלא שישראל התנגדה לדרישת בוררות שהופנתה מצד שלטון שאינו מכיר בעצמאותה, ואף קורא להשמידה. בתגובה, פנו האיראנים באוגוסט 1995 לבית המשפט המחוזי בפריז וביקשו את התערבותו. "הבקשה נדחתה תחילה, אך נענתה לאחר השלמת כמה מהלכים מינהלתיים שאין להזכירם כאן", נכתב בסקירה בדיעבד שהכינו הבוררים בשווייץ.

בפועל כפה בית המשפט המחוזי בפריז למנות בורר מטעם ישראל, וחייב למעשה את הפתיחה בהליך הבוררות. ישראל עירערה על כך. בין היתר טענה להיעדר סמכות בית המשפט הצרפתי להתערב בסכסוך בינה לבין האיראנים, טענה כי זיהויה של החברה האיראנית אינו מספק ולא נוהל בין הצדדים הליך משא ומתן מקדים, כנדרש בהסכם. ערעורה של ישראל נדחה ב–2003, וזו ביקשה לקיים דיון נוסף בסוגיה בפני טריבונל שווייצי.

בינואר 2013 דחו הבוררים השווייצים את הערעור וחייבו את ישראל בהוצאות משפט בסך כמיליון שקל. כפי שנחשף ב–TheMarker, בחלוף כשנה קיבל צוות הבוררים החלטה מקדמית המכירה בזכותה של איראן לקבל מידי ישראל פיצוי ראשוני בסך עשרות מיליוני דולרים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker