מה מרחיק את המפעלים הקטנים והבינוניים מהגז הזורם של מאגר תמר? - דינמו ורכב - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה מרחיק את המפעלים הקטנים והבינוניים מהגז הזורם של מאגר תמר?

הזרמת הגז הטבעי ממאגר תמר החלה, אך רק תחנות הכוח והמפעלים הגדולים צורכים אותו ■ הסיבה: חברות השיווק, שאמורות היו לרכוש את הגז בסיטונות בעבור המפעלים הקטנים והבינוניים, לא חתמו אפילו על חוזה אחד מול שותפות תמר - לאחר שנתקלו בבלבול ובחשדנות מצד המפעלים

תגובות

אנחת רווחה נשמעה בשבוע שעבר במשק, לאחר שהגז הטבעי שהתגלה ב-2009 במאגר תמר החל לזרום למתקן הקבלה שלו באשדוד בדיוק לפי לוחות הזמנים. מלבד חברת החשמל, שצפויה לחסוך חצי מיליארד שקל מדי חודש ברכישת דלק חלופי ויקר, אמורה מהפכת הגז לחסוך למפעלי התעשייה בישראל לא פחות משני מיליארד שקל בשנה בזכות החלפת הסולר והמזוט שיקרים מהגז פי שלושה. אלא שהחיסכון על הנייר אינו מיתרגם מהר כל כך למציאות בשטח.

מפעלים קטנים ובינוניים, אשר מתמודדים בימים אלה עם משבר כלכלי וסובלים מעלויות אנרגיה מאמירות, לא מקבלים עדיין גז טבעי - וגם אינם צפויים ליהנות ממנו בטווח הקרוב. לפי המודל שבנה משרד האנרגיה, מפעלים אלה אמורים היו לקנות את הגז הטבעי מחברות שיווק, לאחר שאלה יקנו את הגז בסיטונות מהשותפות במאגר תמר, ויחסכו להן את כאב הראש שבמשא ומתן פרטני מול כל לקוח קטן במשק. אלא שנכון להיום, אף משווק מבין ארבעת המשווקים שפועלים בענף לא חתם עדיין על חוזה לרכישת גז מתמר.

רונן טופלברג

ישנם גם כמה מפעלים, כמו מכתשים אגן, שניב תעשיות נייר באופקים ומפעל פניציה בירוחם, המנהלים מגעים לרכישת גז ישירות ממאגר תמר - שלא דרך המשווקים. האם מודל שיווק הביניים, שעליו מבוסס מעבר התעשייה הישראלית לגז זול ונקי, רלוונטי לפיכך למציאות העסקית בענף האנרגיה, והאם יש עוד סיכוי שיקרום עור וגידים?

"לא רגילים לראות חוזים באנגלית"

כדי להבין את הקשיים שבהם נתקל שיווק הגז, יש לבחון את מבנה השוק: הגז מתמר מגיע למתקן הקבלה באשדוד, ומשם עובר למערכת ההולכה היבשתית בלחץ גבוה, שאותה מקימה ומתפעלת חברת נתג"ז הממשלתית. צרכנים גדולים כמו חברת החשמל רוכשים גז ישירות מהשותפות במאגר, ומקבלים אותו מצנרת ההולכה בלחץ גבוה. בעבור הצרכנים הקטנים יחסית מוקמת במקביל מערכת חלוקה בלחץ נמוך, שתפקידה להעביר את הגז מרשת ההולכה ללקוחות.

את צנרת החלוקה הזאת מקימים בעבור המדינה זכיינים פרטיים בשיטת BOT, שבמסגרתה הם מקבלים מהמדינה את הזיכיון להנחתה באזור מסוים, מממנים את הקמת התשתית ומתפעלים אותה למשך 25 שנה - בתמורה לגביית תעריף מפוקח מהלקוחות.

התעשיין הקטן והבינוני נדרש לפיכך לרכוש את הגז מהמאגר, לשלם תעריף הולכה לנתג"ז, לשלם תעריף חלוקה לזכיין שבאזור שלו וכמובן להסדיר מראש את הסבת המפעל שלו לשימוש בגז הטבעי, בעלות שעשויה להגיע למיליוני שקלים. לכאורה יכול הלקוח הקטן לגרוע את מרווח השיווק מהוצאותיו באמצעות התקשרות ישירה מול שותפות תמר, כלומר לחסוך פערי תיווך שעשויים להגיע ל–10% משווי החוזה. ואולם, חוזי הגז שעליהם דורשות שותפות תמר לחתום מורכבים מאוד ודורשים מומחיות. בדרך כלל הם כוללים גם התחייבות לתשלום של עד 80% מהכמות המקסימלית שבחוזה, בין אם הגז נוצל ובין אם לאו ‏(Take or Pay‏). בעבור צרכנים פוטנציאליים רבים, המשוועים לגז הזול, מדובר לרוב במכשולים בלתי עבירים.

"מפעל גדול יכול לנסות לעשות הכל בעצמו, אבל הוא לא מחזיק במומחיות שדרושה להסכמים כאלה, והוא צריך לשכור עורכי דין יקרים, להביא מהנדסים שיתכננו את ההסבה ממזוט לגז, לרכוש את הציוד החדש ולטפל בהרבה פרטים קטנים וחיוניים", אומר מקור בענף. "אם למפעל גדול זה סיפור מורכב - אז למפעל בינוני או קטן זה בלתי אפשרי בכלל. הוא לא רגיל אפילו לראות חוזים באנגלית כמו חוזי הגז של תמר", הוא מוסיף.

הפתרון שתוכנן לפיכך היה משווקי גז, שבראשם צועדות חברות הגז הביתי ‏(גפ"מ‏) סופרגז ואמישראגז, אך גם דלק גז טבעי ודורגז, שחברות האם שלהן שותפות בתמר ‏(דלק ואלון גז‏). אלה היו אמורות לקנות במרוכז את הגז מתמר בעבור לקוחותיהן ולפשט את ההליך. משווקי הגז כורכים הכל בחבילה ומציעים עסקה בתעריף בודד הכוללת את הגז, ההולכה והחלוקה. התעריף הבסיסי שהם מציעים צמוד למחירי המזוט, ונע בין מינימום של כ–7 דולרים ליחידת אנרגיה ‏(מיליון BTU‏) לכ–12 דולר, לעומת מחיר של כ–6 דולרים שמשלמים יצרני החשמל הפרטי. חלק מהעסקות בין משווק למפעל כוללות גם את מימון ההסבה ממזוט לגז, והעמסת העלות כתוספת למחיר הגז השוטף.

למעשה, מימון ההסבה הוא שדה התחרות העיקרי בין המשווקים. הרי הם אינם מתחרים על ההיבט התפעולי של אספקת הגז, שבה אינם שולטים. גם רכיבי העלות המרכזיים של הגז צפויים להיות זהים כמעט. השותפות בתמר, שהוכרזו כמונופול, לא יוכלו להפלות במחירים בשיעור ניכר בין המשווקים השונים, ותעריפי ההולכה והחלוקה קבועים בתקנות. לפיכך, התחרות בין המשווקים צפויה להיות בעיקר בתקורה וברווח, ובהסבות המפעלים לגז - שאותן ניתן לבצע בכמה דרכים ובעלויות שונות. עם זאת, נכון להיום אף משווק גז עדיין לא חתם על חוזה גז מול השותפות במאגר תמר.

מפחדים להתחייב לעשר שנים

על אף משא ומתן ממושך בין המשווקים לשותפות תמר, נותרו בין הצדדים עוד מחלוקות רבות. לטענת מקורות בענף, אחת הסוגיות הבעייתיות היא תביעתן של שותפות תמר לסעיף Take or Pay גבוה מדי ‏(80%‏), כאשר המשווקים עדיין לא חתומים על חוזים מול די לקוחות כדי שיוכלו להתחייב לשאת בסיכון של תשלום בעבור גז שלא נצרך.

לטענת מקורות בענף, שותפות תמר מערימות על המשווקים קשיים מכוונים, וזאת משתי סיבות אפשריות: האחת, כדי לעודד את הלקוחות הגדולים יחסית שעוד נותרו בפלח התעשייה להתקשר מולן ישירות; והשנייה, על מנת לחסוך מעצמן את הצורך לעסוק ברכש המצומצם יחסית של הלקוחות הקטנים בשעה שלקוחות גדולים ורווחיים יותר נאבקים על הקיבולת המוגבלת ממילא של הצינור הבודד לחוף.

מנגד טוענים מקורות אחרים בענף כי הקשיים נובעים דווקא מכיוון הלקוחות, וכי מדובר למעשה בתסבוכת מסוג "הביצה והתרנגולת". המפעלים הקטנים, כך נטען, עדיין לא בטוחים שהגז יסופק ולא רוצים להיכבל לחוזים מפורטים וארוכי טווח. המשווקים מצדם לא רוצים לחתום מול שותפות תמר על חוזים לנוכח היקף העסקות הקיים והדל, ובוודאי שאינם מעוניינים להתחייב, במסגרת סעיפי ה–Take or Pay, לשלם כבר כיום את הסכומים היחסיים עבור כמויות הגז שאולי ימכרו בעתיד.

רבים בשוק הגז מייחסים למחסום התודעתי של המפעלים משקל מרכזי בכשל שנוצר. המפעלים, כך נטען, מעוניינים בגז טבעי שעשוי לחתוך את הוצאות האנרגיה שלהם במחצית ויותר. חלקם אף החלו בהסבת מתקניהם לדלק הזול. עם זאת, חלקם נותרו ספקנים לגבי הגז שאמור היה להגיע לפתחם כבר לפני שנים. המכרזים לחלוקת הזיכיונות באזורי החלוקה נמשכו שנים ארוכות, ובחלק מהמקרים לוו גם בהליכים משפטיים שעיכבו אותם עוד יותר. כתוצאה מכך, רוב התשתית נפרשה עד כה רק באזור הנגב. באזור הדרום והמרכז ממשיכים להניח קווים, ובאזור הגליל העליון ובאזור חדרה והעמקים עדיין לא נחתמו רישיונות החלוקה לחברות שזכו במכרזים בשנה שעברה.

גורם מעכב נוסף הוא השמרנות העסקית של תעשיינים. מערכות האנרגיה הן לב המפעל, וקיים חשש גדול לערוך בהן שינויים מרחיקי לכת - ועל אחת כמה וכמה, לחתום על הסכם מול משווק גז במציאות שבה לא היה כל גז במשק ‏(עד לפני שבוע‏), ובמצב שבו אפילו המשווק לא מחזיק בידיו חוזה גז. חלק מהמפעלים חוששים להתקשר עם המשווק לתקופה ארוכה של שבע עד עשר שנים - ובכך מעקרים מתוכן את המודל שלפיו המשווק נהנה מהתקשרות ארוכת טווח, כדי שישתלם לו לבצע את ההסבה לגז במימונו ולשאת במרבית הסיכון הפיננסי של הלקוח.

"המפעלים מפחדים להתחייב, אבל צריכים להבין שגם מחירי המזוט שהם רוכשים כיום זהים כמעט בין כל הספקים, וגם אם ישלמו קצת יותר על גז ולא יוכלו להחליף ספק - עדיין יחסכו עשרות אחוזים בהוצאות האנרגיה שלהם", אומר מקור בקרב אחד המשווקים.

"המעגל יישבר כשהמפעלים הראשונים יקבלו את הגז", אומר מקור אחר בתעשייה, ומתעקש לשמור על אופטימיות: "תהיה נקודת מפנה. בתוך כמה חודשים העניין בנושא יגבר מאוד, וכולם ירצו לחתום על הסכמים. אין בעצם סיבה שלא לחתום, כשכל הסיכון מוטל למעשה על המשווק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#