באיחור אלגנטי של חודשיים - ישראל נזכרה לגבש מתווה מסודר ליציאה מהמשבר

ביום שישי אחר הצהריים אישרה הממשלה את ההחלטה בדבר פתיחת מערכת החינוך. בהחלטה נקבע כי החל מיום ראשון — שתי יממות לאחר מכן — ייפתחו כיתות א־ג' וי"א־י"ב, החינוך המיוחד, וכן הישיבות החרדיות כולל כיתות ז'־ח'.

ההחלטה תפסה את מערכת החינוך, הרשויות המקומיות, ההורים והתלמידים בהפתעה. שני שלישים ממנה לא היו צפויים קודם לכן. ברגע האחרון נוספו התיכונים (כיתות י"א־י"ב), נוספו החרדים (כיתות ז'־ח'), ונגרעו כיתות הגן שאמורות היו להיפתח קודם לכן. רשויות בכל רחבי ישראל, שלמדו ביום שישי בערב שהן אמורות לפתוח ביום ראשון בבוקר את כיתות התיכונים, ללא כל התרעה מוקדמת, מחו ומרדו.

הכאוס של ההחלטה על פתיחת מערכת החינוך הוא המחשה לדרך שבה מקבלת הממשלה את החלטות הקורונה. דווקא במקרה של החינוך, כלקח מאירועים קודמים שבהם הממשלה קיבלה החלטות בהתרעה של שעות ספורות, נעשה ניסיון לעבוד באופן מסודר, וביום שני הוחלט על פתיחת הגנים עד כיתות ג' ביום ראשון שלאחר מכן. המתווה נקבע כמעט שבוע מראש כדי שהגנים, בתי הספר וההורים יוכלו להיערך בזמן.

עם זאת, ההחלטה הפורמלית של הממשלה נדחתה ליום שישי, ועד אז קרו שני דברים: האחד — משרד הבריאות התחרט, והחליט לאסור על פתיחת הגנים; השני — הפוליטיקאים החרדים זיהו את חוסר המוכנות וחוסר ההבנה של הממשלה, ועל הדרך קיבלו היתר להחזרת כיתות ז'־י' של המגזר החרדי ללימודים, בניגוד לשאר המשק. התברר שגם הניסיון לעבוד באופן מסודר, ולקבל החלטות בהתרעה של כשבוע, לא צולח. זה כבר הגדיש את הסאה. במשרד האוצר החליטו שעד כאן.

התוצאה היא הצעת ההחלטה שאמורה להיות מוגשת היום לאישור הממשלה. באיחור אלגנטי של חודשיים, ממשלת ישראל נזכרה להיות ממשלה מסודרת. בפעם הראשונה האוצר התווה את הדרך שבה יש לנהל את תהליך קבלת ההחלטות בנוגע לקורונה: עבודת מטה בינמשרדית משותפת, בהובלת משרד ראש הממשלה; מיסוד מאגר נתונים לאומי, שעל בסיסו יתקבלו ההחלטות בנוגע לקורונה; קביעת מדדים רפואיים שעל פיהם יתקבלו החלטות בנוגע לניהול שגרת הקורונה. ולבסוף התכל'ס — קביעת מתווה רב שלבי להחזרת המשק לפעילות, שמתבסס על צעדי שחרור מדורגים של ענפי משק שונים, אחת לשבועיים, עד אמצע יוני. מעתה ענפים יקבלו התרעה של שבוע לפחות בנוגע השחרור לעבודה, כולל כל התנאים הנדרשים לכך.

לא גילינו את אמריקה. כמעט כל המדינות המפותחות יצאו במתווים מסודרים כאלה הכוללים תוכנית עבודה לשבועות קדימה, מדדים בריאותיים שבאמצעותם מוודאים כי השחרור אינו מידרדר לאובדן שליטה ופרסום קבוע של הנתונים הבריאותיים. במדינות המסודרות גם הוכנו מראש תוכניות נסיגה — מה עושים אם מתגלה כי המשק מידרדר לאובדן שליטה, איך סוגרים מחדש חלקים מהמשק כדי להשיג שוב את השליטה. זו אינה תורה מסיני, זו סתם עבודת ניהול שמרנית ושגרתית. רק בישראל פרסום המתווה של משרד האוצר הוא סוג של פריצת דרך, אחרי חודשיים של כאוס, שליפות מהמותן וחלטורה מתמשכת.

"עדיין לא פורסם מתווה יציאה סדור"

פריצת הדרך החשובה הזו, שבכל מקום אחר היא מובנת מאליה, צורמת בכמה היבטים. ראשית, לב לבה של ההצעה הוא הקמת צוות בינמשרדי, בהובלת מ"מ מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ובהשתתפות קבועה של מנכ"ל משרד הבריאות, מנכ"ל משרד האוצר, ראש המל"ל, המועצה הלאומית לכלכלה, ראש אגף התקציבים ומנכ"ל משרד הכלכלה. הצוות אמור לצרף אליו לדיונים את המנכ"לים של משרדי החינוך, הרווחה או הפנים בהתאם לרלוונטיות של הדיונים.

המוזר כאן הוא שמשרד האוצר הוא שמקדם הצעה לעבודה מתכללת של הממשלה, בהובלת משרד ראש הממשלה. מתבקש כי משרד ראש הממשלה היה מגיש את ההצעה הזו, וגם מעמיד את עצמו בראשה. רק שזה לא קרה, וזו עדות נוספת לחולשה הנוראית של משרד ראש הממשלה. המשרד החשוב ביותר בממשלה התרוקן מאנשי מקצוע, והוא מובל כיום בידי מ"מ מנכ"ל שאין לו את העוצמה הפוליטית או המקצועית לנהל תהליכי חשיבה רוחביים לכל משרדי הממשלה. לו היה למשרד ראש הממשלה מנכ"ל חזק הוא מזמן היה משתלט על האירוע. רק שאנשי מקצוע חזקים בורחים מנתניהו, ומהשגעון של הבית בבלפור, כמו מאש, והתוצאה היא חולשה פרסונלית שהופכת לתורפה אסטרטגית של ניהול ממשלת ישראל.

שנית, אפשר להבחין בביקורת החריפה של משרד האוצר על המקצועיות של משרד הבריאות בכל הקשור לפרסום נתונים. "חסם נוסף הוא היעדר נתונים אמינים, תדירים ונגישים למקבלי ההחלטות ולכלל גורמי המקצוע בממשלה ומחוצה לה", כותב משרד האוצר. "נכון להיום, תהליך האיסוף והניתוח של המידע על החולים והמבודדים עדיין לא הצליח להעמיד לרשות הממשלה ומקבלי ההחלטות את המידע הנדרש לצורך ניהול מבוסס נתונים של אסטרטגיית היציאה. בלא מידע זה אנו מגבירים את האי־ודאות שבה אנחנו פועלים ועלולים ליצור נזק בלתי הפיך למשק משימוש מופרז בסגרים על המשק כולו".

משרד הבריאות, מתברר, מתקשה לשחרר מידע שנאגר אצלו בנוגע לבדיקות הקורונה, החקירות האפדימיולוגיות ומחקרים שונים. המשרד אינו משחרר מידע לגורמים מחוץ לממשלה, כמו חוקרים מהאקדמיה, ואפילו בתוך הממשלה. למשל, המשרד אינו חושף לביקורת עמיתים את תרחישי הייחוס שלו, שעל פיהם הוחלט לסגור את המשק.

כך, המשרד לא שיתף את המידע בנוגע לקייטנות שהופעלו בבתי החולים הממשלתיים כדי לשמור על ילדי הרופאים והאחיות. רק השבוע פורסם כי התברר שרק ילד אחד, מתוך מאות שהשתתפו בקייטנות הללו, נדבק בקורונה. זהו מידע מהותי שעשוי היה לעזור לקבל קודם לכן את ההחלטה בדבר פתיחת מערכת החינוך.

לא ברור אם משרד הבריאות מסתיר נתונים, או שהוא פשוט לא אוסף אותם. למשל, לא ברור אם במסגרת החקירות האפדימיולוגיות נעשה בירור לגבי מקום העובדה של חולה הקורונה, מידע שיכול היה להיות קריטי בזיהוי מקדמי ההדבקה בעסקים שונים, ולשרת את ההחלטה אילו ענפים ניתן לפתוח. כתוצאה מחוסר הנתונים מדינת ישראל מגששת באפילה, ומקבלת החלטות קריטיות לבריאות הציבור ולכלכלה בלי בסיס עובדתי. האוצר דורש כי מעתה כל הנתונים יהיו שקופים, ויפורסמו באופן ריכוזי ובולט.

שלישית, אפשר להבחין שלמשרד האוצר נשבר מהשיגיונות של הממשלה בכלל ושל משרד הבריאות בפרט. "נכון להיום, בשל עומס האירוע ומורכבותו, עדיין לא פורסם מתווה יציאה סדור", כותב משרד האוצר. "שתי הפעימות הראשונות שהוחלטו על ידי הממשלה, התקבלו בטווחי זמן מהירים וקרובים זה לזה, וללא החלטה בנוגע לענפים שלא נכללו בהן. בנוסף, ההחלטות התקבלו סמוך למועד הפעלתן, באופן שגזר בפועל היעדר מוכנות מיטבית מצד הגורמים הרלוונטיים... ניתן וצריך לאפשר לממשלה יכולת קבלת החלטות מסודרת ומושכלת. אנו חוששים שהמשך עבודה תחת התנהלות זו עלול לגרור ירידה באמון הציבור כלפי החלטות הממשלה והחרפת המשבר הכלכלי והחברתי".

בניסוח פחות פתלתל, משרד האוצר מודה כי ממשלת ישראל מנהלת את משבר הקורונה באורח קפריזי וחלטוריסטי. החלטות מתקבלות ברגע האחרון, בלי מידע, אין מדדים לקבוע אם אסטרטגיית היציאה נכונה או שגויה, ואין בכלל אסטרטגית יציאה. ההחלטות של שחרור הסגר התקבלו עד כה ליום קדימה — אין תכנון של שחרור מדורג של ענפי המשק לאורך זמן, כך שהמשק ידע להיערך ולהתכונן. אין כלום, סתם שליפות מהמותן בהתאם לקפריזות של השרים, ושל הפקידים במשרד הבריאות. התוצאה היא נזק מתמשך לכלכלה, חוסר ודאות וחוסר ביטחון ציבורי, ופגיעה באמון הציבור בממשלה. במקרה הזה, בצדק רב.