"עכשיו אולי הם ילמדו לקח": במקום לרדוף אחרי מטושים בכל העולם - המדינה היתה צריכה להסתכל מתחת לאף

זמן לא רב אחרי שדניאל לב נאלץ להעתיק את את אחד המפעלים של שיאון מדיקל למקסיקו - מדינת ישראל בחרה בו להיות המפעל שייצר מסכות בכמות גדולה ■ עכשיו שיאון נרתמת למאמץ, ומקווה שהלקח מהמשבר יהיה חיזוק התעשייה המקומית

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
דניאל לב, הבעלים של שיאון מדיקל
דניאל לב, הבעלים של שיאון מדיקלצילום: אייל טואג
הדר קנה
הדר קנה
הדר קנה
הדר קנה

באפריל 2019, שמונה חודשים לפני התפרצות מגפת הקורונה, נאלץ דניאל לב, הבעלים והמנכ"ל של חברת שיאון מדיקל שמייצרת חומרי חיטוי ומטושים, לסגור את המפעל בקיבוץ הגושרים ולהעבירו למקסיקו. זאת, לדבריו, בגלל הביורוקרטיה של משרדי הממשלה. "במשרד הבריאות החליטו שחומרי החיטוי שמיוצרים במפעל רשומים כתרופה, ולכן אני לא יכול לשווק אותם בארץ, כי הם לא קיבלו את האישורים המתאימים", הוא אומר, "בארה"ב, לעומת זאת, הם רשומים אחרת, ולכן יכולתי למכור אותם שם".

אחרי שלב הסדיר את ענייני המעבר, החל המפעל במקסיקו לפעול בינואר 2020. אלא שחודש לאחר מכן, בתחילת פברואר, בישראל חיפשו נואשות מטושים וחומרי חיטוי והחלו לייבא אותם ממדינות שונות בעולם. "המדינה החלה לקנות ללא הכרה", הוא אומר, "ובמחיר הרבה יותר גבוה מזה שאני הייתי מציע. עכשיו אולי הם ילמדו לקח ויעריכו את חשיבותם של התעשיינים המקומיים על פני היבוא מסין".
כל מה שכדאי לדעת - הצטרפו לערוץ הטלגרם של TheMarker (להורדה - באנדרואידבאייפון)

וכך, חודש וחצי לאחר שנאלץ להעתיק את המפעל למקסיקו בהוראת משרד הבריאות, בחר אותו משרד בשיאון מדיקל להקים בישראל קו לייצור מסכות N95, העומדות בתקן של משרד הבריאות. על פי תנאי המכרז, החברה תהיה מסוגלת לייצר בקו זה כ–800 אלף מסכות בחודש הראשון, ולהגיע לתפוקה של 1.5 מיליון מסכות עד יוני. ההיקף הכולל של המכרז הוא ייצור של 11 מיליון מסכות תוך חמש שנים (מה שיגיע קודם), בסכום שמוערך ב–55 מיליון שקל.

היתרון בייצור הישראלי הוא הוזלה משמעותית של עלות המסכה לשוק הישראלי: אם משרד הבריאות משלם כיום על מסכת N95 כ–20 שקל ליחידה בממוצע (בשל עליית המחיר בעולם בגלל הביקוש הגלובלי), למפעל של שיאון הוא משלם כ–5 שקלים ליחידה.

מטושים, למרות הביקוש, הוא כבר לא ישוב לייצר, בגלל העברת המפעל למקסיקו. "למטושים שבהם משתמשים לבדיקות קורונה יש ראש מפלסטיק, בעוד שהמפעל במקסיקו מייצר מטושים עם ראש מכותנה. היינו יכולים לשנות את קו הייצור בקלות יחסית אם המפעל עדיין היה בישראל, אבל בזמן המגפה, בתוך לוח הזמנים הנדרש, קשה היה לנו לעשות את השינוי במפעל במקסיקו".

"עוד בתחילת המשבר פנינו ללקוחות והסברנו להם שעל רקע המצב החלטנו שלא לייצא סחורות רפואיות מחוץ לישראל. חלק מהלקוחות קיבלו את זה בהבנה וחלקם כעסו"

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

בשל הדחיפות באספקה, עצרה שיאון מדיקל את קווי המכירות לגופי בריאות בארה"ב ובאירופה. "עוד בתחילת המשבר פנינו ללקוחות והסברנו להם שעל רקע המצב החלטנו שלא לייצא סחורות רפואיות מחוץ לישראל", הוא אומר. "חלק מהלקוחות קיבלו את זה בהבנה וחלקם כעסו, אבל גם אלה שכעסו הבינו שהעולם ננעל. מדינות רבות החליטו באופן מודע לסגור שערים ולא לאפשר יצוא של מוצרים שיש בהם צורך מקומי. בשבועיים האחרונים גם שר הכלכלה אלי כהן אסר על יצוא של המוצרים האלה".

"התחננתי על גורל המפעל"

שיאון מדיקל היא שילוב של שני מפעלים: ניסן תעשיות רפואיות משדרות ושיאון ביוטקסט מקיבוץ הגושרים. שני המפעלים נקנו ב–2012 וב–2013 (בהתאמה) על ידי לב ושותפו יוסי טרוים, המשמש נשיא החברה. שיאון מדיקל, שמעסיקה כ–200 עובדים, מייצרת שלושה סוגי מוצרים עיקריים: חומרי חבישה (תחבושות, פדים, גזות), חומרי מיגון לתעשיית הבריאות (סטים לחדרי ניתוח, הכוללים מסכות מגן, כפפות, חלוקים, מזרקים מחטים וכו') וערכות סטריליזציה לניתוחים.

את דרכו העסקית החל לב לאחר שסיים לימודים לתואר ראשון: תחילה כמנהל רכש במפעל ברמד בקיבוץ עברון, העוסק בייצור גופי בקרה הידראוליים המיועדים למערכות הולכת מים, ולאחר מכן השתלב בתפקידי ניהול שונים בחברות התעשייה אגמו וקמן אחזקות. אחרי המשבר של 2008 החליט לב לצאת לדרך עצמאית וחיפש שותף. חבר משותף הכיר לו טרוים, שבדיוק חזר משהות ארוכה בחו"ל וחיפש השקעות בישראל. השנים בחנו כמה עסקים ועשו השקעות קטנות, עד ששמעו ב–2012 על שיאון ביוטקסט מקיבוץ הגושרים, שהפעילות בו לא היתה מספיק רווחית ולכן הבעלים ביקש להעבירו לסין. באוגוסט 2013 הם רכשו גם את הפעילות של ניסן תעשיות רפואיות מבועז פז, כיום שותף בעל מניות מיעוט בחברה הממוזגת.

"לא הבנו כלום בתחום הציוד לתעשיית הבריאות", מספר לב, "ולא היה לנו ניסיון קודם, אבל רצינו להמשיך לעסוק בתעשייה, רצינו מפעל בפריפריה וחיפשנו חברה שנוכל להפוך למצליחה. באמצעות מיזוג חיברנו את שני המפעלים ומאז אנחנו שלושה שותפים: טרוים הוא הנשיא, פז היו"ר ואני המנכ"ל. לבועז יש הרבה ניסיון בתחום ולכן שיכנענו אותו להישאר ולעזור לנו".

"לא הבנו כלום בתחום הציוד לתעשיית הבריאות ולא היה לנו ניסיון קודם, אבל רצינו להמשיך לעסוק בתעשייה, רצינו מפעל בפריפריה וחיפשנו חברה שנוכל להפוך למצליחה"

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

עם הזמן, אומר לב, הצליחו השלושה לשקם את המפעלים: "כשנכנסנו לניסן עבדו שם 72 אנשים, וכיום עברנו את ה–200. מאז גם הקמנו מפעלים וחברות בנות בחו"ל". כך למשל, ב–2016 הם רכשו חברה הולנדית העוסקת בייצור חומר לריפוי פצעים המבוסס על דבש, ובאותה שנה הקימו בארה"ב חברה בת בשם שיאון ברנס, העוסקת במכירת ציוד רפואי לשוק האמריקאי. הם גם פתחו בסין מפעל בשם וי מדיקל, לייצור מוצרי מיגון וציוד רפואי מתכלה.

בדרך הם נאלצו לסגור את המפעל בקיבוץ הגושרים ולהעביר את הפעילות למפעל במקסיקו. "שיאון ישבה בהגושרים והמפעל ייצר חומרי חיטוי לשוק האמריקאי בלבד. ממש 100% מהייצור יועד לשם", מתאר לב את השתלשלות העניינים. "אחרי ששנים מכרנו בצורה כזו, בתחילת 2018 הודיע לנו משרד הבריאות שאנחנו לא יכולים להמשיך למכור לשוק האמריקאי מבלי שנעבור רגולציה ישראלית ונעמוד בתקן של משרד הבריאות ואגף הרוקחות".

למה?

לב: "בכל העולם הזה יש שטח אפור. כל עוד אתה מוכר בישראל אתה צריך לעמוד בתקינה הישראלית, אבל אם אתה לא מוכר בארץ הייצור — אתה צריך לעמוד בתקינה של השוק שבו אתה מוכר. שנים זה עבד ככה, אבל פתאום נדרשנו לעמוד בתקן הישראלי. שכרנו את שירותיו של עו"ד זוהר יהלום ממשרד הרצוג פוקס נאמן, וניסינו ככל יכולתנו לקבל החרגה כדי שנוכל להמשיך לייצר לשוק האמריקאי, שם אנחנו עומדים בתקינה ויש לנו לקוחות. מעבר מתקינה לתקינה שונה הוא כמו לדבר בשפה אחרת לגמרי: יש דרישות רגולטוריות שונות, דרישות סביבתיות, עמידות של מוצרים. העלות היא מיליוני דולרים. לראיה, בעולם את לא תמצאי חברות בערך של עשרות מיליוני שקלים שעומדות בשתי התקינות, הישראלית והאמריקאית. זה לא קיים. התחננו על נפשנו במשך שנתיים, וכשלא הצלחנו לשכנע התחברנו עם לקוח ותיק שלנו במקסיקו והקמנו ב–2019 את מפעל שיאון מקסיקו".

אם לא עמדתם בתקינה הישראלית, לא הייתם יכולים למכור את המוצרים בתוך ישראל כדי להתגבר על המחסור הנוכחי.

"האירוניה בסיפור הזה שבגלל הקורונה התקינה העולמית בכלל בוטלה. אין תקינה. האמריקאים נתנו פטור לדרישות ה–FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי) וכך גם האירופאים. גם בישראל נעלמו דרישות שונות, ובשעת החירום שנוצרה הצורך היחידי הוא לספק מיידית. מי מספק היום חומרי חיטוי? חלק גדול מהספקים הם חברות קומסטיקה ולא חברות תרופות".

טוב, אף אחד לא חשב שתתרחש מגפה בסדר גודל כזה.

"על הקורונה ידעו הרבה לפני מארס, והיו יכולים להיערך אחרת. אנחנו בחברה זיהינו את הקורונה בתחילת ינואר, מפני שיש לנו מפעל בסין שמעביר לנו דיווחים. הבנו שהעסק הולך להיות גדול ומיהרנו להצטייד בחומרי גלם, שרבים מהם נמצאים כעת במחסור בשוק העולמי, מה שנותן לנו יתרון בייצור. הרי בפברואר סין כבר היתה סגורה".

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

וישראל נרדמה בשמירה?

"ישראל היתה רדומה עד הבחירות ב–2 מארס. כולם היו עסוקים בטוויטר ובחוגי בית. משבחים עכשיו את הרכבות האוויריות שמגיעות מסין לישראל עם מלאי של מסכות וציוד רפואי, אבל אם היו יודעים לתכנן ולהיערך, היו יכולים להביא ארבע מכונות לייצור מסכות עוד לפני שהמשבר הגיע לארץ, ולייצר כאן".

נשמע שיש לך הרבה ביקורת על ייצור מחוץ לישראל. לפני הקורונה זה פשוט היה זול יותר?

"תשמעי סיפור. בינואר הודיע בית החולים איכילוב שהוא לא רוצה לרכוש ממני מוצרים והוא עובר לייבא, כי ייצור מקומי יקר יותר. צריך להבין שמדובר בהפרש של חצי סנט למסכה. עם קופת חולים כללית הגעתי עד לבית המשפט כדי שיאפשרו לי להשתתף במכרז לחומרי חבישה לבתי המרקחת שלהם. זה קרה כי הם החליטו שיצרן מקומי לא יוכל להשתתף, והמכרז היה פתוח בעיקר ליבואנים. זמן קצר אחר כך איכילוב וקופות החולים ביקשו מאתנו לספק להם ציוד, כי הם היו זקוקים לכמות גדולה ולא היה להם מאיפה לקנות".

בכל זאת, דברים השתנו.

"אין בי כעס, כי הם פעלו כמו שהם חשבו לנכון. ואני גם לא מאשים אותם: הם בגירעון ועושים כל שביכולתם לטייב את הרכש. אבל כשלא נותנים עדיפות לתוצרת הארץ, מתחיל להסתובב גלגל, כך שביום קריאה הם נשארו לבד".

זה שוק תחרותי ובו יש משמעות למחיר. אולי החברות המקומיות צריכות להתייעל?

"כן, רק שבשגרה הרגולטור מכביד עלינו מצד אחד, ומצד השני מקל מאוד על קופות החולים ובתי החולים ולא אוכף את חובת המכרזים".

מה זאת אומרת?

"ב–2012 קנינו מפעל למוצרי חבישה. זה אמנם לא מוצר סקסי, אבל חשבנו שמאחר שבישראל מתרחשים הרבה אירועים ביטחוניים יש חשיבות לתעשייה מקומית שמייצרת את המוצר הזה. היו לנו אזניים קשובות, למשל ממשרד הביטחון, שהקפיד לרכוש מוצרים מאתנו. באיכילוב, לעומת זאת, עומק הכיס הכריע".

"בינואר הודיע בית החולים איכילוב שהוא לא רוצה לרכוש ממני מוצרים כי ייצור מקומי יקר יותר. עם קופת חולים כללית הגעתי עד לבית המשפט כדי שיאפשרו לי להשתתף במכרז לחומרי חבישה לבתי המרקחת שלהם. זמן קצר אחר כך איכילוב וקופות החולים ביקשו מאתנו לספק ציוד, כי לא היה להם מאיפה לקנות"

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

מה לדעתך המדינה צריכה לעשות אחרת?

"המדינה צריכה להגדיר צרכים לשעת שגרה וחירום, ולראות איך היא משמרת אותם. במשרד הביטחון, למשל, משמרים את יכולת ייצור הפגזים כי המדינה בכוננות תמידית. בצורה דומה, משרד הבריאות צריך לדעת לשמר את יכולות ייצור הציוד, וכך גם משרד החקלאות. תראי למשל את ענף החלב, עם המחסור בחמאה: הממשלה פנתה ליבוא, אבל צריך לשמר פה את יכולת הייצור, כי מה היה קורה אם באירופה היתה משתוללת מחלת הפרה המשוגעת ואי אפשר היה לייבא יותר? צריך לעודד חקלאים לייצר פה יותר כדי שבמשק יהיו מוצרים אם העולם ייסגר ליבוא פתאום. בסופו של דבר אנחנו תלויים במה שיכולים לספק לנו כאן".

חברה שתציע מחיר תחרותי תוכל לשרוד גם מול יבוא בלי להזדקק להגנות מהמדינה.

"אנחנו לא נאיבים. תעשייה שאינה תחרותית לא תשרוד. אבל צריך למצוא יכולת לשמר 15%–20% מוצרים מתוצרת הארץ, בין אם באמצעות הגנות ובין אם מתוך תכנון מרכזי. בשנים האחרונות המדינה היתה מאוד פרו־קפיטליסטית עם מעט מאוד פרו־תכנון".

פרו־תכנון ישרת אותך ומפעלים דומים לאלה שאתה מנהל.

"את יודעת כמה פעמים כיתתי רגליי כדי להתחנן על גורל המפעל בגושרים? 60 משפחות הלכו הביתה. אני מתמודד כל הזמן עם ביורוקרטיה בהכנעה. בשבע השנים האחרונות השקענו במפעלים 35 מיליון שקל, וחלק גדול מאוד מהסכום יועד לבצע התאמה לתנאי רגולציה. אתה עושה את זה כי אתה מבין שזה חלק מהמשחק, אבל אתה מצפה שמהצד השני תהיה הבנה ושהם לא ימשיכו לייבא מסין מכל הבא ליד. זה לא הגיוני כי מאתנו מצפים לעמוד בתנאים מכבידים ובתקנות שבסין לא נדרשים אליהם".

אנשים עם מסכות בחיפה. למצולמים אין קשר לנאמר
אנשים עם מסכות בחיפה. למצולמים אין קשר לנאמרצילום: תומר אפלבאום

אתה מתכוון למוצרים מזויפים שמגיעים מסין?

"יש לנו מפעל בסין, וכשביקשנו לייצא קיבלנו אישור תוך שבועות בודדים, לעומת תהליך ארוך בהרבה בישראל. מה–1 באפריל יש מהלך דרמטי בסין, שבו עצרו את היצוא ומאפשרים רק לחברות שעברו אישורים מתאימים לייצר. הם מבינים היום את הבעיה והחמירו את ההנחיות".

לאילו חברות מותר לייצר ציוד רפואי?

"בסין של תקופת הקורונה, כמו בכל העולם, תעשיות רבות עברו לעסוק בציוד רפואי לעת מצוא. כל יצרן ג'ינסים נהפך פתאום ליצרן מסכות. הצורך היה גדול ואי אפשר היה להיערך מראש. ברגע שהמצב בסין התייצב, אותן חברות השתמשו בקשרים שרכשו והתחילו למכור לכל דכפין את המוצרים, והתברר שיש הרבה מוצרים מזויפים בשוק. ממשלת הולנד, למשל, קנתה 700 אלף מסכות שרק אחרי שהגיעו התברר שהן לא תקינות. לבריטניה הגיעו מוצרים שלא עומדים בתקנים. לכן ב–1 באפריל החליט הממשל בסין להוציא תקינה שאוסרת על מפעל שהוא לא רפואי מאושר לייצא ציוד רפואי. ב–17 הימים האחרונים סין הרחיבה את זה ל–11 צווים שונים שמתירים מה לייצא למי וכמה, כדי למנוע אספקה של מוצרים באיכות גרועה לשוק העולמי, כי זה פוגע במוניטין שלה ומתנגש עם האינטרס הגולבלי להראות את סין כמי שמובילה את ההתמודדות עם הקורונה".

"יד אחת לא יודעת מה השנייה עושה"

ביום שאחרי הקורונה נראה בעולם מגמה של פחות יבוא ויותר ייצור עצמי?

"אני לא נביא, אבל מי שעבר אירוע כל כך דרמטי יכול להבין לאן זה הולך. אני משוכנע שארגונים רציניים יעשו הערכה מחדש בשאלה כמה מייבאים ומאיפה. עד 2006 היו באירופה 300 מפעלים לציוד חבישה, ב–2016 נותרו שלושה מפעלים בלבד. כעת, כשכל העולם פונה ומתחנן למוצרים מכל מקום אפשרי, אנחנו מבינים שביום שאחרי תהיה פריחה מחודשת. בימים אלה אנחנו מנהלים מושא ומתן עם ממשלת הולנד שמבקשת להקים מפעל מקומי שם. הם מבינים שאין ברירה, וחייבים מידה מסוימת של עצמאות במוצרים קריטיים".

המחיר של מסכות כירורגיות עלה משקל למסכה לפני הקורונה ליותר מ–3 שקלים. גם מחיריהן של מסכות N95 עלו בצורה משמעותית.

"לפני הקורונה אפשר היה לייצר מסכה כירורגית ב–6 סנטים. היום זה אפילו לא חלום. אתן דוגמה לאופן שבו חומרי הגלם התייקרו. בעבר היינו קונים ממפעלים, בעיקר סיניים, את הפילטר למסכה N95 ב–1,700 דולר לטונה. כיום המחיר של אותו פילטר הוא 20 אלף דולר לטונה. חומרי הגלם התייקרו וגם עלות הייצור המקומי".

"אנחנו לא נאיבים. תעשייה שאינה תחרותית לא תשרוד. אבל צריך למצוא יכולת לשמר 15% – 20% מוצרים מתוצרת הארץ, בין אם באמצעות הגנות ובין אם מתוך תכנון מרכזי. בשנים האחרונות המדינה היתה מאוד פרו־קפיטליסטית עם מעט מאוד פרו־תכנון"

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

איך התייקר הייצור המקומי? אלה אותם מוצרים.

"מאז משבר הקורונה נוצרה תנועת מלקחיים, שהעלתה את המחירים בכל העולם: סין, שהיתה היצרנית המרכזית של סחורות, נסגרה והפסיקה לייצר כמעט לחלוטין, מה שהביא לחוסרים. מצד שני, הופסקו הטיסות הבינלאומיות המסחריות, שבשגרה רובן גם הובילו מטען, ונותרו רק טיסות מטען שתדירותן פחתה. לכן מחירי יבוא המוצרים עלו. בתוך כל זה נוצר ביקוש עולמי למסכות, מה שהעלה את המחיר בכל השרשרת. שלוש הסיבות יחד גרמו להתייקרות המסכות בישראל ובעולם".

וגם לייבא נהפך להרבה יותר יקר. עלות ההטסה של מסכה שווה כמעט לעלות הייצור המקומי בישראל.

"מי השתמש עד היום במסכות? רופאים. כיום כולם חובשים אותן. בישראל יש 9 מיליון איש, ונניח שצריך רק 7 מיליון מסכות ליום. אלה עדיין 210 מיליון מסכות בחודש, רק בישראל. צריך לזכור שהמחסור הוא עולמי".

ב–18 בפברואר שלחת מכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ומחית על מדיניות הממשלה בשנים האחרונות, שהעדיפה לרכוש תוצרת זולה מהמזרח. הוא ענה?

"ראש הממשלה לא התייחס למכתב שלי, הוא היה עסוק בבחירות ואחר כך במשבר הקורונה. תעשיינים הם אנשים מוזרים: קונים מכונה שתחזיר את ההשקעה רק אחרי 10 שנים. אנחנו לא יכולים שהממשלה תחליט אחרי שלוש שנים שהיא משנה את תנאי המשחק, וזה מה שקורה כל הזמן. בטווח המידיי זה גורם למפעלים מצוקה, ובטווח הארוך מוציא מפה תעשייות, כי תעשיינים מחפשים יציבות שלטונית ובעיקר יציבות של מדיניות. כשמשנים את המדיניות חדשות לבקרים, אנחנו לא יודעים להתמודד".

תן דוגמה לזגזוג.

"לפני כמה שבועות התקשר אלי גיל ארז, יועץ בכיר לשר הכלכלה, וביקש ממני לייצר מסכות לאזרחים ולא רק לבתי חולים. הוא הבטיח מענק בגובה של 60% דרך הרשות לחדשנות בתמורה למאמץ. הוא אמר: 'אנחנו נתמוך בכם. אתם תרוצו קדימה ואנחנו נגבה אתכם'. אז הזמנו מהר שש מכונות: ארבע לייצור מסכות כירורגיות ושתיים לייצור מסכות N95, שעלו לנו 1.2 מיליון דולר. הגשנו בקשה לרשות, בהתאם לסיכום וגובה המענק, ושם עמדנו לפני ועדה ושאלו אותנו מה החדשות, הרי יש מסכות בעולם. ענינו שזה כדי להציל את האזרחים בישראל, כי בישראל כרגע אין מסכות. זה עלה לדיון ובסוף הם דחו את הבקשה. זה פשוט חלם. יד אחת לא יודעת מה השנייה עושה".

המפעל של שיאון מדיקל בשדרות
המפעל של שיאון מדיקל בשדרותצילום: אייל טואג

ישראל היא לא היחידה שלא נערכה כמו שצריך. תראה מה קרה בארה"ב.

"זה נכון. בתחילת הדרך פניתי גם ללקוחות האמריקאים, ואמרתי להם להצטייד בחומרי גלם ומוצרים. הם לא התרגשו ואמרו בזלזול שתוך שבוע־שבועיים זה נגמר. אבל האמריקאים כמו האמריקאים, ברגע שהבינו את גודל המשבר — הם היו מסוגלים לעשות משהו שבישראל לא יכולים. הם לקחו מפעלים שיעבדו רק בשבילם. בארה"ב יש חברות עם מכירות של 130 מיליארד דולר: אם חברה כזאת תתנה רכישה בכך שהמפעלים יעבדו רק בשבילה, אז יעבדו רק בשבילה, עם כל הכבוד לאמיצים שחוטפים ציוד.

"זה הסיפור גם עכשיו. הלקוחות האמריקאים באים אלי ואומרים לי: בוא תיקח הזמנה לשנה הקרובה, ואילו בישראל הלקוחות עדיין רוצים לקנות מקסימום חודשיים מראש. אומרים לי: אולי מחיר חומרי הגלם יירד תוך שלושה חודשים, אז למה לי לקנות מוצר יקר? אופק ההזמנות שלי בשוק האמריקאי הוא שנה קדימה, בשוק הישראלי במקרה הטוב הוא יוני. הישראלים לא לומדים להיערך, גם תוך כדי אירוע אנחנו לא לומדים".

אין בכל זאת משהו טוב שאנחנו עושים במשבר?

"לישראלים יש יכולת הסתגלות טובה יותר מזו של רוב העמים מסביב. היכולת של כל המערכת להתאים עצמה לסביבה משתנה במהירות, ההתגייסות האדירה של מערכת הביטחון — אלה סיבות לאופטימיות. התעשייה הישראלית והמשק ייצאו מחוזקים מהמשבר, כי אנחנו יודעים להגיב מהר מכולם".

"לישראלים יש יכולת הסתגלות טובה יותר מזו של רוב העמים מסביב. היכולת של כל המערכת להתאים עצמה לסביבה משתנה במהירות, ההתגייסות האדירה של מערכת הביטחון — אלה סיבות לאופטימיות"

אכיפת התקנות בימי קורונה
אכיפת התקנות בימי קורונהצילום: אמיל סלמן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker