עם סגר מחופף, מחורר וחסר היגיון כזה - אל תצפו לתוצאות

הממשלה נכנעה ללחצים — והתוצאה היא מתווה נטול היגיון אפידמיולוגי ■ סגר רופף לא צפוי להוריד את התחלואה, ונראה שיגרום לנזקים כלכליים בלי להניב הישגים

רוני לינדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
תל אביב בתקופת הקורונה. למצולמים אין קשר לכתבה
תל אביב בתקופת הקורונה. למצולמים אין קשר לכתבהצילום: תומר אפלבאום

הסגר שמתכננת ממשלת ישראל הוא המשך ישיר לכל התנהלותה בשבועות האחרונים — מכלול של צעדים שנקבעו כמו בבזאר טורקי, שבו מי שצועק חזק יותר מקבל את המחיר הטוב יותר.

הנה רשימת דברים חלקית ביותר שמותר ואסור לעשות בזמן הסגר: מותר לעבור מעיר לעיר אם אתה חזן או תוקע בשופר; מותר לצאת לקנות לולב בשוק ארבעת המינים שמוגדר "מוצר חיוני"; מותר לצאת להפגנה; מותר ללכת לדיקור סיני; מותר לטבול במקווה; מותר לנסוע לשוק; וגם לטוס ליוון. לעומת זאת, אסור לקנות אוכל בטייק־אווי ממסעדה, לטבול או לשחות בים הפתוח ולנסוע לצימר מבודד.

פרויקטור הקורונה, רוני גמזו
פרויקטור הקורונה, רוני גמזוצילום: מוטי מילרוד

הממשלה נכנעה לכל קבוצת לחץ אפשרית, והתוצאה היא בדיוק מה ששר הבריאות, יולי אדלשטיין, דרש שלא יקרה: מתווה שהוא "גבינה שוויצית מחוררת", כהגדרתו, שבמקום להתבסס על היגיון אפידמיולוגי — מתבסס על פוליטיקה קטנה וקבוצות לחץ.

במקביל, נבחרי הציבור מכל המפלגות ומתוך הממשלה עצמה מתחרים ביניהם בפופוליזם. במקום להתלכד סביב ההחלטה הקשה שקיבלה הממשלה לצאת לסגר, הם מתחרים אחד עם השני מי יסביר למה הוא בעצם היה (ועדיין) נגד הסגר. מה אכפת להם ללכת עם ולהרגיש בלי? שהציבור יכעס על פרויקטור הקורונה רוני גמזו ויריע להם.

גם המנהיגות המקומית לוקה בחסר: ראש עיריית נצרת מצטלם יום אחד כשהוא זועק נגד ההגבלות שפוגעות קשות בפרנסת תושבי העיר האדומה שלו, ולמחרת מצטלם כשהוא מגיע לחתונות ואירועים המוניים ואסורים — אפילו בלי מסכה; ראשי הערים אלעד וביתר עילית, גם הן אדומות, פשוט החליטו לטוס לאומן באמצע כל הבלגן. ואלה האנשים שאמורים לנהל בשום שכל ואחריות את מודל הרמזור. אפילו הקביעה המקצועית החד־משמעית של גמזו, לפיה יש לסגור כבר ממחר את מערכת החינוך כדי למנוע הידרדרות נוספת בתחלואה — נתקלה בסרבנות הפוליטיקאים שחוששים מזעם הציבור.

עלייה עקבית

נבחרי הציבור לא יגידו את זה, אבל אנחנו כן נסתכן ונתנבא: סגר מחופף, מחורר וחסר היגיון פנימי, שיימשך שבועיים־שלושה וגם צפוי להיתקל בחוסר־ציות נרחב, כתוצאה מזעם ותחושת חוסר־הוגנות — לא צפוי להוריד את מספר הנדבקים היומי לרמה שאפשר לחיות איתה. לפיכך, כרגע נראה שתושבי ישראל — בעיקר שומרי החוק מביניהם — עומדים לסבול קשות ולהיפגע כלכלית במשך כמה שבועות, עם נזק אדיר למשק כולו, אבל בלי התמורה שצעד כזה אמור להביא.

כללים "עיוורים"

מה בכל זאת היה אפשר לעשות ועדיין אפשרי? אם כבר מחליטים על סגר, צריך לעשות את זה לפי כללים אפידמיולוגיים "עיוורים" לקבוצות לחץ וערכים מתנגשים — ומתחשבים רק ברמות סיכון להדבקה. כללים שלא מבדילים בין מקווה לבריכה, בית כנסת ואולם הופעות — לפי הכוח הפוליטי שכל מקום כזה מייצג. כלל כזה יכול להיות איסור התקהלות של יותר מ–10 אנשים במקום סגור, ו–20 במקום פתוח. וכמובן סגירת מערכת החינוך, שיש כבר קונצנזוס מוחלט בקרב המומחים שהיא המאיץ הגדול של ההדבקות.

שר הבריאות, יולי אדלשטיין
שר הבריאות, יולי אדלשטייןצילום: אוהד צויגנברג

זה אולי יהיה קשה מנשוא, אבל במידה דומה לכולם — לזה שנחסכת ממנו תפילה ביום הקדוש בשנה, וגם לזה שנאלץ לוותר על החופשה המשפחתית שכה ציפה לה, או למפגין שמרגיש שזכות יסודית שלו נפגעת מהותית. אבל אף אחד לא ירגיש שהאחר כופף את המדינה כי הפעיל כוח. זה אולי הסיכוי היחיד לגרום לכולם להיענות לדרישות הסגר, ולהוריד את התחלואה לרמה שתאפשר חזרה לחיים שפויים.

עלי סלאם בוועידת דה-מרקר בנצרת
ראש עיריית נצרת, עלי סלאםצילום: רמי שלוש

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker