שיחת פנים

יצא משהו טוב מהקורונה? "גילינו שהכל היה מוגזם ושיש אלטרנטיבה, שאפשר לחיות עם פחות גירויים"

"הנטייה הטבעית שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, מה גם שהתרבות מעודדת את זה. יש כוחות כלכליים רבי־עוצמה שזה נוח להם שזה ככה וזה דומיננטי מאוד" ■ ראיון עם ד"ר אסתר פלד, בעלת דוקטורט בחשיבה בודהיסטית וסופרת

רותם שטרקמן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
ד"ר אסתר פלד
ד"ר אסתר פלדצילום: אמיל סלמן

ד"ר אסתר פלד, גם לך פתאום נגמרה תקופת הקורונה?

כן, אחרי שלושה חודשים אני חוזרת לעבוד בקליניקה שלי בתל אביב. במהלך כל התקופה הזאת הייתי שם רק פעם אחת ולשעה אחת.

ומה זה עושה לך?

אני עדיין לא יכולה לענות עכשיו, אבל לבטח — לנסוע שלוש פעמים בשבוע מהבית במושב בהרי ירושלים לתל אביב.

מה, פקקים?

ואני גם צריכה להיפרד מהישיבה על המרפסת שלי מול סוף הפריחה של האביב. אני אוהבת את המקום הזה ועובדת הרבה וקשה, ואני חיה בעולם קפיטליסטי, אין לי הרבה הזדמנויות להיות בבית. ועכשיו הייתי הרבה בבית והיה לי טוב.

אבל צריך לחזור ל"חיים הרגילים".

יש לי חברה תל־אביבית שכתבה לי הודעות וואטסאפ שאולי אני צריכה "לחזור לעולם האמיתי". בפעם הראשונה עניתי לה בסדרה של חמש תמונות עם עץ השסק, פרחי הציפורן והשושנים מהחצר שלי.

כך שלא ברור בדיוק מה זה בעצם "העולם האמיתי".

בדיוק, זה נראה כאילו מי שלא חוזר הוא עב"ם או מרחף בחלל ולא חי במציאות. מה שמשמח הוא שבמשבר הקורונה כל זה קיבל תנועה חדשה. פתאום התפתחה אופציה לחשוב אחרת על מה זה העולם האמיתי ועד כמה האופן שבו אנחנו חיים הוא הרגל שגובל בהתמכרות.

פקקים בתל אביבצילום: מגד גוזני

התמכרות למה?

לקפיטליזם צרכני. חיינו עכשיו בלי קניונים ובלי טיסות, שני התסמינים המז'וריים של התרבות שלנו, שני אקטים שדרכם אתה מרגיש קיים. זה יפה לטוס לחו"ל להופעות, אין לי שום דבר נגד זה, וגם לא נגד קניית בגדים, אבל זה הראה לנו שזה לא הכרחי, לחיות ככה.

אבל היה די כיף, החיים של פעם.

יש דברים טובים בזה, אבל זה לא אסון שהיתה הפסקה. ואחרי החרדה הראשונית שנובעת מעצם זה שיש משהו מוזר ומשנה את החיים, מי שאיפשר לעצמו את זה היה יכול לגלות עולם אחר. כמובן חוץ ממי שאיבד חוסן, זה עצוב ואחר, למשל מי שנהרס לו העסק או שאיבד את העבודה.

אצלם זה סיוט.

ועוד יידרשו כוחות כדי לעבור את זה. מי שאיבד משהו משמעותי, זה סיפור אחר. אבל האחרים היו יכולים להשתמש בתקופה הזאת בצורה משמעותית.

לא ראינו את החברים, את ההורים והאחים, לא הלכנו למשחקי כדורגל, לסרטים ולהצגות, לא אכלנו במסעדות, הילדים לא נפגשו עם בני גילם — הכל היה שונה.

זה מה שמדהים. יכולת לחשוב שמי יודע מה יקרה. אני שומעת מהרבה אנשים גם כאלה עם שניים או שלושה ילדים שיצרו לעצמם מבנה חדש של חיים ועמדו בזה בצורה מרשימה ביותר. או אנשים שיש להם ילד בן שנה־שנתיים שהולך לגן, והוא בכלל לא הרגיש שאין לו חברים.

מספיק לו להיות עם ההורים.

אז אולי אנחנו שולחים אותם לגן הרבה לפני הזמן? זה לא שהוא לא שמח לפגוש חברים כשהכל נפתח, אבל הוא לא התלונן. יכול להיות שאני מכירה רק נתח אחד של העולם, אני לא יודעת לגבי משפחות מרובות ילדים, כמה היה להן קשה. הנכד הגדול שלי התגעגע לבית הספר, אבל הוא לא היה במצוקה. וגם אתה לא פגשת את האחים שלך ולא היית במצוקה.

נתב"ג ריק בימי הקורונה
נתב"ג ריק בימי הקורונהצילום: תומר אפלבאום

האמת שנכון, לא היתה מצוקה. אף על פי שרציתי לפגוש אותם.

נראה שחלק מהמצוקות הן משוערות בלבד, הן לא אמיתיות. אתה יכול לא לפגוש את האחים שלך שלושה חודשים — ולא יקרה כלום. אם היית נוסע לדרום אמריקה, גם לא היית סובל נורא.

אולי בעצם הכל קצת מוגזם: ארוחות שישי עם המשפחה המורחבת, אירועים, ימי הולדת, היציאה השבועית לקפה עם החבר/ה?

בדיוק. הכל קצת מוגזם. הנה יש לך כותרת, כשה"קצת" הוא בסוגריים. הכל עובר סנטימליזציה, כי בתרבות שלנו הכל ממוקד־רגשות ונורא חשוב מה מרגישים מיד ועכשיו, בזמן שזה לא כזה היסטרי. מול "הכל קצת מוגזם" יש אופציה אחרת.

שהיא?

שלווה. יש לי רקע בודהיסטי בחשיבה, לכן היה לי קל להסתגל לזה. הבודהיזם מלמד אותך מלכתחילה את האופציה האחרת, של השקט, של לא לתת לתשוקה למשול בך.

להוריד ווליום.

שוכחים שאפשר לחיות טוב עם הרבה פחות גירויים חיצוניים. הגירוי החיצוני שובה אותך, הוא מאוד משכנע, מאוד גורף, מאוד ממכר, לוקח אותך. ולכן ברגע שהפסיקו את כל זה חשבנו שלא נוכל בלי, ושזאת דרך הטבע, אבל גילינו שלא.

שאפשר בלי.

שהגירוי החיצוני עם כל כוח המשיכה שלו הוא לא הכרחי. פתאום אנשים התחילו לקרוא, הזמינו משלוח מחנות ספרים וקנו שמונה ספרים בבת אחת. אנשים סידרו את הבית. הבתים של כולנו יותר נקיים היום. ממש מדהים. הנגיף עצר את ה"קצת מוגזם" הזה לרגע, ואז אפשר היה להסתכל על זה במבט מבחוץ ולראות שמה שנראה הכרחי הוא לא הכרחי, שיש חלופות. שגם אם הן שונות באיכות, הן חלופות. כלומר, איך שאנחנו חיים — זאת רק אופציה.

עסק סגור בתל אביב
עסק סגור בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

מה עוד הפתיע אותך?

שרוב האנשים לקחו את זה לכיוונים של שלווה, ובעיני זאת מחמאה למין האנושי. רוב האנשים עשו את הכי טוב שהם יכולים. זה נורא יפה. זה הפעים אותי.

אז אולי האדם הוא בעצם יצור די חיובי?

כן, וזה ממש מדהים. הבודהיזם אומר את זה כל הזמן, שיש פנינה בקרקעית ורק צריך למצוא אותה, והנה היתה פנינה ומצאנו אותה. הכוח והכסף והאינטרסים לוקחים אותנו למקומות לא טובים, החמדנות גדולה וקשה להשתלט עליה. ככה אני רואה את זה בעיקר בסביבה נורמטיבית. אני מדברת גם על עצמי. נהניתי בזמן המשבר, חשבון הבנק שלי התאזן, לא חייבים לרוץ מחנות לחנות בתל אביב.

אולי אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה בחיים שלנו כשהכל יחזור לשגרה.

אני לא רוצה להגיד "צריכים", אבל אני מסתכלת על מה שקרה לאנשים כשהאופציות האלה לא היו קיימות, וזה היה טוב. הייתי בהלם כשקראתי שאומרים שזה הכניס אנשים לדיכאון.

זה לא?

לא, זה ממש לא מובהק. בסביבתי אף אחד לא היה בדיכאון. היו אנשים שדאגתי להם, לא שלא היו כאלה.

למי דאגת?

למי שיש רגישויות נפשיות או שבירות נפשית. משבר הקורונה הוא סיטואציה שיכולה לערער אנשים. מי שיש לו נטיות פרנואידיות, מי שרדוף במבנה הנפשי שלו, אז נגיף בלתי־נראה שיכול להימצא בכל מקום מהווה כר נרחב להתפתחות של התקף פסיכוטי. הייתי גם עדה לזה. אבל אנשים שאינם כאלה רגישים, בשבילם זה היה יותר הזדמנות מכל דבר אחר.

קורונה בתל אביב. למצולמת אין קשר לנאמר בכתבהצילום: עופר וקנין

יש דעה שדווקא לאנשים עם בעיות נפשיות, אנשים דיכאוניים, היה יותר קל.

אם תרשה לי לתרגם את השפה הפסאודו־רפואית לשפה יומיומית: מה שאתה אומר זה שאנשים פחות אינטנסיביים, שיש להם יותר נטייה להפנמה ושיותר קל להם להיות לבד, זה עשה להם יופי, כי פתאום הם היו בנורמה.

כן.

זה אומר משהו על הנורמה. ומה זה בכלל אנשים דיכאוניים, אנשים שהעולם אמר להם: זה לא בסדר שאתם לא כל היום נפגשים עם חברים? דווקא אני רוצה לתת את הזווית הזאת ולא לקרוא דיכאוני למי שהמעורבות שלו יותר נמוכה.

למה?

בתרבות שמעודדת צריכה, מופנמות נהפכת לבעיה, וזה נוח לכולם חוץ מלאותם אנשים. זה אינטרס קפיטליסטי להפוך את האדם למוחצן. בעולם שלנו בכל חופשה צריך לנסוע לחו"ל, ואם לא, זה אומר עליך שאתה או עני או דיכאוני. יש מי שנוח לו לקבע חשיבה כזאת, כי אז כולם נדחפים לצאת ולהוציא כסף. לרגע, התווית הזאת הוסרה.

תמיד שואלים לאן אתה טס בקיץ, איפה אתה בחגים.

ואז צריך להתנצל כמעט, "הפעם אני נשארת בארץ". אנשים מגיבים בתמהון, בחשש: אה, את נשארת בבית? אלה אנשים טובים ששואלים, אין להם מטרה שלילית, אבל זה מוזר להם שאני נשארת בבית.

איך את מפרשת את זה?

הבלבול העמוק בין המושגים "נורמליות" ו"נורמטיביות" עושה רע. ועכשיו פתאום היתה נורמה אחרת.

חוף ים תכול
מותר לוותר על החופים בחו"לצילום: ללא קרדיט

נורמה של בית.

כן, וכך אנשים שחשבו על עצמם שהם לא נורמליים היו יכולים להירגע קצת. אתה לא יכול להימנע מהשוואתיות, זאת התשתית של הנפש, ככה זה, אבל ההשוואה הזאת, צריך להיות חשדנים כלפיה. הבעיה היא שבתרבות שהפסיכולוגיה שולטת בה הופכים כל דבר לטרמינולוגיה רפואית.

מה הכוונה?

שימוש היתר בביטוי "דיכאון" הוא גם תרבותי. ישנו הביטוי ומשתמשים בו, ואז חושבים שזו מחלה ואז יש תרופות. אני לא בטוחה שכל השרשרת הכרחית. אני גם לא כל כך אוהבת לנסוע, אני אוהבת את הבית שלי, יש לי עצי פרי וציוץ ציפורים והמון ירוק. אז אולי אני לא נורמטיבית שאני לא נוסעת, אבל זה לא אומר שאני לא נורמלית.

אז רבים חשו הקלה.

ההקלה הזאת היתה מנת חלקם של אנשים שבסתר לבם חשבו שהם לא מתנהלים על פי הקוד החברתי — קניונים, טיסות, מפגשים ומסיבות. יש כאלה שזה לא הסיפור שלהם וטוב שיש כאלה אנשים, כי הם נותנים אלטרנטיבה בלתי נגמרת.

אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש דיכאון, הרי אנשים אומרים "תעזרו לי".

הלוואי שכולם היו אומרים. ובכל מקרה בין "תעזרו לי" לבין "אני בדיכאון" יש פער עצום ויש שימוש יתר במונח הזה. יש אומרים שיש יותר דיכאון בתרבות הזאת, אני לא בטוחה. הרבה אנשים מרגישים שהם לא מתאימים לעולם, ומפה זה מתחיל. לפעמים קיימת אופציה להיות לא מתאימים, בלי להתרגש מזה, ובמשבר הקורונה להרבה היתה הזדמנות להגיד שזה היה בסדר בשבילם, שהקצב התאים להם הרבה יותר. זאת לא חוצפה לדרוש שהעולם יתאים את עצמו אלי, ולא אני אליו.

בכל זאת, הקורונה גם גרם לקשיים, נניח קשרים זוגיים שאולי לא עמדו בתנאים החדשים.

כן, יש אנשים שהקשרים שלהם התפרקו.

מישהו אמר לי: זה היה מבחן לקשר ועמדנו בו. אבל בטח יש קשרים חדשים או רופפים יותר או חלקיים, שלא היה להם סיכוי לעמוד במבחן כזה, וחבל.

נכון, יש אנשים שקשה להם ושמסובך להם יחד, וזה גזר עליהם בחינה מחודשת של הקשר. ובדרך כלל קשרים שהיו ספקות לגביהם והיו להם קשיים, המשבר הזה גרם לבדיקה יותר אינטנסיבית, וזה יכול להיגמר בפרידה. זה דבר שיש להניח שיקרה יותר מהר.

זה עצוב.

כן, הרקמה העדינה נקרעה. זה יכול להיות. היה איזון, הוא הופר ואז ראית את החלקים שלא עובדים ועלולה להיות פרידה. זה מצער. זה חבל, אבל זה ככה. מהצד האחר: מישהי מקסימה שאני מכירה אמרה לי "למדנו לחיות ביחד".

תהליכים הואצו.

יש כאלה שבגלל הקורונה עברו לגור יחד כי היו צריכים לבחור בין זה לבין לא להתראות, ואז או שזה עבד או שלא. או שפתאום הגבר איבד את העבודה שלו ואז האישה לא מבסוטית כי הוא מנסה יותר לחסוך ולא יכול ללכת איתה לכל מיני מקומות שהיא רוצה. כלומר, משהו מהמרכיבים בקשר נגרע ואז הוא נהפך לחסר תועלת. ככה זה, לא הכל מלא אהבה, סיפוק ונאמנות. לא הכל הירואי, יש הרבה אזורים חלקיים ושבירים יותר בחיים שלנו.

לא חבל לקלקל את מצב הרוח החיובי שהיינו בו?

אבל תחשוב על זה שאם היה מישהו שהיית מבסוט ממנו חלקית, ואז שזה דרש יותר והקשר לא עמד בזה, אז אולי לא כל כך נורא לאבד אותו. היה טוב ונגמר. כמו דברים אחרים בחיים. לא כל אובדן הוא טרגדיה. אפרופו אובדן, זה תמיד, באופן אוטומטי, מייצר אווירה של דרמה. מאבדים, בסדר. להניח לזה. הבודהיזם מטפל בדיוק בזה: לקבל שהתופעות הן ארעיות ושדברים מסתיימים. אתה אוהב אותם כשהם ישנם, ומוותר עליהם כשהם אינם. זאת עמדה סתגלנית וגמישה. גמישות כערך.

בית חולים השרון
בית חולים השרוןצילום: אייל טואג

בכל זאת היו כאלה שהיה להם קשה. למשל, אמהות יחידניות שפתאום הסביבה התומכת הרגילה שלהן — הורים, אחים, חברות — נעלמה בבת־אחת.

אפשר למצוא הרבה מקרים של אנשים שהמשבר הזה עירער אותם, או מנע מהם משאבים שהם רגילים אליהם. לא משנה אם אלה משאבים כלכליים או של נוכחות אנושית. היה פה דלדול או הפחתה של משאבים בגלל הנסיבות שהשתנו. לזה קוראים משבר. מה שעושה את ההבדל המשמעותי הוא אם אתה מצליח להסתדר בלעדיהם או לגייס משאבים אחרים, או לחלופין שהמצב החדש מאמלל אותך. בהחלט החסכים שנוצרו יכולים להביא אנשים, כולל אמהות יחידניות, למצב של חוסר משמעותי במשאבים, וזה קשה.

מה לגבי אנשים שגרים לבד? רווקים, למשל, שהיו רגילים לדייטים, לא סבלו מאוד?

אצל הרווקים שאני מכירה היו שתי תגובות עיקריות: אלה ששמחו להפסיק עם הטינדר, וקיבלו הזדמנות לנוח מהטירוף הזה לרגע, או כאלה שהמשיכו להיפגש בסתר. פשוט המשיכו את החיים שלהם. אז לא נפגשים בבר או בבית קפה, אלא באים הביתה או הולכים לטיול עם הכלב. מי שהיה מסוגל להפסיק — הפסיק, ומי שהיה חייב — המשיך. שלושה חודשים של שינוי מתון באורח החיים, אין מה להתרגש. ושוב: מי שחווה אובדן אמיתי, זה משהו אחר, הדברים שלי לא תקפים לגביו.

את חווית אובדן בתקופה הזאת?

אבא שלי מת מזיהום. הוא חלה, לא בקורונה, ולא יכולתי ללוות אותו כמו שרציתי.

כי חששת להידבק בבית החולים?

האימה השתלטה והשפיעה עלי מאוד. אני מעשנת ובת 60, כלומר בקבוצת סיכון. וכשהוא היה בבית החולים הם עזרו לי בזה ואמרו שהם לא רוצים שאבוא, כלומר היתה לי לגיטימציה לא לבוא. אחר כך התברר שהוא לא חולה אלא גוסס, ואני שברתי את הבידוד ונסעתי לשם, כמובן. אבל הייתי חרדה כל כך, שלא יכולתי להישאר הרבה זמן בחדר של חולה ריאות, ולא יכולתי לשבת שעות לידו, וזה מכאיב לי מאוד.

זה די טראומטי.

לא, אני לא אומרת שזה טראומטי. זה מצער אותי מאוד ומכאיב לי כי רציתי ללוות אותו עד הרגע האחרון, באתי עם ג'ל חיטוי ומסכות וכפפות ולא נוגעים בשום דבר, אתה עולה במעלית לקומה חמש, אתה לא יודע מה יש במעלית ומי לידך, זאת היתה התקופה שהגרפים היו למעלה והיה נורא מפחיד. הפחד שלי ניהל אותי.

היום היית עושה את זה אחרת?

היינו באימה ובזהירות יתרה, וטוב שכך.

הפחידו אותנו.

מה שמנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב עשה היה נפלא.

מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב
מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טובצילום: אוהד צויגנברג

למה?

לא ראיתי כזה חוסן ועמידות מול כל כך הרבה כוחות. הוא היה עקבי וברור, זה היה מקסים בעיני, וחשוב מאוד בניהול משברים. להגיד בדיעבד "היינו קיצוניים מדי" זו חוכמה קטנה, חוכמה שלאחר מעשה. כל הכבוד לנו ולמדינה. עשו טעויות, אבל סבירות לחלוטין בתהליך בסדר גודל כזה שאתה לא ערוך אליו ולא ניהלת כמוהו בעבר. הם היו רציניים ועקביים, והרבה בזכותו. הוא לקח את הקו שלו ועמד מול כל הכוחות הכלכליים שהתנגדו, גברי ונערי האוצר.

גם הוא בא מהאוצר.

אבל הוא לא התבלבל, יכולת לראות שהוא מנכ"ל משרד הבריאות, נקודה. כל החלטה על הקלות לא היתה באחריות שלו, הוא היה בית שמאי וזה עזר להבין. הוא היה אחראי על הבריאות של ישראל. כן, צפיתי הרבה בטלוויזיה בתקופה הזאת, מה שלא קורה לי בכלל ברגיל, יש לי מעט זמן ואני לא הרבה בבית.

כולנו ראינו טלוויזיה.

היינו צריכים לראות את פרופ' גבי ברבש, הפרשן של ערוץ 12. היתה אימה והיית צריך להתמצא, אז שיתפתי פעולה, ראיתי הרבה חדשות.

חשבתי שאת מדברת על "חתונה ממבט ראשון".

ראיתי גם את זה. אני לא רוצה לדבר על זה. אני לא חושבת שצריכות להיות כאלה תוכניות. בתחילת הקריירה שלי הוזמנתי להיות פסיכולוגית של תוכנית ריאליטי, אפילו עוד יותר מזעזעת, וסירבתי כי זה לא אתי. זה יכול להיות טראומטי לחלק מהמשתתפים. זה שאנחנו אוהבים מציצנות זה לא דבר חדש. אבל ראיתי פרסומות, מה שלא קורה לי הרבה.

קניון עמוס לפני משבר הקורונה
קניון עמוס לפני משבר הקורונהצילום: עופר וקנין

ומה המסקנה?

זה כמו שאתה לא לוקח תרופות הרבה זמן ואז לוקח וזה משפיע עליך באופן חזק, כך ראיתי מה עושים לנו בפרסומות, את היצירתיות והסתגלנות של משרדי הפרסום. את האינטימיות המזויפת. השקר במלוא הדרו. למשל, הפרסומות של בנק מזרחי־טפחות על כמה שהם עוזרים לנו וייתנו לנו משכנתא שתהיה קטנה בהתחלה ואז בהמשך נשלם יותר, כי הם טובים כאלה, הומניים עאלק. וחברות הביטוח שפתאום הורידו מחירים. ואז אתה מבין שאפשר היה גם להוריד מחירים לפני זה, ושהן לא צריכות להרוויח כל כך הרבה. סיסמאות כמו "טוב להיות בבית", אז תקנו פיג'מות של גולף. זו אינטימיות מבלבלת.

אז בעצם העולם לא ממש השתנה?

לא. אנחנו בתוך תרבות מסוימת מאוד ונדרש יותר מאמץ, צריך שליותר אנשים יהיה רע יותר כדי שהעולם ישתנה באמת. אני בספק כמה כל התקופה הזאת תשאיר חותם, כי זה לא היה טראומטי.

רק מה שטראומטי משאיר חותם?

כן, הנטייה הטבעית שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, מה גם שהתרבות מעודדת את זה. יש כוחות כלכליים רבי־עוצמה שזה נוח להם שזה ככה וזה דומיננטי מאוד. עדיין אפשר להשתמש במה שלמדנו, אם כי בצורה מוגבלת.

אז מה, נחזור להתנהג כמו קודם? נחזור לבטוח אחד בשני — להתחבק, ללחוץ יד, להתנשק את הנשיקות דודות האלה כשנפגשים? לשבת אחד ליד השני בקולנוע או במטוס?

כן. לא קרה כלום, נחזור להתחבק. בסך הכל שלושה חודשים חמודים. נשכח את הכל, את ההיבט הפרנואידי, את הנשאות שלנו. אני לא יודעת אם יישאר איזשהו דבר מזה. רוב האנושות סתגלנית וגמישה, ומה שהיה איפשר לה להעיף מבט קצר שהאפקט שלו לא יישאר להרבה זמן. חוץ מאזורים טראומטיים, ניו יורק, איטליה, שם אפשר יהיה לבדוק שינויים חברתיים ותרבותיים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker