הקיבוצים שמארחים את תושבי הדרום: 
"עד עכשיו לא עבר שקל אחד מהמדינה" - תיירות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הקיבוצים שמארחים את תושבי הדרום: 
"עד עכשיו לא עבר שקל אחד מהמדינה"

ויצו והתנועה הקיבוצית אירחו באופן וולונטרי אלפי תושבים מעוטף עזה, שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל הלחימה ■ הארגונים לקחו על עצמם את עלויות האירוח - שצפויות להסתכם במיליוני שקלים ■ מזכ"ל התנועה הקיבוצית: "רק בימים האחרונים משרדי האוצר והפנים יצרו אתנו קשר"

9תגובות

 "זו אינה הפעם הראשונה שבה המדינה היא האחרונה שמבינה מה היא צריכה לעשות. גם הפעם אנחנו רואים התנהלות מוזרה, שכמו בהזדמנויות קודמות, מי שפותרים את הבעיות הם גופים וולונטריים או חברות שמתמסרות" - אומר איתן ברושי, מזכ"ל התנועה הקיבוצית.

מאז תחילת מבצע צוק איתן, אירחו ויצו והתנועה הקיבוצית אלפי תושבים מעוטף עזה, שנאלצו לעזוב את בתיהם בשל הלחימה הקשה באזור מגוריהם. האירוח נעשה באופן וולונטרי, ללא תוכנית מסודרת או גוף ממשלתי מכוון שדואג לתושבים, חלקם משפחות עם ילדים קטנים, שביום אחד ארזו מזוודה ויצאו מבתיהם במחשבה אופטימית שתוך ימים ספורים יחזרו.

לדברי ברושי, "רק בימים האחרונים משרד האוצר והפנים יצרו אתנו קשר, וכרגע בודקים במשרד האוצר דרכים שיאפשרו מימון לפעילות שלנו, זו שהיתה וזו שתהיה בעתיד. עד עכשיו לא עבר שקל אחד מהמדינה לקיבוצים. לקח להם יותר מ–20 יום להבין שהמדינה היא זו שאחראית על אזרחיה".

גיל אליהו

הקיבוצים המארחים שעמם דיברנו כבר יודעים להעריך מה גובה עלויות האירוח - אך מסרבים לנקוב בסכום. "אנחנו לא רוצים שהאורחים שלנו יקראו בעיתון כמה זה עולה וירגישו לא נוח", הם אומרים. "אנחנו לא מתלוננים ועושים את זה בלב פתוח, ונמשיך לעשות את זה בנפש חפצה ככל שיידרש - כי זה הדבר הנכון לעשות". גם ברושי לא מציין בשלב זה את העלויות, אך מכיוון שהן מגיעות לסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים לקיבוץ, ניתן להעריך כי יסתכמו במיליוני שקלים.

העלויות המרכזיות בגין האירוח הן בעיקר ארוחות בחדרי האוכל, אך גם עלויות החשמל, המים והכביסה. בנוסף, חלק מהמארחים עלולים לספוג אובדן הכנסות אפשרי מהשכרת החדרים שבהם מתארחים תושבי הדרום לאחרים.

עם זאת, ברושי אופטימי, ואומר כי "משיחות שקיימתי עם גורמים בממשלה ובשלטון המקומי, הכוונה היא לסייע. אנחנו בודקים עכשיו את העלויות, ואני מניח שהמדינה תסדיר את התשלום לקיבוצים המארחים דרך המועצות האזוריות".

פדרציות ויצו פתחו במסע גיוס תרומות

נמרוד גליקמן

גם בויצו נרתמו למשימה, ואירחו מיומו הראשון של המבצע כ–1,200 תושבים מיישובי עוטף עזה וערי הדרום בחמשת כפרי הנוער של הארגון במרכז, בשרון ובצפון. האירוח, שעלותו מוערכת במיליוני שקלים, מתקיים במימון מלא של הארגון, ומתאפשר בזכות פנייה של יו"ר הנהלת ויצו העולמית, פרופ' רבקה לזובסקי, לראשי הקהילות היהודיות בעולם. פדרציות ויצו בעולם פתחו במסע גיוס תרומות לטובת אירוח המשפחות בכפרי הנוער והפעלת תוכניות הפוגה לתושבי הדרום.

לדברי לזובסקי, "זו פעולה לוגיסטית מאוד מורכבת, גם מבחינת הכספים וגם מבחינת האירוח עצמו, כי כפרי הנוער הם לא בתי הארחה. העלויות מגיעות למיליוני שקלים, ואני מקווה שהמדינה תשפה אותנו עד כמה שאפשר. אבל אי־אפשר לחשוב על זה כשצריכים להציל אנשים. אני בטוחה שהממשלה תעשה את חלקה. אנחנו מתחילים לשמוע דברים בסגנון הזה.

לזובסקי מספרת כי האירוח הלא מתוכנן של תושבי הדרום הוביל לדחיית תוכניות אחרות של ויצו לכפרי הנוער. "היו לנו תוכניות לארח קבוצות ספורט בכפר הנוער וקייטנה של תזמורת נוער, שהיו יכולות לתת קצת פרנסה לכפר. אז גם הפסדנו הכנסות וגם הוצאנו, אבל זה מכל הלב, זה ויצו, וזה מה שצריך לעשות. העומס הכלכלי פחות רלוונטי עכשיו - החיים קודמים".

עם זאת, במידה שהלחימה תימשך מעבר לשבועיים הקרובים, תושבי הדרום המתארחים יצטרכו למצוא פתרון אחר, מכיוון שבני הנוער השוהים במקום במהלך תקופת הלימודים אמורים לחזור.

"אני מצפה מהמדינה שלי שתדאג לתוכנית מגירה למקרים כאלה, ואני לא היחידה שמצפה לזה", אומרת ענת בן עמי, שפונתה מגוש קטיף ב–2005 ועברה לקיבוץ מפלסים. במשך תקופת הלחימה היא מתגוררת עם ילדיה ושאר חברי הקהילה בכפר הנוער ויצו הדסים. לדבריה, "זו לא הפתעה עבור המדינה שעזה בוערת. אנחנו לא צריכים להתחנן, זה צריך לבוא מצדם".

בן עמי נמצאת כבר ארבעה שבועות מחוץ לבית, ועוד עשרה ימים פתרון המגורים הזמני שויצו נתנה לה ולמשפחתה כבר לא יהיה רלוונטי. "למה המדינה מפקירה אותנו? עוד כמה ימים לא יהיה לנו איפה להיות ושוב נהיה על גלגלים. אני לא יודעת איך להגיד את זה לאנשים. כולם כאן כבר מפורקים. חשוב שנמצא מקום לקהילה יחדיו, כי אם נתפזר - אנשים לא יחזרו. הם ישתקעו במקומות אחרים".

"ההוצאה העיקרית שלנו היא הארוחות"

גם לקיבוצים המארחים לא היתה תוכנית מגירה, אבל למרות הסיטואציה הלא מוכרת נראה כי האלתור בשילוב הרצון לסייע מהווים את המפתח למציאת פתרונות. ניבה אגוזי, מזכירת קיבוץ מזרע, לקחה על עצמה את תפקיד אירוח המשפחות בקיבוץ, יחד עם בתה, מורה בחופשת קיץ, שנמצאת בקשר רציף עם כ–100 המתארחים - בעיקר תושבי קיבוץ ניר יצחק וגבים, אך גם מערי הדרום כמו שדרות ואשקלון.

אגוזי אספה את כל פתרונות האירוח העומדים לרשותה - חדר לחדר, דירה לדירה. לדבריה, "שלושה חברי קיבוץ מבוגרים נפטרו לא מזמן, אז אנחנו משתמשים בדירות שלהם. שתי משפחות נסעו לחו"ל והשאירו לנו את הבתים שלהן. איתרנו את כל החדרים הפנויים של הצעירים בקיבוץ ולא הכנסנו לשם את מסיימי י"ב, ואנחנו מארחים גם בהם. גם האירוח הכפרי בקיבוץ נתן לנו את החדרים שלא הוזמנו. התחלנו משהו שלא יודעים מתי ייגמר, אבל אנחנו מרגישים טוב עם זה, שאנחנו עושים את הדבר הנכון".

זה לא נגמר רק בקורת גג ומיטה - החדרים מינימליסטיים, כאשר ברובם היו מזרונים ומזגן בלבד. איפה שהיה אפשר הכניסו מקרר, אבל ברובם לא היה מטבח או שולחן אוכל לארוחת ערב. לדברי אגוזי, "הבנו שאנחנו צריכים לתת לאורחים גם ארוחות. כיום אנחנו נותנים שלוש ארוחות ביום, וזו ההוצאה העיקרית שלנו. החלטנו שאנחנו עושים את זה ואחר כך נתמודד עם ההוצאות.

"אין לנו ציפיה שהקיבוץ המתארח ישלם בבוא היום, אבל יכול להיות שזה יקרה. המשפחות אומרות שהן רוצות לשלם, שהן לא מרגישות בנוח להגיע לחדר אוכל כי אנחנו מופרטים, וכל אחד מאתנו משלם על הארוחות. כשמנהל חדר האוכל שמע על זה הוא ביקש למסור לאורחים שלנו שלא יחשבו על זה בכלל, ושכל אחד נותן מה שהוא יכול לתת".

בקיבוץ הזורע מתארחים מאז תחילת המבצע כ–110 אנשים, ילדים ומבוגרים, בעיקר תושבי קיבוץ ניר עוז ועין השלושה. הם ישנים בדירות סטודיו של חדר עם מקלחת ומטבח, שביום יום מושכרות לחיילים ומהוות עוד מקור הכנסה לקיבוץ, אך בימים אלו משמשות לאירוח ללא תמורה כספית. לדברי נטע הרפז מהזורע, "בדרך כלל גר שם אדם אחד או מקסימום זוג. במלחמה יש שם זוג עם ארבעה ילדים. אבל שמנו מזרונים וזה בסדר, זה נותן להם את הפינה השקטה שהם צריכים".

דורין ראי מקיבוץ ניר עוז מתארחת בקיבוץ הזורע עם בעלה ושתי בנותיה, אחת מהן רק בת 3 שבועות. לדבריה, "אני לא יודעת איך להודות לאנשים המדהימים כאן. אפילו לא הבאתי עגלה לתינוקת, כי חשבתי שזה יהיה רק ימים בודדים, ואירגנו לי את זה כאן. אני לא רגילה להיות נתמכת, אני רגילה לתמוך באחרים ולעשות לאחרים. אלמלא התנועה הקיבוצית אני לא יודעת מה היה קורה. אני רואה אנשים מכל מיני מושבים שהם ממש נודדים, אין גוף שעוזר להם. אני מרגישה בת מזל שהיה לנו את הקיבוץ שיעזור".

"אם אנחנו לא היינו, אני לא יודעת מי היה עושה את זה", אמרה רונית זינגר מהזורע, שמנהלת את הכלבו בקיבוץ. "זה באמת מעלה תהיות לאן הם היו הולכים. הגיעה אלינו אשה מבוגרת מעין השלושה, שגם כל ילדיה גרים בקיבוץ, וגם הם נאלצו לחפש מגורים זמניים, אז באמת מעניין לאן היה לה ללכת".

זינגר מוסיפה כי "אנחנו משתדלים כמה שיותר לחבק את האורחים שלנו, לדבר אתם. יש אווירה נהדרת של הקיבוץ של פעם. אני שמחה שהקיבוץ שלנו פתח את הדלת ומאפשר לחברים לברוח מהקושי האדיר שהם חיים בו. זו נתינה בלי תמורה. אני לא חושבת שצריך להסתכל היום מה נקבל".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#