רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"שילמנו 1,800 שקל למסעדת שף והתבאסנו. אכלנו אצל משפחה שמבשלת במערה - סוף הדרך"

לכתבה
אוכל אמיר מנחם

מיכאל וייס, יזם בתחום התיירות, מבעלי חברת תיירות השווקים יאללה באסטה וממייסדי אפליקציית הטעימות bitemojo ■ הוא מציע להשתמש בקולינריה בתור גורם למשוך תיירים לישראל

40תגובות

מיכאל וייס, מה יהיה עם זה שכולם מדברים כל הזמן על אוכל?

האמת שבעשור האחרון אוכל נהפך לסוג של אובססיה. זה במיינסטרים בכל מקום. מעלים לאינסטגרם תמונות של אוכל או עוקבים אחרי חשבונות של שפים, וזה מגרה. ובגלל זה גם קונים סירים טובים יותר ומחבתות מנחושת.

והתיירות זה התחום שהכי מושפע מכל העניין.

כמובן, זה נתן דחיפה גדולה מאוד. כשרואים בטלוויזיה את המנות המדהימות שעושים ב"איירון שף יפן", ישר רוצים לנסוע לשם.

נוסעים בגלל אוכל.

בהחלט. אוכל הוא הסיבה השלישית שבגללה אנשים נוסעים. אתם אולי לא מאמינים, אבל אנשים מוכנים לטוס כמו סרדינים ולישון במלון צינוק רק כדי לחוות את מה שקורה מחוץ לדלת. פעם רצו להגיע ליעד ולעשות עליו V, כיום אנשים הרבה יותר מפונפנים, מחפשים את החוויות שמצטלמות טוב.

שיחת פנים עם מיכאל וויס

מה מצלמים?

הכל. הצילחות הפך להיות המדיום.

לא רק הטעם.

הביס זה רק התוספת. אתם יודעים ש-69% מהאנשים מקבלים החלטה לאיזה יעד לנסוע לפי התמונות שהם רואים ברשתות החברתיות? עוד לפני שהם בכלל חושבים על התקציב, התמונות מעצבות את ההחלטה. זה נתון מדהים שאם מקומות יידעו לעבוד אתו בצורה חכמה - אנשים יגיעו אליהם.

מיכאל וויס
אייל טואג

איך זה שאוכל נהפך לחלק משמעותי כל כך בתיירות?

קודם כל אנשים מבינים שאוכל זה זכוכית המגדלת הכי מדויקת - להרגיש ולהבין את המקום ואת התרבות שלו. שזה לא רק העניין של טעים או לא טעים, אלא משהו רב־חושי. אני טועם את התרבות, מריח אותה, מעכל אותה וגם מדבר עם זה שמגיש לי את האוכל. כי בעצם מה אני כתייר יכול לבקש? מה אני זוכר מהנסיעה שלי יותר מאשר את החוויות האלה? מבחינה פסיכולוגית, מה שאנחנו רוצים זה להיות מטיילים מצטיינים, שבאמת הבינו והפיקו את המקסימום.

לא נכחיש, יש בזה גם פוזה.

נכון. כי אנחנו גם רוצים להיות מעודכנים יותר מהחברים שלנו. ואם לא הגעת לסוחר דור שלישי למשפחה שמביאה את פטריות היער שמחוץ לפירנצה ושעדיין מבשלת באופן מסורתי על גזייה - אז מה זה שווה, מה תספר? סתם שראית איזו קאפלה ועשית סיבוב באוטובוס האדום והיה נחמד? אנשים מחפשים חוויית קצה, ואוכל נחשב חוויית קצה. במזרח, ואצל הסינים במיוחד, זה חזק יותר. אצלם הנושא של להשוויץ הוא במקום ראשון. בגלל זה התייר הסיני מוציא יותר מפי שלושה מהתייר המערבי.

עד כמה המרוץ אחרי האוכל מתבטא בכסף?

ההוצאה השנייה של תיירים אחרי לינה היא אוכל. תייר המילניום, שמוציא בממוצע 1,000 דולר לנסיעה של שבוע כולל טיסה, יוציא שליש מזה על אוכל. סקר של אקספדיה הראה שאפילו מטיילי פרימיום מעדיפים להוריד את רמת המלון בכוכב אחד - כדי לצרוך יותר חוויות מקומיות, ובראשן חוויות אוכל.

מסעדת לליבלב
תומר אפלבאום

זאת אומרת מסעדות מקומיות?

לא רק. אנשים מחפשים לחוות מקום באופן קולינרי גם בסיורים בשווקים ובמקומות אוכל, הרבה פעמים בלי מדריך ובלי קבוצה - בלי להיות תלויים ומבלי להתאים את הלו"ז שלהם לצורך להיות ב-10 בבוקר בנקודה כלשהי.

אז תמליץ, לאן מעניין לנסוע כדי לחוות חוויית אוכל?

תבחרו, כל יעד על המפה.

המממ, משהו קרוב?

אתונה! זה יעד שמשלב אוכל מעולה וזול. בלב אתונה יש שוק בשר, אפשר לקנות שם ק"ג אנטריקוט ב-8 יורו. צמוד אליו יש שוק פירות ים. מסביב למתחם הזה יש מקומות שאפשר לצלות את הבשר שקניתם על האש. חוץ מזה, יש שם מתוקים פסיכיים.

המסעדה והמכולת של ירגלום
ניר כפרי

נשמע מפתה.

אבל המטבח הכי קרוב והכי טוב לדעתי הוא באיסטנבול.

ישראלים לא כל כך נוסעים לשם עכשיו. מפחדים.

אני מכיר אנשים שנוסעים לאיסטנבול, אבל לא עושים מזה רעש. המטבח הטורקי הוא מטבח מדהים, הבורק שלהם, שבינו לבין הבורקס שאנחנו מכירים אין קשר משפחתי, היוגורט שלהם. אין עליו.

ומשהו רחוק יותר?

ניו אורלינס, הבירה הצומחת של הקולינריה האמריקאית. יש שם אוכל טוב - חצי לטיני חצי מקסיקאי, למשל, מרק הגמבו שלהם.

המסעדה והמכולת של ירגלום
ניר כפרי

שו מרק גמבו?

זה נזיד בצבע אדום שכולל שרימפס וסרטנים, ירקות שורש, עגבניות, פלפלים ותבלינים.

ומה עם המקומות הקלאסיים לאכול - איטליה, צרפת?

בקיץ נסענו כל המשפחה לאיטליה. הגענו לרומא וברחנו משם. נסענו לפירנצה וברחנו גם משם. ואז הגענו למודנה ולבולוניה - האזור שנקרא אמיליה רומאניה. שם יש קולינריה איטלקית במיטבה. לקחנו את הילדים לראות איך חולבים פרות ואיך מכינים מהחלב שלהן מוצרלה. זה היה מאלף. אחר כך לקחנו אותם למשק שמייצר חומץ בלסמי ויש להם חומץ בן 100 שנה. מי שקצת מבין בדבר הזה יודע שלטעום טיפת חומץ בלסמי עתיק על הלשון - זו זכות.

זה עבד על הילדים?

אחד מחמשת הסיפורים שהם סיפרו בארץ לצד "הייתי במוזיאון של מכוניות פרארי" היה "טעמתי חומץ בלסמי בן 100 שנה". זה היה שווה את כל הנסיעה. בגלל זה אני אומר שאוכל הוא חלק בלתי נפרד מאסטרטגיה של שיווק מדינה.

"הצילחות הוא המדיום"
ארנון בוסאני

כי זה מושך תיירים.

זה לא רק מביא תיירים ועוזר לעסקים, אלא גם משמר תרבות, שזה דבר חשוב מאוד בעולם הגלובלי ומחזק את הגאווה המקומית. באחרונה זה מחלחל יותר ויותר למקבלי ההחלטות אצלנו. בירושלים, למשל, עשו פסטיבל מסעדות פתוחות. אם הייתי צריך לכתוב תוכנית עבודה, אוכל היה פרק בפני עצמו. בכל רובד שנוגע לתיירות - אוכל צריך להיות שם, כי זה מנוע כלכלי.

תן דוגמה למקום שמיתג את עצמו עם אוכל והצליח למשוך תיירים.

חבל אונטריו בקנדה, למשל. לא הייתם חושבים עליו בהקשר קולינרי.

האמת שלא.

הם לקחו את עולם החוות ועשו מזה קמפיין פסיכי. כך הם משכו תיירים, שבדרך כלל מגיעים לערים המרכזיות בקנדה, לאזור שלפני עשר שנים לא היה בכלל על מפת התיירות.

פסטה בר
ערן לאור

מה הם עשו חכם?

הם הכשירו את החוואים, אלה עם המגפיים והחרא של הפרות, למכור לתיירים את עולם האוכל שמאחורי זה - את הגבינות והבקר. כל מה שהחווה שולחת לחנות המקומית והתושבים המקומיים קונים נהפך למוצר תיירותי.

אבל זה יכול להצליח רק כשיש לך אסטרטגיה ברורה.

גם בהולנד יש אזור כזה. לפעמים זה קצת מולבש, ולא אותנטי, על אף שזה עובד. החוכמה היא איך לבנות את המוצר בלי התחושה הזאת.

בוא נדבר על ישראל, איפה החוות שלנו? לאן לנסוע כדי לאכול דברים מעניינים?

נצרת זה המטבח הכי מכניס אורחים בישראל. יש שם אוכל ערבי גלילי משובח מאוד.

מיכאל וויס
אייל טואג

שיפודים וחומוס?

אומרים לכם אוכל ערבי וישר קופץ לכם לראש שיפודייה, אבל זה לא רק זה. יש להם פטאייר, שזה מאפה תרד מדהים, סינייה שיותר מוכר, ובכלל הרבה דברים שלא מוצאים בתפריט של אבו גוש למשל.

לאן עוד?

בוואדי ניסנאס בחיפה טעים, וגם בעכו יש מקומות טובים כמו אלמרסא, מסעדת דגים מעולה שנמצאת בנמל ואת הבזאר הטורקי ששופץ. למעשה, אין כמעט עיר בישראל שאין בה מקום מצוין לאכול בו. אפילו ברמלה.

מכירים שם את חליל וסולטן.

לא רק חליל וסולטן. יש גם את מהרג'ה, מסעדה הודית צמחונית ליד השוק ויש עוד מסעדות טובות. בכל מקום אפשר למצוא נגיעות של אוכל טוב. האתגר הגדול הוא מה קורה כשאתה עובר את קו הרוחב של קרית גת דרומה.

מסעדת מהרג'ה ברמלה
תומר אפלבאום

באר שבע?

כן, יש את מסעדת כרמים מסגולה, אבל צדיק אחד לא מספיק. יש גם אימפריית בורקס מקומי, אבל באר שבע היא עיר מספיק גדולה כדי להתחיל למתג את עצמה מבחינה קולינרית.

יש את מסעדת סמי וסוסו הוותיקה בשוק - בשר במשקל, חמוצים ולחם אחיד.

באמת השוק הבדואי של באר שבע היה יכול לתפוס, אבל זה לא קורה. כמו שאומרים, יש פוטנציאל אבל התלמיד לא מממש את יכולותיו.

איפה כן מממשים?

קחו למשל את דריג'את.

פטאייר בוואדי ניסנאס בחיפה
רמי שלוש

הא?

זה יישוב בדואי על כביש באר שבע־ערד. יש שם משפחה שמבשלת במערה, כי לפני שהם קיבלו היתר בנייה, הם גרו במערות. זו מערה אותנטית של המשפחה, עם שלושה חללים - להורים, לילדים ולגמלים והכבשים, והם מארחים שם. עושים לך מקלובה עם מיץ שקדים, סוף הדרך.

חוות הבודדים בנגב היו ניסיון שלא כל כך הצליח למתג אוכל בדרום.

הרגולציה הרגה אותם. זה היה יכול להיות "מכה" של כביש 40.

איפה עוד יש פוטנציאל לא ממומש בישראל?

היישובים הבדואיים. ברשות לפיתוח הנגב יש חבר'ה רציניים שהתלבשו על התיק הזה של הבדואים ומנסים לפתח שם דברים. אנחנו צריכים לעבור את החשש הזה של לנסוע לרהט או ללקיה ולאכול שם, כי הם פתוחים ומכניסי אורחים. זה אינטרס לאומי שהדבר הזה יצליח.

מסעדה בנצרת
גיל אליהו

מה עם יקבים? יש כמה באזור מטה יהודה.

המדינה כבר רוותה מיקבים, עכשיו תופס הסיפור של מבשלות בירה, וסביב עמק האלה פועלות כמה מבשלות. בכל המדינה יש יותר מ-120 מבשלות שמייצרות ומשווקות בירה. יש את בירה נגב, שפירא, מלכה. לכו לסניף ביר בזאר בשוק הכרמל או בירושלים, יש שם מדף עם יותר מ-100 סוגי בירות ישראליות. זה מדהים.

יש ביר בזאר גם בשוק לוינסקי בתל אביב.

לוינסקי זה באמת שוק שעבר מהפך מדהים. הוא נבחר על ידי מגזין "Conde Nast Traveler" לאחד משוקי האוכל הטובים בעולם.

נו באמת.

זאת לא בדיחה.

שוק התקוה
תומר אפלבאום

זה נחמד, אבל לא צריך להגזים. תראה את השווקים בפריז, זה משהו אחר לגמרי.

זה הכל עניין של נקודת מבט. כשצרפתי מגיע לשוק לוינסקי, הוא רואה את הדברים אחרת. יש בשוק הזה הכל, וביחס למטר מרובע יש בו עושר שעולה על הרבה שווקים אחרים בישראל ואולי אפילו בעולם.

כמו מה?

זה כור היתוך שהתנקזו אליו שלושה מטבחים - בלקני־יווני, פרסי ועיראקי. בנוסף, יש שם שלוש חומוסיות - אחת מהן מהטובות בתל אביב.

מי?

מבסוטה, בפינת לוינסקי וסמטת השוק, ליד בני מהגזוז מהצמחים. בלוינסקי יש גם את מסעדת סנדר, מטבח יהודי מזרח אירופי כשר, יש את כל הברים ואת אוזריה - אוכל יווני ים תיכוני. זה נהיה ממש מתחם. מה שיפה הוא שזה קרה בלי להתכוון, בלי איזו תוכנית אסטרטגית. זה פשוט קרה.

שוק לוינסקי
טלי מאייר

בדרום תל אביב יש התפתחות בנושא אוכל.

יש עכשיו טרנד של אוכל בשכונת נוה שאנן, מטבחי מהגרים - אריתריאים ואתיופים. יש סיורים בתחנה המרכזית. תלביש על כמה נקודות אקראיות כאלה סיפור - ואנשים יקנו אותו. עובדות בשטח שאתה אוסף. סיורי שווקים זה טרנד משמעותי כיום.

איפה עוד אפשר להלביש סיפורי אוכל מהסוג הזה?

מדי פעם פונים אלינו לפתח זהות קולינרית. למשל, בגליל העליון או באור יהודה.

אור יהודה?

כן, גם שם אפשר לעשות סיור מאלף, מפריקסה תוניסאי דרך בורקס בלקני ועד שיפודי דודו הגדול. יש שם תחנות אוכל שמספרות סיפור של מקום. הבעיה היא שאף אחד לא בא וארז את זה כמוצר תיירותי. תמיד עולה השאלה מה זה מטבח ישראלי? כי זה קצת מבלבל ואנחנו בסך הכל אומה של מהגרים. חציל בטחינה זה ים תיכוני, חציל ביוגורט זה בלקני וחציל ביוגורט ופירות ים זה כבר פיוז'ן.

אוכל אותנטי במערה
אייל טואג

יש גם הרבה בלופים בעסקים האלה. אתה מתיישב במסעדה בתל אביב ומספרים לך שהם מגדלים את הפרות שלהם ברמת הגולן. לך תדע אם זה בכלל נכון.

כי אתה לא קונה אוכל, אתה קונה את הסצנה, את הסיפור. לא מוכרים לך סתם סטייק, אלא גם את הרעש שהחמאה עושה במחבת. ומי שלא מצטיין בלהבין את זה - לא שורד.

מה דעתך על שוקי האוכל, כמו שרונה ושוק צפון בתל אביב?

שוק שלא נשען על היסטוריה, צריך לבנות את ההווה והעתיד שלו בצורה נכונה, כי קל להתבלבל בין זה לבין פוד־קורט - מתחם דוכני מזון. שווקים שקמים מתוך חלל שלא היה ברור מה הייעוד שלו צריכים להיות מדויקים מאוד במה שהם עושים. שוק אלנבי־רוטשילד בתל אביב נסגר כי הוא לא היה כזה.

מה אתה אומר על ההצלחה המסחררת של שוק מחנה יהודה בירושלים?

במחנה יהודה יש כבר אינפלציה של הכל מהכל. על כל חנות צנוניות שנסגרת נפתח סושי קבב חדש.

וזה בעיה?

כן, זה מדאיג אותי שעל כל מקום שנפתח שם - מקום אחר נסגר. לפני עשר שנים השכירו שם בסטה ב-4,000 שקל בחודש, והיום אותה בסטה עולה 5,000 דולר בחודש.

ובכל זאת יש יזמים שפותחים שם מקומות חדשים.

תמיד יש איזה יזמצ'יק חמוד שמביא את הפיקדון מהצבא שלו ועוד קצת כסף מפה ומשם, וחושב שמכיוון שלשוק יש טראפיק, אז העסק יצליח לו. אבל זה לא קורה, והשוק סובל מתחלופה כל חצי שנה. אנחנו כצרכנים נעשים סלקטיבים יותר.

גורם משיכה לתיירים
שלומי כהן

אז אין לעסק חדש בשוק הזה סיכוי?

כיום לא הייתי פותח שם עסק. אגיד לכם מה יכול לעבוד - מותגים שכבר נתפסו. למשל, מסעדת מחניודה פתחה את יודל'ה בר, זה מקום מדליק שמגיש אוכל, או ג'קו סטריט, מסעדה כשרה מהטובות בישראל, שפתחה בצמוד אליה את ג'קו סאן. אלה מותגים שיש להם שם, ומספיק שמייחסים את השם של המסעדה החדשה אליהם - הם יצליחו.

מה קרה לשוק התקווה בתל אביב? פעם כולם היו הולכים לאכול שם שיפודי כבד אווז.

זה שוק מפוספס. הוא עולה לכותרות בבחירות כשראש הממשלה בא לביקור. השוק עצמו התחדש ועשו אותו כמו שוק רמלה, אבל העירייה לא שמה אותו מתחת לרדאר התיירותי. בכלל, העולם הקולינרי הולך לנישתיות ובידול. מסעדה שאתה פותח את התפריט שלה ורואה סטייקים, דגים, פירות ים ופסטה - מפספסת את הרעיון של בידול, כי הצרכנים נהיים מתוחכמים יותר.

מצד שני, הרבה פעמים מנסים לקלוע לטעם הממוצע, כדי שלא יתיישב מישהו ולא ימצא מה לאכול.

זה כמו בחיים - תפסת מרובה לא תפסת. מקומות מצליחים הם מקומות עם בידול. דוגמה מעולה לזה היא פי בריבוע בירושלים. נותנים שם רק שני דברים - פיצה ופסטה - והם עושים את זה מעולה.

זכורות לנו מסעדות דומות עם קונספט מצומצם שלא ממש הצליחו, כמו ספגטים ורטבים.

בגלל הניהול. כי אתם יודעים מה קורה למי שמצליח? בשנה השנייה הוא כבר קונה מרצדס. מקומות שיסתכלו על בידול, על ערך מוסף, על חוויית לקוח - יצליחו. זו תזמורת של ערכים מוספים.

מה עם טרנד הטבעונות?

בברלין, למשל, יש שכונה שנקראת פְּרֶנְצְלָאוּאֶר בֵּרְג, ש-70% מהמסעדות בה הן טבעוניות. כי יש שם תפישה עצמית כזו של "אני טבעוני וזה אומר שאני הולך לחדר כושר בבוקר, רוכב על האופניים לעבודה ועוצר בדרך לאכול איזו ברוסקטת נבטים".

ברוסקטת נבטים, לא הכי מפתה.

בכל מקרה, טבעונות היא אחד מחמשת הטרנדים הכי חזקים בתחום של תיירות קולינרית, ותל אביב היא בירת הטבעונות של ישראל.

אחד הטרנדים המעצבנים זה של מסעדות שלוקחות מלא כסף ונותנות כמה שפחות אוכל. משום מה, יש כאלה שחושבים שאתה מתיישב אצלם לא כי אתה רעב ובאת לאכול.

חוויתי את זה. הייתי במסעדה יקרה מאוד שצריך להזמין אליה מקום שלושה שבועות מראש, והיתה לנו ארוחה מפוספסת לחלוטין, גם באיכות הארוחה, אבל יותר בחוויית הארוחה.

מה היה?

אתה הולך למסעדת שף קטנה, כל המסעדה זה השם שלו והוא לא נמצא באותו יום, הלך להצטלם לטלוויזיה, והסו־שף מנהל את האירוע. זה בר, בסך הכל 15 מקומות ישיבה, אז אתה מצפה לרמה מסוימת של אינטימיות ולמישהו שיבוא ויגיד כמה מלים שיחבר בין האנשים שהזמנת. זה לא קרה, ובסוף אתה מרגיש שאתה יושב עם עצמך. אכלנו ארוחת טעימות, שילמנו 1,800 שקל לארבעה אנשים, ואפילו לקחו לנו 12 שקל על כוס תה בסוף. התבאסנו.

מה עשית עם הבאסה הזו?

כתבתי על זה בפייסבוק, ובעקבות זה הם התקשרו וביקשו שניתן להם הזדמנות שנייה. אבל ב-450 שקל לאדם, הזדמנות שנייה כבר לא תקרה. מצד שני, יש כאלו שנותנים חוויית שירות אמיתית.

לדוגמה?

רמת השירות הכי גבוהה שנתקלתי בה היתה במסעדה בברן שבשווייץ. הייתי עם אשתי, וכדי לחסוך הזמנו שתי מנות לא גדולות, ואמרנו למלצרית שאנחנו נחלוק את הארוחה. היא טעמה מהצלחת שלי ואני טעמתי מהצלחת שלה. ואז המלצרית באה ושאלה אם סיימנו, אמרנו שכן, והיא לקחה את הצלחות וחזרה עם שתי צלחות זהות, רק הפוכות - שמה את המנה שלי אצל אשתי, ואת המנה שלה אצלי.

מהמם.

על דבר כזה אתה תופס את הראש. זו רמת שירות שהלוואי שהיינו רואים בארץ. בכלל, יש חוסר הבנה איך דוגמה כזו יכולה ליצור צונאמי של יחסי ציבור ודיבורים מפה לאוזן.

אצלנו הצונאמי הפוך - על דברים שמעצבנים אותך. כמו לחם ב-30 שקל או בקבוק מים מינרלים ב-50 שקל בלובי של בתי מלון.

זו הדרך של מחלקת מזון ומשקאות לעשות עוד כסף על זה שאתה יושב אצלם בלובי. בפעם הבאה תקנה מים בחניון. יש שם מכונה אוטומטית.

עד כמה ההמלצות של טריפ־אדווייזר אמינות?

צריך להתאמץ כדי לדלות משם דברים טובים. לעשרת המסעדות המומלצות בברצלונה נכנסה השווארמיה בכיכר קטלוניה. למה? כי מי שמדרג אותה כשהוא שם - מקבל כוס לימונדה בחינם.

קצת שוחד.

זה האמא של השוחד. טריפ־אדווייזר כבר הוציאו אותם מהרשימה. הם גם תובעים מלון באיטליה שהחזיק סינים והודים שקיבלו כסף כדי לדרג אותו. בקיצור, זו בעיה.

אז מה תייר אמור לעשות?

הוא ימשיך להיכנס לטריפ־אדווייזר, אבל הסיפור של מפה לאוזן מרקיע שחקים. ככה הסינים מטיילים. טריפ־אדווייזר לא מעניין אותם. הם סומכים על הסיני שהיה שם לפני שנה.

מה אתה חושב על Eatwith - המיזם שבו אנשים פרטיים מארחים סועדים בבית שלהם?

כששאלו אנשים מה הפורמטים שהכי הולכים להתחזק בתיירות הקולינרית, במקום הראשון היו ארוחות בבתים.

זה היה פעם, השאלה אם זה עדיין תופס?

גם אני בסימן שאלה לגבי הדבר הזה. זה עובד חזק היום מול חברות. נניח, מגיעה איזו משלחת ואתה נותן להם חוויה לוקאלית ומיוחדת. לתיירים עצמאים זה נראה לי יותר מאתגר.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות