"סגירת בית חולים זה דבר הזוי, שיכול לקרות רק במדינה הזויה"

שעות הצהריים של יום שישי הן לא בדיוק זמן פעילות שיא בבתי חולים ציבוריים. אבל מקרי חירום רפואיים, כידוע, לא מתחשבים בלוחות זמנים מערכתיים. כך יצא שזמן לא רב לאחר פתיחתו של בית החולים אסותא באשדוד, הגיעה למיון בצהרי שישי תושבת העיר, בת 31, עם כאבי בטן עזים. תוך כדי בדיקה היא סיפרה לצוות שהיא בשבוע ה-20 להריונה השלישי, אחרי שני ניתוחים קיסריים.

"למזלה, היו באותה שעה רופאים בכירים במיון", משחזר פרופ' מוטי פנסקי, מנהל מערך מיילדות, גניקולוגיה ופיריון בבית החולים. "היא הגיעה אלינו על גבול המוות, עם קרע חריף של הרחם ודימום מסיבי שאין לו שום סימנים חיצוניים. הכנסנו אותה לניתוח דחוף, וחייה - וגם הרחם שלה - ניצלו. אם היא לא היתה מנותחת מיד, היא היתה מתה תוך חצי שעה. אם היא היתה צריכה לנסוע עד לבית החולים ברזילי באשקלון, כנראה שהיא לא היתה מגיעה לשם בחיים".

הסיפור על הצעירה שחייה תלו על בלימה וניצלו בניתוח חירום הוא תמצית ההצדקה לטיעוניהם של התומכים בהקמת בית החולים אסותא באשדוד, שקם אחרי יותר מעשור וחצי של מאבקים בין תומכיו למתנגדיו. המתנגדים טענו שאין מקום להקים בית חולים בעיר, המונה כמעט רבע מיליון תושבים, וגרסו כי במקום להשקיע משאבים רבים כל כך במרכז רפואי חדש, עדיף לחזק את בתי החולים הקיימים באזור - קפלן ברחובות וברזילי באשקלון. התומכים, מנגד, התעקשו כי המרחק מבית התושבים הוא משתנה קריטי, מאחר שתושבי אחת הערים המאוכלסות במדינה זכאים לבית חולים קרוב לבית וכי במקרים רפואיים חריפים המרחק עושה את ההבדל בין חיים למוות. גם במשרדי הבריאות והאוצר לא בדיוק דחפו להקמתו, ולבסוף עשו הכל כדי שיוקם על ידי גוף חיצוני - אסותא - ולא על ידי המדינה.

אך בית החולים קם בסופו של דבר, והיה לבית החולים הכללי החדש הראשון בישראל אחרי 40 שנה. בשבועות האחרונים הוא נמצא בכותרות, ולא בנסיבות חיוביות. החדשות על הגירעון הגדול שאליו נקלע כבר בשנה הראשונה לקיומו - כ-150 מיליון שקל - והאיום הקיומי על המשך דרכו כתוצאה מכך, מכות גלים במערכת הבריאות ומחוצה לה, ואפילו מעלות את החשש מפני סגירתו.

בשבועות האחרונים ביקרנו באסותא ושוחחנו עם עובדים, מנהלים ומטופלים בניסיון להבין איך מקימים בית חולים שהוא מגדל בבל של עובדים שמגיעים מבתי חולים שונים עם מסורות ארגוניות ותיקות, איך נראתה השנה הראשונה לקיומו ועד כמה הגירעון מעיב על הפעילות השוטפת.

שליחות, ציונות, גירעון

את פני הבאים לבית החולים מקדם עיצוב נקי ונעים. המסדרונות מוארים ומרווחים, המראה חדש ומזמין והעובדים מאירי פנים. אף שבית החולים עובד בתפוסה כמעט מלאה, הוא נראה אוורירי מאוד, ושונה מתחושת הכוורת שקיימת בבתי חולים רבים שבהם עוברים המוני בני אדם ביממה. ייתכן שאלה ימי החסד האחרונים של השנה הראשונה לקיומו.

הדבר השני שמבחינים בו, אחרי שמדברים עם אנשי הצוות הרפואי, הוא מה שהם עצמם מגדירים כתחושת שליחות, ולמבקר מבחוץ נראה כמעין ניצוץ של התרגשות בעיניים. המלים "ציונות" ו"שליחות" חוזרות על עצמן שוב ושוב בלי גרם של ציניות. אחדים מגדירים את העבודה בבית החולים כ"הגשמת חלום". בין שגרת היומיום של מרבית העובדים לבין הדיווחים בתקשורת על סכנת סגירה, גירעון מאיים ומינוי של חשב מלווה לבית החולים יש פער כמעט בלתי־נתפש.

ד"ר דברה ווסט, מנהלת חדר המיון, הגיעה לאסותא אשדוד מהמרכז הרפואי איכילוב, שם שימשה מנהלת המיון הכירורגי. "זו היתה ההזדמנות של החיים שלי להגשים חלום - לבנות רפואה דחופה ברמה גבוהה בישראל. בתוכי, אני עדיין עולה חדשה ציונית מאוסטרליה", היא מספרת.

ווסט אכן לקחה את ההזדמנות בשתי ידיים, והקימה מיון שבנוי אחרת: הוא מאויש במשך כל שעות היממה ובסופי שבוע ברופאים מומחים ברפואה דחופה, והמתמחים בו עובדים במשמרות קצרות. "אנחנו המיון היחיד בישראל, למעט יוספטל, שאין בו חלוקה למיון אורתופדי, פנימית וכירורגיה", היא מספרת. "זה ככה בארה"ב משנות ה-70 ובאוסטרליה משנות ה-80. היתרון הוא שהמטופל לא מגיע עם אבחנה מראש, אלא עם תלונה שהבירור שלה יכול לחצות את כל המקצועות הרפואיים. המטופל לא צריך לחכות שעות ליועצים כי תייגו אותו כ'חולה אורתופדי', למשל, והוא לא מטופל על ידי דיסציפלינות, אלא על ידי מומחים ומתמחים שרפואה דחופה היא המקצוע שלהם".

ואם המקרה מסובך יותר ודורש ייעוץ של מומחה?

"ברור שבמידת הצורך יש שיתופי פעולה עם אורתופדיה וכירורגיה. הגדרנו מראש מתי צריך לקרוא למומחה מהמחלקות האלה, ושיתוף הפעולה מעולה. התוצאה היא שהחולים לא נופלים בין הכיסאות אלא מקבלים את הטיפול הכי טוב. מי שהכי נהנים הם האורתופדים והכירורגים, שלא צריכים לרוץ למיון בגלל כל כאב גב. לוקחים מהם את הדברים הקטנים ומשאירים להם את המקרים המסובכים, וכך כל אחד יכול להתמקד במקצוע שלו".

ההתרגשות סביב הבנייה מאפס של שיטות העבודה עולה כמעט בכל שיחה שאנחנו מנהלים. "הגשימו לי פה חלום שלא ידעתי שחלמתי, היכולת לעצב משהו בדרך שלך כשמתחילים מאפס", אומרת ד"ר הגר גור סופרמן, מנהלת המחלקה לרפואה דחופה לילדים (מיון ילדים). סופרמן התמחתה ברפואת ילדים וברפואה דחופה לילדים במרכז הרפואי שיבא, והגיעה לאסותא אשדוד אחרי שירות קבע ממושך בחיל הרפואה. "כשהתחלתי להגיע לפה, הסתובבתי עם קסדה כי היו קירות וחוטי חשמל חשופים. לא עשינו קופי פייסט לשום בית חולים אחר, אלא ממש הקמנו את זה בעצמנו. היינו צריכים למלא את המבנה הזה בתוכן מקצועי ופיזי, החל במה לשים בכל עגלה ומה יהיה הפורמט של חדר ההלם, עובר בכמה מחשבים להציב במיון, וכלה בפרוטוקולים לכל פעולה רפואית. מספר הפרטים שצריך לחשוב עליהם כשנכנסים לזה הוא אינסופי, ואין מרשם, אין מודל. במיון בשיבא, למשל, לא היה מקובל לעשות פרוצדורות כירורגיות קטנות במיון ילדים, ופה היתה לי הזדמנות ליצור הבנה שאנחנו כן עושים אותן. יש לנו הזדמנות למצב את עצמנו במקום שבו אנחנו רוצים להיות".

"באתי לכאן משיבא עם תשוקה להקים דבר חדש", מספרת דבי גדל־בר, המיילדת האחראית באסותא אשדוד. "זאת הזדמנות ליצור משהו על פי הערכים החדשניים ביותר והרמה המקצועית העדכנית ביותר. למשל, אם בבתי חולים אחרים צריכים לעשות שינויים כדי ליצור מינימום הפרדה בין התינוק לאמו, או לאפשר תנועתיות בלידה, פה התחלנו את זה מאפס. לפעמים קשה יותר לעשות שינויים במקום ותיק עם צוות ותיק שקשה לו להשתנות, ואילו פה קבענו את סולם הערכים המקצועי שלנו עוד לפני הפתיחה, וכך לא נתקלנו בקיר שבו נתקל מי שמנסה להנהיג שינויים במקום קיים".

פריפריה רפואית עמוקה ומוזנחת

שנה היא תקופה קצרצרה במחזור חיים של בית חולים, אך ארוכה מספיק כדי לגלות כמה עובדות על תושבי אשדוד ועל מצב שירותי הרפואה באזור. "מצאנו באשדוד פריפריה רפואית מוזנחת", אומר פרופ' שוקי שמר, יו"ר אסותא והמנוע מאחורי הקמת בית החולים. "מצאנו אנשים שפשוט לא טופלו, מתוך הזנחה וחוסר נגישות".

מה הכוונה "לא טופלו"?

שמר: "בחודש הראשון, למשל, עמדתי במיון ולקחתי בעצמי אנמנזה (בירור תסמינים והיסטוריה רפואית; רל"ג) מחולה שסבל מכאבי בטן וחיכה במשך שנה לקולונוסקופיה. באותו יום הוא הגיע אלינו במצב של אנמיה. התברר שהוא הגיע עם גידול שסיכויי ההחלמה ממנו קטנים משמעותית מכפי שהיו אם היה מגיע שנה קודם לכן. זה דבר שאי־אפשר לקבל. זו דוגמה קלאסית להזנחה, כי את הטיפולים האלה אפשר לעשות גם במרפאה בקופת החולים".

"כל מנהל פה יספר לכם על פתולוגיות שלא ראה בבתי חולים אחרים. מגיעים לפה מקרים שאתה לא מבין איך קרו", מסכים פרופ' חיים ביטרמן, מנהל אסותא אשדוד. "ירדנו 35 ק"מ מקו רוחב ויצמן (רח' ויצמן בתל אביב; רל"ג) וגילינו פריפריה רפואית עמוקה ששני המאפיינים שלה הם זמינות שירותים נמוכה ושימושים נמוכים בתשתיות הקיימות. זה מסביר למה התנפלו עלינו, ומגדיל את העניין והאתגר".

המרחק, מסכימים פה כולם, היה חסם מרכזי בפני חלק מתושבי העיר לקבלת טיפול - לפעמים אפילו טיפול קריטי. "קחו, לדוגמה, חולה סוכרת שהולך המון לשירותים - הוא לא ייסע לעמוד בתור בברזילי", אומר ביטרמן.

פנסקי מספר שההזנחה הזאת נפוצה מאוד בקרב נשים: "ראיתי פה תושבת העיר בת 60 שסבלה מדימומים חוזרים, ואמרו לה לנסוע לקפלן. היא עשתה את החשבון שלה: נסיעה באוטובוסים, יום שלם של טרטור, הוצאות - ופשוט לא הגיעה לטיפול. כשהיא הגיעה אלינו כבר היה לה סרטן מפושט בצוואר הרחם. רואים פה המון מקרים כאלה של הזנחה. אבל זה ישתנה. אני מקווה שזה ייעלם תוך שלוש־ארבע שנים".

הכוכבת: מחלקת יולדות

כשביטרמן אומר שתושבי העיר "התנפלו" על בית החולים, הוא מתאר תמונה נכונה - אבל חלקית. בית החולים החדש בשכונה נתקל גם בלא־מעט חשדנות.

המקרה הבולט ביותר הוא של אחת הקהילות החשובות והבולטות באשדוד: חסידות גור, שכ-15 אלף תושבים בעיר מזוהים עמה, מדירה לעת עתה את רגליה מבית החולים, בדגש על מחלקת היולדות - שכמעט אף יולדת מחסידות גור לא מגיעה אליה. מכיוון שלא מדובר בהוראה כתובה או מפורשת, קצת קשה לחלץ את הסיבה ל"החרמת" בית החולים על ידי החסידות, אך משיחות שקיימנו עם חסידי גור מאשדוד עולה כי הקהילה חוששת מכך שאנשי הצוות מגיעים מאסכולות שונות. באופן כללי, בחסידות ממתינים לכך שבית החולים החדש יצבור מספיק קילומטראז' וניסיון. "האדמו"ר אמר לנו 'בואו נחכה'", מספר חסיד גור. "הרבי תמיד אומר ללכת רק למקומות עם הרבה ניסיון", אומר חסיד אחר. שמר לא מכחיש את ה"חרם" הזה. לדבריו, "זה אחד הדברים התמוהים ביותר בעיני. אין לי הסבר לתופעה".

וזה לא הקושי היחיד של בית החולים. בפועל, ההתלהבות של תושבי העיר מבית החולים שחיכו לו כל כך הרבה שנים נתקלת לא־אחת בבעיות שמגיעות דווקא מכיוון קופות החולים. נכון לכתיבת שורות אלה, הקופות, שנמצאות גם הן בגירעון עמוק ומנסות להשיג הנחות גבוהות ככל האפשר מבתי החולים, עדיין לא חתמו על הסכמים עם אסותא אשדוד, והמשמעות היא שהן נדרשות לשלם מחיר מחירון מלא על כל יום אשפוז בבית החולים. לכן, הקופות עצמן מודות כי הן מנסות להימנע מהפניית מבוטחיהן לבית החולים.

"מכבי (שרשת אסותא נמצאים בבעלותה; רל"ג) שיחררה את תושבי אשדוד מהצורך לקבל הפניה לבית החולים, אבל קופות החולים האחרות עושות כל שביכולתן כדי לצמצם את ההפניה אלינו", אומר ביטרמן.

ד"ר דודו דגן, מנכ"ל אסותא אשדוד, מודה: "אנחנו בגירעון, והכי קל יהיה לעשות הסכמים עם הקופות, אבל אז ניכנס לגירעון הרבה יותר גדול". הוא רומז בין השאר למה שקרה בהדסה בירושלים, כשקופות החולים קיבלו הנחות עצומות בגלל התחרות בשערי צדק - מה שנחשב לאחת הסיבות המרכזיות לגירעון שמוטט את בית החולים. באסותא אשדוד מקווים שלחצם של תושבי העיר יעשה את שלו, וקופות החולים לא יוכלו להמשיך להגביל את ההפניות לבית החולים. בנוסף, הם מייחלים להתערבות ממשלתית שתעשה קצת סדר בבלגן.

בבית החולים מספרים כי הנחת היסוד של המדינה, שפתיחת בית החולים תצמצם את הפעילות בבתי החולים האחרים בסביבה, התגלתה כשגויה מן היסוד: "חשבו שהחולים שיגיעו לפה יהיו כאלה שאחרת היו מאושפזים בבית חולים אחר", אומר שמר. "מה שלא הביאו בחשבון זה שהיו המון ביקושים כבושים, הרבה מאוד אנשים שזקוקים לטיפול רפואי פשוט ולא קיבלו אותו בגלל המרחק והמחסור במיטות. ברגע שפתחנו את בית החולים, הפעילות לא באה על חשבון בתי חולים אחרים, אלא בנוסף להם".

ואולם בית החולים אינו תלוי לחלוטין בהפניות מקופות החולים: חלק גדול מהמטופלים שלו מגיעים דרך חדר המיון, שהפנייה אליו חופשית, וממנו עוברים לאשפוז במחלקות. מחלקה נוספת שלא תלויה כלל בקופות החולים היא מחלקת היולדות - לנשים הרות יש בחירה חופשית של בית החולים שבו יילדו, ולכן יולדות מאשדוד והסביבה יכולות ללדת בה בלי אישור מקופת החולים שלהן.

אף שנשות חסידות גור מדירות את רגליהן ממחלקת היולדות, בבית החולים מספרים כי רבות מתושבות אשדוד, הרבה יותר מהצפוי, בוחרות ללדת באסותא אשדוד: "חדר הלידה נפתח ביום ראשון בבוקר. ב-7:00 הגיעה היולדת הראשונה, ששיחררה את עצמה מבית חולים אחר כי רצתה ללדת פה", מספרת גדל־בר. לדבריה, "בחודשים הראשונים היו מצבים שהיינו כל כך מלאים, עד שנאלצנו להפנות יולדות לבתי חולים אחרים. אוכלוסיית אשדוד גדלה ב-10,000 תושבים בשנה. בדיעבד, אני לא מאמינה שחיכו 40 שנה עד שבנו בית יולדות באשדוד".

ההתנפלות הזאת על מחלקת היולדות של בית החולים היא ברכה לבית החולים, אבל גם אתגר ניהולי, ארגוני בכלל לא פשוט: "לא היה לנו לוקסוס לעשות הרצה כמו במלון", אומר פנסקי. "כשמלון נמצא בהרצה, אפשר לפתוח אותו לאט־לאט, ואומרים ללקוחות: נעשה לכם הנחה כל עוד אנחנו בהרצה, ותביאו בחשבון שהשירות עלול להיות פחות ממושלם. פה מהיום הראשון אנחנו עובדים על תפוסה כמעט מלאה ביולדות - יותר מפי שניים מהתחזיות". לדבריו, "חדרי הלידה מסוגלים לקלוט עד 6,000 לידות בשנה. הנחת העבודה שלנו היתה שיהיו 2,000 לידות בשנה הראשונה, אבל מהיום הראשון אנחנו בקצב ששווה ערך לקרוב ל-4,700 לידות בשנה". בעקבות נחשול הלידות הבלתי־צפוי, שלא התאים לתשתית הקיימת, מיון היולדות הורחב מארבע לשבע עמדות מתחילת השנה, ובמחלקת יולדות נוספו 10 מיטות.

גם בחדר המיון הורגש פער בין התחזיות, התוכניות והסימולציות לבין המציאות הקשוחה בשטח: "יש לך רק הזדמנות אחת לעשות רושם ראשוני, והרגשנו שזה לא היה הרושם שרצינו לתת", אומרת ווסט בגילוי לב. "בהתחלה אנשים המתינו שעות רבות במיון, קיבלנו ביקורת ולא יכולנו לתת את המקסימום. המציאות לא עמדה בציפיות שלנו ושל תושבי אשדוד".

מה השתבש?

"היו תקלות לא־צפויות כתוצאה מאתגרים אדירים. למשל, ברור שיהיו תקלות כשמכניסים מחשוב חדש לשימוש. אבל פה הכניסו את הכל ביחד - מחשוב, פתולוגיה, מעבדות, דימות - וכולם צריכים לעבוד בסנכרון. עשינו הרבה סימולציות, ועדיין יש דברים שלא חשבנו עליהם מראש ולקח זמן לתקן. אי־אפשר לצפות לאפס תקלות כשאתה מתחיל מבראשית".

ומה קורה כיום?

"כיום אנחנו מתגברים. השירות טוב מאוד, אנשים רואים כמה אנחנו מתאמצים. עכשיו האוכלוסייה נותנת בנו אמון. אנחנו מקבלים את התחושה הזאת יום־יום, ומקבלים פידבק קבוע. ברור לנו שאמון זה דבר שצריך לבנות. לא מובן מאליו שנקבל אותו".

על רמת השירות מעידה יעל, שהגיעה לאסותא במקרה לצילום MRI. "לפני שנתיים חליתי בסרטן השד, ומאז אני במעקב", היא מספרת, "כשהגיע הזמן לבדיקה, חיפשתי תור פנוי במרכז הארץ, שם אני מתגוררת, ולא היה. באסותא אשדוד היה תור פנוי בטווח של שבוע". היא מספרת שהשירות היה נעים ואדיב מהרגע הראשון, אם כי קצת מבולגן. "התקשרו בערך שש פעמים לאמת אתי את שעת ההגעה, וברגע האחרון ביקשו לשנות אותה. אבל מעבר לזה, זו היתה חוויה טובה. הכל תקתק במהירות וביעילות, והתוצאות הגיעו אחרי יום".

"אנשים פה רעבים להישגים"

אחד האתגרים הגדולים ביותר בהקמת בית החולים, אם לא הגדול שבהם, היה גיוס כוח אדם: איך מושכים רופאים, רופאות, אחים ואחיות טובים מבתי חולים ותיקים למוסד חדש ופריפריאלי יחסית, שאפילו לא קם? מה יגרום להם לצאת מאזור הנוחות שלהם ולעזוב את המשרות הבטוחות אל הלא־נודע?

מה שהיה אמור לסייע לבית החולים למשוך אליו רופאים היה ההיתר שקיבל להפעלת שירותי רפואה פרטיים (שר"פ) בתחומו לצד העבודה הציבורית, כמו בבתי החולים הירושלמיים הדסה ושערי צדק. ההיתר היה אמור להיות אמצעי מרכזי למשיכת רופאים ורופאות שרוצים להגדיל את הכנסתם בתוך בית החולים. ואולם כמעט ברגע האחרון, ב-2016, החליטו באוצר כי שר"פ באשדוד יהיה בכייה לדורות, וכי יש לבטל אותו ולהפוך את בית החולים לציבורי לגמרי - כמו שאר בתי החולים בישראל.

תמורת ביטול השר"פ, המדינה "פיצתה" את בית החולים ב-370 מיליון שקל נוספים ובפתיחה של שירותים רפואיים שלא היו כלולים בהסכם המקורי להקמת בית החולים - כמו רישיונות לשני מאיצים קוויים (המשמשים להקרנות), מכשיר MRI, יחידת צנתורים ויחידת IVF (הפריה חוץ־גופית).

זו היתה נקודת מפנה, ששידרגה מאוד את המפרט הרפואי באסותא אשדוד, אבל גם הכניסה את ההנהלה לבעיה: איך מושכים אנשי צוות רפואי בכירים בלי שר"פ? "חששנו מכך", מודה דגן. "אבל הצלחנו לגייס רופאים במיומנות ובגיל המקצועי המתאים, שנושא השר"פ לא מנע את בואם. זאת היתה הפתעה משמחת".

אז מה בכל זאת משך צוותים רפואיים להגיע לאסותא אשדוד?

"יש שכבה מתאימה של אנשי רפואה שצריך היה להגיע אליה, ושמוכנה לבוא, לבנות ולהיבנות פה", אומר ביטרמן. "זו הזדמנות בלתי־חוזרת להקים משהו חדש שהם יכולים להשפיע עליו. הופתעתי עד כמה זה היה אלמנט חזק".

"באו לפה שלושה סוגים של רופאים בכירים", אומר פנסקי. "הסוג הראשון הוא רופאים בשיא הקריירה, שרצו לעשות משהו אחר. הסוג השני הוא בכירים צעירים יחסית שהסתכלו למעלה וראו שעשרה מנהלים צריכים למות כדי שיתקדמו - למשל רופאים סביב גיל 40 שעשו פלושיפ (תת־התמחות) בחו"ל, חזרו לישראל, הסתכלו ימינה ושמאלה והבינו שאין להם לאן להתקדם. לעומת זאת, פה הם פותחים מחלקות חדשות, יחידות חדשות, הם ממונים למנהלי יחידות - והכיף הוא שהם לא שחוקים. אין מספיק יכולת לקדם רופאים בבתי החולים האחרים, ואנחנו סיפקנו פתרון לזה".

ומה הסוג השלישי?

"מומחים צעירים שרוצים לפתוח את הקריירה שלהם במקום שאפשר להתקדם בו, ולהטביע חותם מגיל צעיר".

לדבריו, "אנשים פה רעבים להישגים, להתקדם, וזאת האוכלוסייה שהכי כיף לעבוד אתה. החוזים פה אישיים, ולכן מי שבא מהמערכת הציבורית לוקח סיכון, אבל אנשים יודעים שאם יהיו טובים, הם יישארו".

ד"ר אורית רז, מנהלת מחלקת אורולוגיה, הגיעה לאסותא אשדוד משיבא, אחרי שהתמחתה במשך שלוש שנים בניתוחים שמבוצעים על ידי רובוטים באוסטרליה. זאת המומחיות שלה, אך באסותא אשדוד עדיין אין רובוט מנתח. ביטרמן מסביר שכדי לחסוך ממנה את הוויתור המקצועי ולשכנע אותה לקבל את התפקיד, הנהלת אסותא החליטה לאפשר לה לנתח חולים ברובוט, במימון ציבורי, באסותא רמת החייל. "יש פה ראייה פתוחה ורחבה", אומרת רז. "מה שבולט פה הוא שהצוות מלא מוטיבציה. כולם סקרנים ובאים לעבוד, יש אווירה חלוצית ומיוחדת. אין אנשים שעייפים מהמקצוע. כיף לעבוד כך, ואני מקווה שזה גם ניכר בחוויית המטופל".

המערך הקרדיולוגי נחשב למרכז מצוינות באסותא אשדוד - עם יותר מ-20 מיטות, מהן שמונה מיטות טיפול נמרץ, יחידת אקו לב וצנתורים. "ניהלתי לפני כן את הצנתורים בבית החולים השרון ואת מעבדת המחקר הקרדיו־וסקולארי בבילינסון", מספר פרופ' אלי לב, העומד בראש המערך. בהנהלה מספרים לנו כי לב היה מועמד לתפקידים ניהוליים בכירים בבתי חולים אחרים, אך בחר להקים ולנהל את המחלקה באשדוד. "מה שמשך אותי היה האתגר והאפשרות להקים משהו חדש לגמרי. יכולתי להתמודד על ניהול מחלקה במקומות אחרים, אבל היכולת להשפיע ולשנות שם מוגבלת בדרך כלל. לאנשים יש תבניות עבודה קבועות, ופה היתה לנו הזדמנות להתחיל מאפס ולגייס את מי שרוצים".

איך מגייסים רופאים למחלקה שעוד לא קיימת?

לב: "ההתחלה לא היתה קלה, אבל אחרי שגייסנו את השניים-שלושה רופאים הראשונים, שהיו טובים מאוד, הגיוס של השאר נעשה קל. כל האנשים שהבאנו הם מבתי חולים גדולים - בילינסון, שיבא, רמב"ם - כולם ממחלקות ומערכים נחשבים, ולכולם היו אלטרנטיבות בחוץ". אך האתגר לא מסתיים בכך, ואולי רק מתחיל.

איך משלבים צוותים רפואיים שמגיעים מאינספור בתי חולים שונים, עם צורות עבודה שונות ותרבויות ארגוניות שונות, לצוות אחד, מגובש ואורגני, שמצליח לעבוד יחד על פי שיטת עבודה אחידה וחדשה?

"יש לנו 50 מיילדות שהגיעו מתשעה בתי חולים שונים: סורוקה, קפלן, ברזילי, שיבא, איכילוב, שערי צדק, ביקור חולים, מעיני הישועה ואסף הרופא", אומרת גדל־בר. לדבריה, "זה אתגר גדול לגבש צוות מנוסה שמגיע מכל כך הרבה מקומות שונים. המשפט הנפוץ ביותר שנשמע פה בהתחלה הוא 'אצלנו היו עושים ככה'. לקח לפחות חצי שנה עד שכולם הרגישו נוח עם הנהלים האחידים והפסיקו להגיד 'אבל אצלנו'. היום 'אצלנו' זה אסותא אשדוד. אני לא חושבת שמישהי היתה מוכנה לחזור למקום העבודה הקודם שלה, כי יש פה אווירה מיוחדת וגאוות יחידה".

מקפידים לא לבזבז כסף

כמה ימים לפני ביקורנו באשדוד התקיים בוועדת הכספים של הכנסת דיון טעון בנושא הגירעון בבתי החולים הציבוריים, בדגש מיוחד על אסותא אשדוד. בדיון עלתה לראשונה, אולי ברצינות ואולי כניסיון הפחדה, האפשרות של סגירת בית החולים. "בלי התערבות מיידית של המדינה, אסותא אשדוד ייסגר עד הרבעון האחרון של השנה, וזה לא איום סרק", התריע מנכ"ל אסותא מרכזים רפואיים, פרופ' ארי שמיס.

קשה להסביר כמה עצום הפער בין האמירה הקשה של שמיס לבין מצב הרוח של הצוותים הרפואיים בשטח. "היה ברור לנו שיהיה גירעון", מפתיעה ווסט. "אנחנו רוצים לבנות בית חולים שרירי ולא מרפאה משודרגת, והיה לנו חשוב לתת את כל השירותים. בתכנון המקורי לא היה אמור להיות במיון מומחה טראומה, למשל, או מומחה כלי דם, אבל אנחנו לא רוצים להעביר מטופלים לבית חולים אחר. ובכלל, כל בית חולים חדש נמצא בגירעון. כמובן שאנחנו בודקים אם אנחנו לא מבזבזים כסף ואיפה אפשר להיות יותר זהירים. למשל, אם צריך לבחור בין שתי ערכות לבדיקות דם, נבחר בערכה הזולה יותר".

גם רז מספרת כי הגירעון נוכח, אבל כסוג של רעש רקע: "יש לי מטופלת צעירה בת 20 שאמורה לעבור ניתוח גדול אחרי החגים, והשבוע קיבלתי טלפון מודאג מאמא שלה, ששאלה אם נכון שסוגרים את בית החולים ומה יהיה עם הניתוח. הייתי צריכה להרגיע אותה". לדבריה, "ביומיום אני לא מרגישה את זה. לא מגבילים אותי, להפך - אני ממשיכה לבקש ולקבל את מה שאני צריכה עבור המחלקה ומרגישה שההנהלה קשובה לצרכינו ומאמצת חידושים רפואיים טכנולוגיים".

"לאור התמחור הקיים כיום בשוק הבריאות, אי־אפשר לקיים בית חולים בלי גירעון", אומר דגן.

אבל היה מכרז מסודר ואסותא ניגשה אליו. לאורך כל הדרך היה ברור לכם שזה יסתיים בגירעון?

"המכרז דיבר על בית חולים קטן עם שירותים חלקיים. בפועל, קם פה בית חולים לכל דבר. מה ציפו? שיבוא מטופל למחלקה האורתופדית ויתקבל על ידי שלושה אורתופדים שעושים הכל ומפנים כל מקרה שני למומחים בבית חולים אחר? זה לא יקרה. אנחנו כבר לא בסטנדרט של שנות ה-70. יש פה מומחה לכף יד, כף רגל, החלפות מפרקים, עמוד שדרה וספורט. אין סיבה שחולים שמגיעים לפה יקבלו טיפול כמו בבית חולים בינוני וגדול, למעט נוירוכירורגיה וניתוחי חזה־לב".

"כשבנו את בית החולים האחרון לפני 40 שנה, זה כלל מיטות ובלון חמצן. כיום, יותר מ-80% מהפעילות היא בכלל דיגיטלית - החל בתיק הרפואי וכלה בעובדה שאין ציוד רפואי משוכלל שאינו מחובר למערכת הדיגיטלית", אומר שמר. "זה עולם אחר, מורכב מאין כמוהו".

לדבריו, "הקמת בית החולים, המבנה והתשתית הפיזית, נעשתה לא רק בעלויות נמוכות ממה שהמדינה בונה (11 אלף שקל למ"ר, לעומת 13 אלף למ"ר בבתי חולים ממשלתיים) ובאיכות גבוהה ביותר, אלא גם תוך כדי עמידה בלוחות זמנים. גם המערכת הרגולטורית לא האמינה שנעמוד בזה".

במשרד האוצר לא ממהרים לאמץ את הנרטיב של הנהלת אסותא אשדוד על הסיבות לגירעון, ואומרים כי בית החולים חרג מהתוכנית העסקית המקורית שלו. ואולם מצד שני, ניכרת באוצר גם הבנה לעובדה שבית חולים חדש הוא עמוס עלויות, ובשנותיו הראשונות הוא "מדמם מזומנים".

על דבר אחד מתעקשים באוצר: החילוץ של בית החולים לא יכול להגיע רק מכספי משלם המסים, אלא גם מכספי הבעלים של בית החולים, רשת אסותא ומכבי שירותי בריאות. "יש פה גוף עם בעל בית (אסותא; ר.ל.ג) שמרוויח הרבה כסף. האם נכון שהגירעון של אסותא אשדוד ייפול על אזרחי ישראל בלי שהבעלים ישתתפו?", תוהה בכיר בממשלה.

"בית החולים שביר וזקוק לתמיכה"

בתגובה לשאלה היכן הם טעו, לאור העובדה שבית החולים נמצא בגירעון, שמר אומר: "עמדנו בלוחות זמנים ובגיוס האנשים, אבל במה שנוגע לתפעול, הנחות היסוד של המדינה, וגם שלנו, קרסו. קרו כאן כמה דברים: התקינה המקורית של בית חולים קטן, של 300 מיטות, לא עמדה במבחן המציאות. הדבר השני זה רופאים ומתמחים - מספר הרופאים הראשוני הוכפל בגלל צורכי בית החולים ובגלל דרישות ההתמחות.

"היינו צריכים להוסיף רופאים למחלקות השונות, ועוד בעלי מקצוע מיוחדים כמו נוירולוגים, פסיכיאטרים, כירורג כלי דם, שבמקור חשבנו שיוכלו לעבוד פה רק כיועצים, והתברר שזה לא מספיק. נוסף על אלה, מאז חתימת המכרז ב-2011 היה גידול חד בשכר הרופאים, וזה דבר שלא לקחנו בחשבון. אלה טעויות של ינוקא, אבל אנחנו לא מתנערים מאחריות למצב הזה".

יש סיכוי שבאמת תיסגרו?

שמר: "סגירת בית חולים היא דבר הזוי שיכול לקרות רק במדינה הזויה. צריך לזכור שאנחנו לא הדסה החזקה והוותיקה, ואנחנו לא בית חולים עם היסטוריה של 80 שנה. זה בית חולים ינוקא, והוא זכאי וראוי לתמיכת ינוקא. הוא מאוד שביר".

ומה יקרה אם הוא כן ייסגר?

שמר: "אז הוא לא ייפתח גם בעוד שנים רבות. מהלך כזה הוא חד־כיווני, ואני מקווה שהאסימון ייפול. בית החולים הזה חייב לקבל סיוע של כ-150 מיליון שקל בכל שנה ולהכפיל את מספר המיטות שלו. אין לו קיום עם 300 מיטות בעיר שעומדת לגדול תוך שנים ספורות ב-100 אלף תושבים".