סיפור ההצלחה של הקורונה: כך ריסקו הערבים בישראל את העקומה

במהלך התקופה כולה אובחנו 1,040 חולים בלבד בחברה הערבית, ורק חמישה מתו ■ החשש מלהיות מותקפים כמו החרדים, ההתארגנות הפנימית להגנה על הקשישים, סגירת המסגדים היזומה ושיתוף הפעולה עם פיקוד העורף ומשרד הבריאות ■ "החברה הערבית התגייסה כדי לשמור על עצמה וגם להראות שאנחנו שותפים"

רוני לינדר
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בדיקה לגילוי נגיף הקורונה בטירה
בדיקה לגילוי נגיף הקורונה בטירהצילום: אייל טואג

שתי קבוצות אוכלוסיה הדאיגו את משרד הבריאות במהלך משבר הקורונה: הערבים והחרדים - שתיהן אוכלוסיות מסורתיות שחיות בצפיפות יחסית, מתקהלות בבתי תפילה ולא תמיד משתפות פעולה עם הממסד - עניין קריטי במיוחד במאבק במגיפה. אלא שבעוד שהחשש לגבי הראשונה התממש - החברה הערבית על שלל זרמיה "היכתה את התחזיות" וסיימה את האירוע בהצלחה עם שיעורי תחלואה ותמותה נמוכים יותר מכל אוכלוסיה אחרת.

במהלך התקופה כולה אובחנו 1,040 חולים מאומתים בלבד בחברה הערבית, ו-5 בלבד מתו. גרף שפרסם אתמול מרכז טאוב ממחיש היטב את ההישג: היישובים הערבים (ערבים, בדואים, ודרוזים) נמצאים בתחתית גרף ההדבקות בקורונה, וחלקם של הערבים בקרב הנדבקים במחלה נמוך בהרבה מחלקם באוכלוסיה. גם חודש הרמדאן, שכל כך חששו ממנו בגלל התקהלויות יומיומיות, מסתיים מבלי שחולל התפרצויות.

כל מה שכדאי לדעת - הצטרפו לערוץ הטלגרם של TheMarker (להורדה - באנדרואידבאייפון)

ההישג הגדול הזה של החברה הערבית לא נרשם במקרה. שורה של צעדים ושיתופי פעולה יוצאי דופן הובילו אליו, וחלקם אולי גם יהוו זרזים לשינויים חברתיים נוספים שיישארו שם ביום שאחרי הקורונה. והיה עוד כוח מניע: תודעת המיעוט והחשש מלהפוך מוקד לזעם ושנאה. "לחברה הערבית היה אינטרס לא להיות מותקפת כמו החרדים", אומר רסול סעדה, אחראי החברה הערבית בארגון מעוז, ונציג החברה הערבית במשל"ט, מרכז השליטה הלאומי ממנו נוהל המאבק בקורונה, בראיון ל-TheMarker. סעדה עבד במשל"ט לצד איימן סייף, ראש מינהלת הקורונה בחברה הערבית.

לדבריו, "בכל פעם שהחרדים היו מותקפים על הזלזול בהוראות ועל התפשטות המגיפה אצלם, חששנו עוד יותר מאפשרות שתהיה התפרצות גם אצלנו ואיך התקשורת תסקר את זה, ואיך האצבע המאשימה תצביע עלינו. זה דירבן אותנו לאתר את מקור ההדבקה בכל יישוב".

המגפה החרדית

בנוסף, לדבריו, "זאת היתה הפעם הראשונה במשך 70 שנה שאנחנו חלק מאירוע חירום. חירום בישראל קשור בדרך כלל במלחמות ומבצעים צבאיים ואז במקרה הטוב אנחנו לא חלק, ובמקרה הרע אנחנו האויב. במקרה של הקורונה זה השתנה: הפעם האיום הישיר חילחל לתודעה, ואנשים הבינו שאם לא יגנו על עצמם, יפגעו במשפחות שלהם ובמבוגרים בחברה שלנו".

נקודת הפתיחה היתה גרועה למדי. "בהתחלה, הממשלה בכלל לא דיברה בערבית. מה שיצר את תחושת הדחיפות בקרב האזרחים הערבים בישראל היו דווקא הצעדים שהרשות הפלסטינית נקטה", אומר סעדה. "התחילו קמפיינים פנימיים ותרגום של חומרי ההסברה בעברית. משלב מסוים, החל גם מאמץ ממשלתי והתקדמות משמעותית. בשבועות האחרונים משרד הבריאות מדבר הרבה יותר בערבית לעומת ההתחלה".

בעיה נוספת היתה מחסור חמור בבדיקות: "סיפור הבדיקות היה אחד האירועים הקשים מבחינתנו. כי הבדיקות אצלנו התחילו רק לקראת סוף מארס - עד אז, מד"א לא היה מספיק נגיש לחברה הערבית, ובהתחלה המוקד שלו אפילו כמעט ולא דיבר ערבית".

כשהתחילו הבדיקות - זוהו מוקדי תחלואה. "אחד הסיפורים שהתעסקנו בהם הרבה היה בית האבות ביבניאל - רוב אנשי הצוות שם הם תושבי הכפרים דבוריה ושיבלי. ראשי הרשויות התריעו בפנינו מראש שהולכת להיות שם התפרצות ושהיא יכולה להיות חמורה, כי ידענו על שני עובדים שחלו והמשיכו לעבוד ולחזור הביתה לפני שהתגלו. אחרי שסוף סוף בדקו את כולם - התגלו עשרות חולים בשני הכפרים".

רסול סעדה
רסול סעדהצילום: גל רייך

המקרה הזה שינה את התודעה: "אנשים הבינו שהמחלה כבר כאן, עד אז היה קשה לשכנע". בנוסף, הוא מספר, מאות סטודנטים ערבים לרפואה שחזרו מחו"ל ונכנסו לבידוד בהוראת הממשלה - היו גם הם מנוף להעלאת המודעות לקורונה בחברה הערבית. מה שעוד עזר מאוד לקדם את המסרים היה ריבוי עובדי מערכת הבריאות בחברה הערבית: "זה אחד הנכסים של החברה שלנו - אין כמעט משפחה ערבית שאין בה עובד מעולם הבריאות - רופאים, אחים, רוקחים ועוד. זה הפך למנוף פנימי להעלאת המודעות לקורונה וזה מה שעשה את הקפיצה".

נקודת פתיחה קשה

אז הסיפור של הקורונה בחברה הערבית התחיל בצורה די מקרטעת. מה השתנה?

"נכון, הוא התחיל בחשש מאוד גדול. אבל אז פתאום קרו כמה דברים מאוד משמעותיים. הדבר הגדול ביותר היה התארגנות פנימית של החברה הערבית שהחליטה שהיא יכולה ושהיא רוצה להיות בטוחה. נוצר שיתוף פעולה חסר תקדים בין הרשויות המקומיות, ועד ראשי הרשויות, המנהיגות הפוליטית, החברה האזרחית הערבית והקהילה. זו הפעם הראשונה שכולנו מתכנסים סביב מנגנון עבודה אחד ויחיד - הוועד הערבי לחירום וחדר המצב. ההתנדבות הפכה יותר מאורגנת עם אלפי מתנדבים, גם אנשי עסקים ערבים תרמו הרבה כסף לציוד ומזון".

תהליך לא פחות מעניין היה ההתקרבות ושיתוף הפעולה עם הממשלה וזרועותיה. "פתאום החברה הערבית מתארגנת ועובדת עם הממשלה דרך המשל"ט, עם הצבא, הפעולות המשותפות עם משרד הבריאות, עם משרד הפנים בכל הנושא של פינוי חולים מאומתים, עם פיקוד העורף שהיה נוכח מאד בשטח".

דיר אל-אסד, השבוע
דיר אל-אסד, השבועצילום: רמי שלוש

הערבים ופיקוד העורף בשיתוף פעולה?

"פיקוד העורף בא ואמר לנו: אנחנו רוצים ללמוד - בואו נלמד ביחד. היו תהליכי בניית אמון בין החברה הערבית לבין הממסד שהם חסרי תקדים מבחינת ההירתמות. השיחות היו מייצגות ואותנטיות וכולם שמו את האינטרסים שלהם על השולחן. שיקפנו למל"ל כל הזמן מה קורה בשטח. החברה הערבית התגייסה כדי לשמור על עצמה וגם להראות שאנחנו שותפים. ובאמת, לא היתה הדבקה רחבה בקהילה. בדיר אל אסד למשל, שבה היתה התפרצות, המקור להדבקה היה משגיח כשרות יהודי שעבד בתוך הכפר".

מה עוד עזר לכם לצמצם את ההדבקות?

"הרעיון של שמירה על המבוגרים והאנשים בסיכון חילחל מאוד חזק. למשל, ראינו שהצעירים בקרב הערבים היו פחות ממושמעים וצייתנים, כמו בהרבה מאוד מדינות. אבל אותם צעירים היו מאוד זהירים בלשמור על קבוצות הסיכון ולא להתקרב לחולים ולזקנים. רואים שיש גם מודעות מאוד גבוהה בקרב הזקנים עצמם. אני למשל במשך חודשיים לא ביקרתי את סבתא שלי, וכשנכנסתי אליה היא חבשה מסכה ואמרה לי: שב רחוק. בסקר שעשינו 14% אמרו שהם חוששים על עצמם בקורונה, אבל 70% אמרו שהם חוששים על קרובי המשפחה שלהם. וזה היה העיקרון המנחה בהסברה: לדבר על הקולקטיב".

מה עם המסגדים? בתי כנסת היו מוקדי הדבקה מובהקים

"ההחלטה לסגור את המסגדים נפלה ב-17 במארס, עוד לפני שהממשלה החליטה על סגירת בתי כנסת. אנשי הדת בחברה הערבית מכל הדתות הוציאו הוראה חד-משמעית לסגור את מקומות התפילה וגם לא מעט פסקי הלכה שאוסרים על אנשים להיות בתפילות מרובות משתתפים. אצל מוסלמים אין בעיה של מניין, אפשר להתפלל לבד. גם עכשיו כשמדברים על פתיחת בתי כנסת ומסגדים - יש אמירה מפורשת שכל מי שבקבוצת סיכון - לא יגיע למסגד".

מתחם בדיקות קורונה במזרח ירושלים
מתחם בדיקות קורונה במזרח ירושליםצילום: אוהד צויגנברג

היו אנשי דת קיצוניים שהתנגדו לסגירת מסגדים כמו שהיה אצל היהודים?

"לא. למעשה אנשי הדת שעד כה היו בדרך כלל מגיבים, גילו מנהיגות וחיבור לשטח. הם תפסו את היוזמה, הם אלה שהחליטו לסגור את המסגדים, והם אלה שתיווכו את המסרים. המשמעות של סגירת המסגדים היא עצומה. לסגור את מסגד אל אקצה בתקופת הרמדאן - זה דבר ענק. גדל פה דור שלם עכשיו שיכול להכיל את זה שהמסגד סגור. עד כה נסגרו מסגדים בהחלטות פוליטיות כפויות, ועכשיו זו החלטה מבפנים".

מבט לעתיד

ומה המשמעויות של זה לדעתך מעבר לקורונה?

"שאולי מקומם ומעמדם של אנשי הדת הולך להשתנות. מהמקום הדתי גם למקומות החברתיים. זו הזדמנות להחזיר להם מעמד לטפל גם בנושאים אחרים כמו נושא האלימות. אותו דבר לגבי ראשי הרשויות שהתגלו כמנהיגים והצילו את היישובים שלהם בלי מערך חירום מתפקד ובלי מוקדים כמו 106".

לא הכל הלך חלק. למשל, ההתפרצות הגדולה בחורה שהגיעה דווקא עם דעיכת המגיפה, אחרי הדבקה המונית שהתרחשה בחתונה בלתי חוקית ביישוב שהגיעה בשיא ל-150 נדבקים. "חורה היא הנקודה הכואבת כי היינו כבר לקראת הייצוב, היינו בטוחים שהתושבים שלנו מודעים ומצייתים לכללים ולא רצינו להעמיד את עצמנו במבחן. ופתאום, אנחנו מקבלים את ההודעה על הדבקה המונית בחתונה שלא היתה אמורה להתקיים. זה היה אירוע קשה ומאתגר. אבל הוא גם טופל יפה: רגע אחרי שהתקבל המידע הראשוני, פיקוד העורף היה שם והגיש עזרה, משרד הבריאות נצמד לשם, קופות החולים לאומית וכללית מיד נכנסו לבצע בדיקות והחברה האזרחית סייעה - פתאום יש מעטפת אינטנסיבית של תמיכה שהצליחה לייצב את היישוב".

לדבריו, "חורה גם לימדה אותנו שאם היינו מזלזלים קצת יותר בהנחיות, כנראה שלא היינו חסינים. אבל החסינות היתה בציות והריחוק החברתי, למרות שהוא היה מאוד קשה. רדיוס 100 מטר מהבית בחברה הערבית זה לא באמת ריחוק חברתי, כי כולם גרים יחד ולכן המשימה היתה מורכבת".

המשבר הזה וכל ההישגים והשינויים שהתרחשו בו הוא הזדמנות בעיניך?

"המשבר יצר הזדמנויות, אבל גם שיקף את עומק הפערים. הרגשתי שהבנים והבנות שלנו נמצאים בחזית - בבתי החולים, בתי האבות וכלל המוסדות הרפואיים, אבל המשפחות שלהם בחצר האחורית. לשליש מהילדים הערבים למשל אין מחשב או אינטרנט בבית - איך אפשר לעשות ככה לימודים מרחוק? הקורונה גורמת ללא מעט אתגרים נוספים: האלימות במשפחה עלתה ויש גם גל של עלייה באלימות, שכוללת אירועי ירי בגלל ההתפשטות של הלוואות בשוק האפור בחודשיים האחרונים. החשש שלי הוא שפה תהיה המכה הקשה, וזה הזמן לגבש תוכנית רב שנתית למיגור האלימות".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker