"כשמישהי מביאה לי חולצה אני נותן לה זיכוי של 10 שקלים ומוכר אותה ב-50"

כמו רוב האנשים, גם לי יצא לעבור דירה כמה פעמים בחיים. כל מעבר כזה היה כרוך בהתרגשות, התחדשות וקפיצה קטנה לאיקאה. כשהייתי סטודנטית קניתי שם מערכת מדפים מעץ אורן, שהתפרקה אחרי שנתיים, ושולחן כתיבה שיצא משימוש לאחר שלוש שנים. כל קפיצת גדילה של שני ילדי לוותה בהצטיידות מחודשת, אבל גם בצורך להיפטר מרהיטים שכבר לא התאימו.

במהלך השנים מצאתי את עצמי מחליפה ארבע מיטות, שני ארונות ילדים וחמש ספות. בהריון הראשון הקמתי באמצע הבית מחיצה עשויה גבס ובה מגירות ומדפים מעץ מלא ויקר. בהריון השני הזמנתי מישהו שיהרוס את הקיר. את המגירות והמדפים איחסנו במחסן וניסינו למכור — וכשלא הצלחנו הוצאנו אותם לרחוב. במעבר האחרון עם המשפחה מתל אביב לפרדס חנה, הכפלנו גם את שטח המחיה — מה שדרש הצטיידות גדולה יותר: בלי לחשוב פעמיים קפצתי לאיקאה וחזרתי עם כל מה שצריך. את הארונות הזמנתי באינטרנט והם הגיעו כעבור שבועיים, הכל זמין ונוח ובמחירים מצחיקים של כמה מאות שקלים. ניסיתי לרכוש ריהוט יד שנייה, אבל מהר מאוד איבדתי את הסבלנות: ההשקעה בחיפוש, מציאת מוביל, שלא לדבר על הדאגה לפירוק והרכבה לבד — נראו לי מסורבלים ולא שווים את הטרחה.

בניגוד להורי, שהרהיטים שקנו כזוג צעיר נשארו איתם עד יומם האחרון, אני שייכת לדור שמחליף רהיטים כמעט באותו קצב שבו הוא מחליף בגדים. הסיבה לתחלופה אינה בהכרח ירידה באיכותם של הרהיטים — לרוב היא נובעת מרצון לחדש ולשנות, תוך התעלמות מהנזקים הסביבתיים. הזמינות, הקלות והנוחות מנצחות את ההיגיון והמוסר. עם זאת, ייתכן שבשנתיים האחרונות, עם מגפת הקורונה ששינתה את חיינו, השתנה משהו בתחום הזה.

על פי נתוני אתר יד 2, בין סוף 2019 לסוף 2020 חלה עלייה של 23% בהתעניינות במוצרים יד שנייה. בדיקה של כמות הצפיות בחודשיים האחרונים בקבוצות "פשפשוק" בפייסבוק מצביעה על זינוק בהתעניינות: בקבוצת "פשפשוק יד שנייה", המונה קרוב ל–4 מיליון חברים, נרשמה עלייה של 142% בצפיות בקבוצה ועלייה של 118% בפרסומים; לוח "פשפשוק למסירה" רשם עלייה של 102% בכמות הצפיות; וקבוצת "פשפשוק אספנות" רשמה עלייה של 428% בכמות הצפיות. בקטגוריות יד שנייה באתר "הומלס" נרשמה גם כן עלייה משמעותית בהתעניינות: בהשוואה בין כניסות לאתר בדצמבר 2019 לדצמבר 2021 חלה עלייה של 63% בקטגוריית הריהוט, 42% בקטגוריית האופניים ו–108% בקטגוריית מוצרי חשמל.

• קניתם ברשת חולצה לא מתאימה והחזרתם אותה? זה מה שקרה לה

מנתוני אתר יד 2 עולה כי העלייה הניכרת ביותר נרשמה בביקוש לג'קוזי (94%) וטאבון (97%). עם זאת, מדובר בקטגוריות נישתיות. מעניינת יותר העלייה בביקוש לטאבלטים (57%) ולשעונים חכמים (46%) ואחריהם לריהוט לגינה (37%), ספריות (37%), פינות אוכל (20%), ספות (18%) ואופניים (19%).

אף על פי שלאתרים השונים אין נתונים על מספר העסקות שנסגרו, הנתונים הקיימים מעידים כי הקורונה, שסגרה את הישראלים בבתים, הותירה להם זמן רב יותר לסרוק את אתרי היד השנייה בחיפוש אחר מציאות. ובכל זאת, העוסקים בתחום מעריכים כי רכישות היד השנייה עדיין לא מדגדגות את הצריכה המסיבית של מוצרים חדשים. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), הצריכה הפרטית לנפש ברבעון השלישי של 2021 עלתה ב–7% יחסית לרבעון שקדם לו וב–12% יחסית לרבעון המקביל ב–2020.

מסר של אדם נזקק

לצרכנות של מוצרים יד שנייה יש שני יתרונות משמעותיים: מלבד העובדה שמדובר במוצרים זולים, היא אקולוגית ומוסרית יותר. למרות זאת, ספק אם העלייה ברכישת ריהוט יד שנייה מעידה על מודעות צרכנית ואקולוגית בקרב הישראלים. "המצב הכלכלי והקורונה הם בוודאי דרייב לגידול, אבל המניעים הם לא מניעים של קיימות, אלא של חיסכון כלכלי", אומר שלומי לחנה, יועץ אסטרטגי ושיווקי ומרצה במכללה למינהל. "רוב המוצרים שנרכשים לא מוצגים בפני החברה, אלא מיועדים לפנים הבית. ישראל נמצאת בפיגור בתחום של שימוש חוזר ביחס לארה"ב, בריטניה וגרמניה, שם תרבות היד השנייה מפותחת מאוד".

מדוע גם אנשים שמודעים לנזקים שבצריכה הבלתי פוסקת לא צורכים יותר מוצרים יד שנייה, או עושים שימוש חוזר בחפצים שנמצאים סביבנו?

"התשובה קשורה בעיקר למניעים הפסיכולוגיים. החפצים הם ביטוי לאישיות שלנו ולאופן שבו אנחנו רוצים לתפוש את עצמנו ולהיראות בעיני הסביבה. הרבה אנשים תופשים יד שנייה כדבר מיושן, שלא עוזר לי לבטא את עצמי כמי שאני רוצה להיות. בעולם שבו רהיטים הולכים ונהיים זולים יותר, בגלל תעשיות שמעסיקות עובדים בתנאים קשים, האדם שואל את עצמו — למה לתקן משהו? הכי טוב להיפטר מהישן ולקנות חדש. זאת בעיה תפישתית: לרוב האנשים אין בעיה לקנות מכונית יד שנייה, אבל ספה או בגד? מה זה אומר עלי שאני מארח אנשים ואומר שהכורסה או מכונת הקפה הן מיד שנייה? זה מעביר מסר של בן אדם נזקק".

אלה (אוליביה) קשת, המתגוררת במרכז תל אביב, יכולה להעיד על השינוי בגישה לצריכת מוצרים יד שנייה. קשת היא עורכת דין שמנהלת במקביל עסק עצמאי של בישולים ביתיים בבית הלקוח, בשם "הסירים של אוליביה". "צרכנות יד שנייה היא אורח חיים בשבילי", אומרת קשת. "כמעט הכל אצלי בבית הוא יד שנייה, את הרוב קיבלתי וחלק קניתי. אני משכירה חדר בדירה וכולו מרוהט ברהיטים משומשים: ארון וינטג' יפהפה שקניתי דרך קבוצת פייסבוק ועלה לי 500 שקל, ספה יפה ונוחה שעלתה 1,500 שקל. אלה דברים מעולים שבחנות עולים כמה אלפי שקלים, והם גם מיוחדים.

"אני עובדת עכשיו במשרד עורכי דין, וקיבלתי הרבה בגדים מחויטים מנשים שהבגדים לא עולים עליהן יותר, או כי נמאס להן. כמעט לא קניתי כלום. אלה בגדים מעולים והם נראים מצוין, זה זול וזה אקולוגי, מה פחות ערך בזה? בניגוד אלי, ההורים שלי מתביישים בזה. הם עלו ב–2013 מצרפת, באו מבתים צנועים והשתדלו להיות בורגנים בזכות עצמם. אתה לא רוצה לחזור למקום שהיה קשה מבחינה כלכלית, אז מבחינתם אין מה לדבר על לקחת מהרחוב. הם רואים את זה כחזרה לעוני. אבל זה מה שהיה פעם, זה לא קשור למה שקורה היום עם הצרכנות המטורפת. אני אשמח אם תרבות היד השנייה תצמח, שאנשים לא יתביישו לקחת. צמצום הצריכה הוא סוג של ערך, לא להיות עם עיניים גדולות, לאהוב את מה שיש לך".

למצוא פריטים איכותיים דורש ממך מאמץ?

"תלוי מה אני מחפשת: לפעמים אני מוצאת במקרה ולפעמים זה יכול לקחת כמה שבועות. הרבה מהדברים אנשים פשוט מוסרים. השכנה שלי שמעה שאני מחפשת סירים לעסק של הבישול, ונתנה לי סירים גדולים מנירוסטה עבה ואיכותית, ואלה הסירים שאני הכי אוהבת לעבוד איתם. סיר כזה יכול לעלות כמה מאות שקלים. אני גם מוצאת המון דברים ברחוב: סטים שלמים של צלחות וכוסות, קערות מדליקות מקרמיקה. אני לא מתביישת, ומחנכת את הילדים שיש מלא מציאות. כשהם היו קטנים זה פעל לרעתי, כי הם הרימו כל דבר שהם מצאו. אני כמו בילבי — אני חפשנית, מוצאת בחוץ דברים מאוד שימושיים".

תפקיד בידורי ורגשי

לכאורה, המחיר הנמוך של מוצרים יד שנייה אמור להיות תמריץ משמעותי לקנות אותם, אלא שאחת התופעות הקשורות לתרבות הצריכה העכשווית היא ההתמכרות לקניות. שלי בן־זאב זוס, בת 28 מקרית גת, מעידה על עצמה שבעבר היתה מכורה לרכישות ברשתות של ריהוט מהיר. כיום היא עובדת במרכז המבקרים של מפעל גדות שירותי אקולוגיה ומרצה בבתי ספר על צרכנות ואחריות אקולוגית. "אחרי הצבא הייתי צרכנית כפייתית של מוצרים לבית, והייתי קונה בלי לעשות חשבון בחנויות זולות כמו איקאה ומקס סטוק", היא מספרת. "נהניתי להחליף את המראה של הבית במהירות ובזול, וממש התעסקתי בזה המון, אבל כשרציתי לטוס לטיול הגדול אחרי צבא גיליתי שאף על פי שאני עובדת המון, לא הצלחתי לחסוך כלום, כי כל המשכורת שלי בוזבזה על דברים זולים באיכות גרועה. הכנסתי את עצמי ל'תוכנית גמילה', הצלחתי לחסוך וטסתי להודו, אבל שם התמכרתי שוב לקניות.

"בשלב מסוים בטיול נסעתי לאיי אנדמן במפרץ בנגל. לא היתה שם קליטה סלולרית ולא חנויות, יכולתי להסתכל על הסרטנים על החוף ועל תזוזת השמש — את לא במרדף ואת עוצרת ליהנות מהדברים הקטנים. הבנתי שאני רוצה לצרוך פחות חפצים ויותר חוויות, זה הערך שהכסף שלי צריך לתת לי. כשחזרתי לארץ הפסקתי לקנות, הפעם מבחירה ולא מתוך אילוץ כמו קודם. אני צורכת חפצים משומשים, ומשתדלת להמעיט ככל האפשר בקניות".

ומה עם הכיף שבקנייה?

"הכיף יכול לנבוע מהתחושה שבאמצעות שימוש מחדש את תורמת לכדור הארץ, לסביבה, לדור העתיד. יש מושג שנקרא 'מיחדוש' — מחזור וחידוש. יש בזה הרבה שמחה, למצוא משהו זרוק בזבל ולהפוך אותו ליפה ושימושי. זה מקום להביע את עצמי ולהיות יצירתית".

"מעריכים שכ–5% מאוכלוסיית העולם סובלת מהתמכרות לקניות, והיא מאפיינת בעיקר אנשים צעירים, במיוחד נשים צעירות", אומר לחנה. "זה נובע מחסכים שמובילים אנשים לפצות את עצמם בהתייחסות אל הקנייה כנחמה, שמאפשרת תחושה של ריגוש עילאי שמסתיים מהר, וגורר אותם — ולרוב גם את המשפחות שלהם — לקושי כלכלי". לדברי לחנה, התופעה התעצמה בשל המעבר לקניות באינטרנט. "מחקרים מראים שקניות מפעילות את אזור הכאב במוח בזמן התשלום ואת אזור העונג כתוצאה מהרכישה. כשמוציאים את הכסף פיסית מהכיס, זה מפעיל את אזור הכאב במוח, אבל כשהמערכת הדיגיטלית זוכרת את פרטי כרטיס האשראי, הקונה לא מרגיש שהוציא את הכסף — והוא מוציא עוד ועוד. סיבה נוספת לעלייה בהתמכרות היא הרשתות החברתיות: צעירים בונים את הביטחון העצמי שלהם לפי מספר הלייקים שהם מקבלים על המראה שלהם. זה זרז נוסף לקנות כדי להציג את עצמם באור חיובי".

אחת הסיבות שבגללן השימוש החוזר אינו מתחרה בצריכת מוצרים חדשים היא העובדה שהקניות שלנו אינן פונקציונליות, אלא בעלות תפקיד בידורי ורגשי. רשתות וחנויות מתאמצות להסתיר את הנזקים הסביבתיים והמוסריים שנמצאים מאחורי המוצרים, והלקוחות המחפשים את הריגוש ומשתפים פעולה. תחום הווינטג' הפופולרי יוצא דופן בהיבט זה: הוא מצליח לספק חוויית קנייה ללא המחיר של פגיעה וניצול, ומדגים כיצד אפשר למתג רכישה של מוצרים יד שנייה בצורה מושכת.

"נוני ופורטונה", בית קפה וחנות יד שנייה שפועל בפרדס חנה זה שמונה שנים, מדגים זאת. הלקוחות מוזמנים להביא למקום בגדים, ספרים משחקים וחפצי בית משומשים: חלק עוברים לתרומה, ועבור חלקם מקבלים בעליהם זיכוי לרכישה בחנות. אוהד ורטהיימר, הבעלים של המקום יחד עם רות צור ומורן בן יהודה, מדבר בעיניים נוצצות על המקום ומסביר את ההיגיון הכלכלי מאחוריו. "היבט המחיר הנמוך של יד שנייה פחות מנהל אותנו, ואנחנו בוחרים דברים מיוחדים ואיכותיים, אבל כמעט לכל דבר שמגיע אלינו אנחנו מוצאים שימוש", הוא אומר. "אם מישהו עשה שימוש בחפץ ומיצה אותו, זה לא אומר שהחפץ צריך להיהפך לזבל. תמונה מטונפת שמצאנו בשוק הפשפשים יכולה להיהפך לתמונה נהדרת שמביאה שמחה למישהו. אם מגיע אלינו ספר קרוע, לא נזרוק אותו, אלא נמסגר את דפיו במסגרות וינטג', וכך נהפוך אותו לחפץ ייחודי שיהיה שווה את המחיר שנבקש עבורו.

"אני חושב שלשוק הקמעונות הרגיל אין זכות קיום בישראל. לחנות עצמאית אין סיכוי להתקיים מההמכפלה של שתיים שמקובלת בתחום: קניתי מהיבואן מוצר ב–40 שקל ואמכור אותו לצרכן ב–80 שקל. הרשתות הגדולות וחנויות האונליין מציבות תחרות קשה, ואין פה שולי רווח מספקים כדי לייצר עסק שהוא כדאי כלכלית. לכן הרבה עסקים קטנים נסגרים. אני לא מתבייש לומר שאני מכפיל בחמש, ולא בשתיים. אם מישהי מביאה לי חולצה, אני נותן לה זיכוי של 10 שקלים ומוכר אותה ב–50, ובהרבה מקרים ה–10 שקלים שנתתי לה הם 10 שקלים שהיא כבר קנתה בהם קפה, שעלה לי 3.5 שקלים. יש לי פה אחוזי רווח גבוהים, שאני לא מתבייש בהם. זה מה שמניע את המקום ומאפשר לו להיות טוב לקהילה שבה הוא נמצא בכך שאנחנו תורמים המון חפצים, וגם נהנים מרווחה כלכלית שמאפשרת לנו לפזר את הטוב הזה בעולם".

מי הלקוחות שלכם?

"אנשים שאוהבים דברים יפים ולא שגרתיים. את כולם מאפיינת אהבה לייחודיות, רצון לא ללכת על המובן מאליו. אנחנו מנסים להתמקד בדברים שהם לא טרנדיים אלא יחזיקו לאורך זמן".

וינטג' הוא גם טרנד.

"טרנד נקבע על ידי האופנה במטרה שתקנה עוד ועוד. אנחנו מנסים ללכת הפוך מזה: שמי שיקנה פה משהו, ירגיש שהוא רוצה אותו להרבה זמן, ולא יחליף אותו בעוד חמש דקות. אנשים מחפשים איכות, דברים מיוחדים שמזכירים את הילדות ואת העבר. אני אתן לך דוגמה: בשנה הראשונה של הקורונה הגיע אלינו אוסף של שמיכות פיקה מאדם שהיה לו עסק של ייצור בגדים מפיקה, שנסגר. מכרנו תוך חודש 120 שמיכות פיקה במחיר של בין 70 ל–120 שקל לשמיכה. הפיקה הוא בד רומנטי, עם צבעוניות של פעם, ונוגע כנראה לאנשים במקומות נכונים".

"העלייה ברכישות יד שנייה בטלה בשישים"

גם אם קיימת כיום עלייה בצריכה של מוצרים יד שנייה בישראל ובעולם, עדיין אי אפשר להצביע על שינוי מהותי וצמצום בכמויות הצריכה באופן שיוכל להשפיע על משבר האקלים. ד"ר ריבה ולדמן, מנהלת המרכז לחינוך סביבתי בפארק המיחזור חירייה, היא הראשונה להעיד על כך. "העלייה ברכישות יד שנייה בטלה בשישים. טוב שהשטח מתחיל לדבר על זה, אבל כרגע אין שינוי משמעותי".

ולדמן טוענת שכל עוד הטרנד נגד צריכה לא מתורגם לפעולות של ממשלות, לא תהיה למאמצים הפרטיים משמעות של ממש. "אני לא אוהבת את המושג 'יד שנייה', משום שהמונח הנכון הוא שימוש חוזר. הדגש שצריך לשים הוא לא שימוש טרנדי בחפצים, אלא שימוש חוזר בתעשייה". ולדמן מדגימה זאת באמצעות שיפוץ בניינים, שמייצר כמויות גדולות של פסולת: הממשלה והרשויות המקומיות צריכות לתמוך במרכזים של מיון והכנה לשימוש חוזר, למשל, להקים מרכז של מיון פסולת בניין בתוך הערים, שמכין את השיש, העץ והזכוכית לשימוש חוזר בתעשייה.

"כל מוצר שמאריכים את השימוש שלו מונע בקצה השרשרת כרייה של חומר גלם ושינוע, כריתת עצים ומשאבים", אומרת ולדמן. "אבל לפעולות של יחידים לא תהיה השפעה על מאזן הפסולת. כל עוד זה נשאר למטה ולא מיתרגם לפעולות ממשלתיות ולרגולציה — השינוי פשוט לא יקרה".

מי שמחפש אופטימיות ימצא אותה בזירות צרכניות שוולדמן מעידה כי חל בהן שינוי. "כיום אנחנו יכולים להגיד שצריכת הבשר ירדה במידת מה בזכות העלייה במודעות, אבל זה לקח עשרות שנים. רשתות ותאגידים התחילו לשלם מס על האריזות כאשר חוקק חוק האריזות. עד אז קניתי בקבוק בושם קטן שהגיע בארגז ללא פרופורציה בגודל. צמצום בשימוש בשקיות החל עם כמה אנשים שהתעקשו לקנות ללא אריזה, אבל תפסה תאוצה עם חקיקה מתאימה", היא מסבירה.

גם לחנה מתקשה למצוא פתרון אחר מלבד רגולציה, אבל סקפטי באשר ליכולתה של ממשלה ישראלית לעשות שינוי כפי שנעשה במדינות אחרות, שמעודדות ייצור של מוצרים אקולוגיים. "כשאת נכנסת לחנות, את לא חושבת מה יש מאחורי הקלעים ואת לא זוכרת את העובד בבנגלדש שתופר את הבגדים האלה בתת־תנאים ובשכר עלוב. לכאורה, זו צריכה להיות המוטיווציה של המדינה, אבל המדינה לא נמצאת שם. אם רוצים לעשות מהלך משפיע שבו צעירים יחפשו יד שנייה במקום לקנות באיקאה, חייבים לשנות את התפישה, וזה יכול לבוא ממקום של משפיענים שזו האג'נדה שלהם והם מעבירים מסרים שמעודדים את זה. לחברות אין מוטיווציה לשנות, ומדינת ישראל לא תעשה את זה כי יש לה דברים אחרים על סדר היום".

לא רק אידיאולוגיה

לצד הצרכנים שנמשכים לייחודיות של המוצרים יד שנייה ואלה שעבורם זאת אידיאולוגיה, יש אנשים שפשוט לא יכולים להרשות לעצמם משהו אחר. ליה מאור־בקר, בת 55 מפרדס חנה, עובדת סוציאלית ומטפלת זוגית, נמצאת בקשר עם פעילים רבים שאוספים חפצים ומעבירים אותם לאנשים שזקוקים להם. "לסבתא שלי, שהיתה גרה בתל אביב, היה ארון והיא שמרה בו בגדים וחפצים שהיו מביאים לה, ואנשים היו באים לשפוך את הלב", מספרת מאור־בקר. "היא היתה יושבת ומדברת איתם על כוס תה, וכל אחד היה יוצא עם בגדים לילדים ולנכדים. זה נטמע בי, שלא זורקים סתם, לא קונים כל דבר, מכינים הרבה לבד. את רוב הרהיטים שלנו בבית קיבלנו, אני לובשת בגדים יד שנייה, משתדלת לא לקנות ובדרך כלל אני מוצאת מסביבי את מה שאני צריכה".

מאור־בקר מתנדבת בעמותת פעמונים, שמסייעת לאנשים שנקלעו למצוקה כלכלית ליצור תוכנית הבראה וללמוד להתנהל אחרת עם הכסף שלהם. "מבחינתי, עיקר העבודה הוא שינוי התפישה וללמד אנשים שאפשר לצרוך יד שנייה. ליוויתי משפחה שהיתה זקוקה לשמיכות פוך, הוצאה כספית גדולה. הצעתי להם להשיג שמיכות מיד שנייה, והם קיבלו את זה, כתבו פוסט בפייסבוק ובסוף ריהטו ככה כמעט את כל הבית. הם חשבו שהשמיכות יהיו במצב לא טוב — אבל הגיעו אליהם שמיכות במצב מעולה".

ברשויות רבות פועלים מרכזי איסוף של חפצים ובגדים משומשים לטובת נזקקים, ובעקבות משבר הקורונה עלה בהם הביקוש לסיוע. הילה קפלן, עורכת וידאו לפרנסתה, מנהלת זה תשע שנים בהתנדבות את הגמ"ח השייך למושב אביחיל. "הקורונה בהחלט גרמה לעלייה בביקוש לעזרה בגמ"ח", היא אומרת. "אלה אנשים שמצבם היה מראש לא טוב והחמיר, או אנשים שבבת־אחת נחתכה להם הפרנסה. בנוסף, היו הרבה מקרי גירושים בעקבות הקורונה ואנשים היו צריכים לרהט בית מאפס, אז אנחנו מחפשים להם רהיטים, ציוד, בגדים, צעצועים. אנחנו בעצם הפלסטר, כי אם מישהו יפנה לרווחה, עד שיאשרו לו סיוע — אם בכלל יאשרו לו — הוא יהיה מחוסר כל".

קפלן מספרת שהגמ"ח לא מקבל תמיכה מהרשויות, ומתבסס על תרומות של ציוד מאנשים פרטיים. "בימי שישי אני פותחת את המחסן ומוכרת חפצים בשקלים בודדים, ובהכנסות אנחנו משתמשים כדי לקנות סלי מזון. אם מישהו זקוק לרהיטים, אני מחברת בין הצדדים ודואגת להובלה. אנחנו מספקים ציוד לכל הארץ. עכשיו, למשל, הוצאתי משלוחים להוסטלים של דרי רחוב בטבריה ובבאר שבע".

הכותבת היא עיתונאית עצמאית ותסריטאית