הלילה של ישראל 2011: איך אנחנו נראים מבעד לתחתית כוס הבירה - צרכנות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הלילה של ישראל 2011: איך אנחנו נראים מבעד לתחתית כוס הבירה

תל אביב, אשדוד, חיפה וארץ הצפון - ערב אחד, 5 ברים - האם גם ישראל אחת?

8תגובות

כתבנו הגיע לבר ננוצ'קה בתל אביב עם מטרה אחת: לא לחזור הביתה לבד

מאת: אליחי וידל

יום חמישי, 22:00, רחוב לילינבלום בתל אביב. מחוץ לבר ננוצ'קה התור מתארך. "בוא אתי ונבדוק אם יש מקום על הבר למטה. אם לא - אני אושיב אותך בבר העליון", אומרת המארחת. "אין לי בעיה לשבת בבר למעלה", אני משיב וממהר אחריה פנימה, דרך החצר האחורית. בפנים המקום עמוס וצפוף, ובדרך למדרגות אל הקומה השנייה אני מפלס את דרכי בין ההמון הרועש.

הבר העליון נעים בפני עצמו, סביב הדלפק כבר כמעט שאין מקום, וגם השולחנות גדושים בסועדים. אני מתיישב על הבר, אבל חוזר בי. אין כאן מספיק אקשן. האווירה סולידית מדי, אפילו בשבילי, ואני מחליט לחזור להמולה שלמטה. בינתיים המקום ממשיך להתמלא. עוד אנשים נדחסים לרווח הצר שבין דלפקי הבר לקירות. אני מסמן לברמן ומזמין כוס ויסקי (36 שקל). לידי עומדת קבוצת בחורות, אחת מהן סלבריטאית אופנה, פליטת ריאליטי או משהו כזה. היא מרכז החבורה, והכל מתנהל דרכה: המבטים, הדיבורים וקבלת ההחלטות. עכשיו צוחקים, אחר-כך מאזינים לסיפור מרתק, ובהינתן האות מהמפקדת - מזמינים סיבוב משקאות נוסף. בהמשך הבר עומדת קבוצה של גברים בני 40, וסביב השולחנות הקטנים לאורך הקיר יושבים זוגות, דאבל דייטים, כמה תיירים ועוד כמה להקות של בנות בלבד.

רוב הנוכחים באו לאכול ולשתות, ליהנות ולחזור הביתה בהרכב שעמו הגיעו לבר, אבל פה ושם אפשר לזהות את "המחפשים" - אלה שיקדישו את עיקר הערב למשימת הפיק-אפ: לסגור את הלילה במיטה אחת עם זר מוחלט. סטוץ של לילה אחד, בלי מחויבות, בלי שאיפות לקשירת קשר ארוך טווח. אני בודד/ת, את/ה בודד/ת - אז בוא/י נטשטש את תחושת הבדידות הזאת עם ריגוש מהיר ועוצמתי. הגיל לא מהווה מחסום. גם פערים של עשר ו-20 שנה ניתנים לגישור, בתנאי שהצדדים פועלים על פי החוקים הבסיסיים: היה טוב - אולי יתקיים סיבוב נוסף. היה גרוע - תודה רבה ושלום, וגם אם ניפגש שוב בבר אפלולי נתעלם זו מזה.

המתכון לפיק-אפ פשוט ביותר:

1 בחור

1 בחורה

2-3 כוסות אלכוהול

קורט משיכה מינית

סמול-טוק לפי הטעם

מערבבים הכל במשך שעה וחצי עד שעתיים בסיר לחץ רועש, צפוף ומעושן. לאחר שהסיר מבעבע מעבירים לתבנית קטנה יותר (אצלי או אצלך?) גומרים, הולכים. המנה אמורה להספיק לשניים (הנועזים יחלקו אותה גם בין שלושה או ארבעה) ולהשביע ללילה אחד בלבד. בזכות קלות ההכנה ניתן לבשל פיק-אפ טרי כמעט בכל לילה.

הפיק-אפ התל אביבי הוא מוסד די ותיק, אבל המתירנות המינית, הפתיחות הנשית וסף הריגושים שרק יורד בשנים האחרונות, הפכו אותו לנפוץ ביותר ושווה לכל נפש. יש מקומות טובים יותר לפיק-אפ, הסבירו לי הצעירים הרווקים לפני שיצאתי למשימה, אבל אני התעקשתי על מקום סולידי יותר, שיתאים לגילי המתקדם.

לא רחוק ממני אני מזהה בלונדינית בודדה. המממ... מעניין... היא שותה משקה שנראה כמו וויסקי, ולידה על השולחן קופסת סיגריות ותיק קטנטן. אני מחפש קשר עין. היא סורקת את הבר סביב בדיוק כמוני. עדיין לא נוצר קשר עין, ואני מנסה לשפר עמדות. בינתיים אף אחד לא ניגש אליה, כך שהסיכוי שלי עדיין טוב. אבל אסור לבזבז זמן. קרוב יותר אליה עומד זאב בודד, וגם הוא בא לעבוד. אני בוחן את היריב. חיצונית הוא לא מהווה איום. לא שאני מציאה כזאת גדולה, אבל אובייקטיבית אפשר לומר שאני צעיר יותר, נאה יותר ואינטליגנטי יותר. מצד שני, לזכותו ייאמר שהוא נראה הרבה יותר מקצועי ממני.

אני משפר עמדות ומתקרב עוד קצת. מעל לראשיהם של זוג מתנשק אני מצליח ללכוד את מבטה של הבלונדינית. מבטינו מצטלבים לשתיים-שלוש שניות ולתוך פרק הזמן הקצרצר הזה אני מצליח להכניס גם חיוך קטן. וזהו. העיניים שלנו ממשיכות הלאה, תרות בחלל הבר אחרי אובייקטים נוספים. מבטים הם כלי העבודה החשוב ביותר בשלב הזה, ואני מגייס לטובתי את מדעי האופטיקה: המראה הגדולה שלאורך אחד הקירות מאפשרת לי להביט בבלונדינית בלי שהיא תוכל לראות שאני מתבונן בה. אהה! נראה את המקצוען המזדקן שמתמודד מולי חושב על התרגיל המדהים הזה!

יש עניין. אני קולט אותה מגניבה מבטים לכיווני וכפרס לעצמי, אני מזמין כוס משקה נוספת. אם רק הברמן ישים לב לנוכחותי. אני מנופף לו שוב ושוב, אבל הוא עסוק בלמזוג קאווה לכוסותיהן של בנות חבורת סלבריטאית האופנה/ריאליטי. חומה של בני המזל שיושבים לאורך הדלפק מרחיקה אותי עוד יותר מטווח הראייה של הברמן, והיד שלי נותרת באוויר בתנוחה מטופשת. אני מוריד אותה ומסתכל לצדדים, מוודא שאיש לא שם לב לסיטואציה המביכה. אחרי דקות ארוכות אני מצליח להסביר לו בפנטומימה ובתנועות ידיים מופרזות שאני מעוניין בדרינק נוסף.

אני נאחז בכוס המלאה (שוב, 36 שקל) ומפנה את הראש לכיוון הבלונדינית. אולי גם היא תהיה מעוניינת ברי-פיל למשקה שלה (36 שקל נוספים?). אבל שוד ושבר, היא כבר לא שם. אני מסובב את הראש בעצבנות ומחפש אותה. שני גברברים שרמנטים ממלאים את החלל שהיא הותירה ליד השולחן. האם היא בעצם באה אתם? האם היא התייאשה והלכה? והגרוע מכל: האם המקצוען המזדקן הצליח להתלבש עליה?

המחפש המזדקן יחזור הביתה, ככל הנראה, עם אחת משתי בחורות אחרות שאתן הוא כבר פצח בשיחה (או עם שתיהן, הממזר). אבל המטרה שלי עדיין לא נראית בסביבה, ואני מחפש אותה בכל מקום, נלחץ בדרכי בין גברים מעושני סיגר, מתחכך עם נשים מבושמות. כולם נראים טוב, צוחקים, נהנים, שותים, אוכלים ומבזבזים עוד ועוד שקלים.

צפירת הרגעה. אני מאתר את הבלונדינית מעשנת בחצר. לבד. כוס המשקה בידה השנייה. נחוש והחלטי, אני מתקדם לעברה ומריץ בראש נושאים לסמול-טוק: מחמאה על איזשהו פריט לבוש שלה, התייחסות להתרחשות מסביבנו, לבקש סיגריה, משהו אקטואלי סביב החתונה המלכותית או משהו סביב התחרותיות בענף הפיק-אפ ברים. אט-אט המרחק בינינו מצטמצם, וכעת אני נמצא בטווח דיבור ממנה. היא מביטה ישירות אלי, מחייכת, האדרנלין בדמי מתחיל לזרום, ואני מחייך בחזרה, מגביה מעט את הכוס שבידי במחוות "לחיים".

עכשיו הכדור במגרש שלה, והיא מחזירה לי "לחיים" ופוסעת חצי צעד לכיווני. "בוא נעוף מפה", היא מפתיעה אותי במשפט פתיחה, אבל אני לא מתבלבל ומשיב מיד: "בכיף. נלך אלי או אליך?"

"לא משנה לי. תן לי רק להיזרק על שטיח, ספה או מיטה", משיבה הבלונדינית בהחלטיות. "צפוף פה מדי, לא אכלתי כל היום והאלכוהול כבר עלה לי לראש. אז תעצור את הפנטזיות שלך ולך להביא כבר את המכונית. יש מחר על הבוקר משהו בגן של הילד, צריך קצת פירות לסוף שבוע ונגמרו החיתולים לילדה. חוצמזה, הבייביסיטר ביקשה שלא נחזור מאוחר כי יש לה מועד ב' מחר".

"בסדר, בסדר", אני מרגיע אותה. אני אמנם לא אחזור לבד הביתה, אבל כנראה שאסיים את הלילה על הספה בסלון.

ההורים אמנם נותנים להם לבלות עד 5 בבוקר, אבל הצעירים שפגשנו לא שותים יותר מדי

מאת: קינן ראובני

אני צורחת לך באוזן? זה בגלל שאני מסטולה", צועקת צעירה בת 19 מראשון לציון מחוץ למועדון הצעירים "המוסד" בדרום תל אביב. אבל היא לא באמת מסטולה. האמת, היה קצת מאכזב. זה נוער זה? אף אחד לא היה מסטול, אף צעיר לא הקיא את נשמתו בחוץ, לא היתה אלימות, לא סמים ואפילו לא סקס בשירותים. בדקתי.

"בסך הכל באנו לפה כדי ליהנות", אומרות שתי בנות 19 מהרצליה, "בשביל המוסיקה". "זה הכל?" אני שואל. "אל תדאג, הם באים לפה בשביל התחלות חדשות, בעיקר אהבות", מנסה לנחם אותי עומר (21), אחד היחצ"נים של המועדון.

"המוסד" הוא מועדון הנוער והצעירים הגדול בתל אביב. בבניין הענק שלוש קומות, כשבכל קומה מתקיימת מסיבה אחרת, והאלכוהול נמכר עם הצגת תעודות זהות בלבד. בקומה התחתונה (שהיתה פתוחה לבני 15-18) השמיעו רוק כבד, והשאר, בגילאי 18-20, נמצאו בקומה האמצעית - שם היתה מסיבת היפ הופ - ובקומה העליונה, שם התקיימה המסיבה עם המוסיקה הכי פופולרית כיום לדברי אנשי המקום - ה"דאב-סטפ" (סגנון אלקטרוני שמבוסס על לופים של תופים ובאסים, שנולד בלונדון).

מאייר טלי

מחיר הכניסה למועדון הוא 60 שקל ו"הסלקציה היא לפי תעודות זהות, לא מכניסים רק את מי שרואים שבא לחפש צרות", אומר מנהל השיווק של המקום, אלמוג "הנמר" (22). "באים לכאן מכל המדינה וכמעט כל עבודת היחצ"נות מתבצעת בפייסבוק. למסיבה הנוכחית אורגנו הסעות מטבריה ואפילו מאילת". ההסעות חזרה, אגב, יוצאות ב-4:00 בבוקר, כאשר המסיבה נמשכת עד 5:00.

באולם הרוק הכבד נמצאים בעיקר בנים שרוקדים כשפלג גופם העליון חשוף, רוויי קעקועים גדולים וצבעוניים, פירסינג בכל מקום אפשרי בגוף ו"הרחבות" - עגילים שפעם נראו רק בשבטים אבודים באפריקה, שמרחיבים את תנוכי האוזניים לגודל של כפתור גדול. "אנשי רוק כבד הם הכי משוגעים, הם לא רואים בעיניים", אומרים לי היחצ"נים במקום. הם לא מפסיקים לקפוץ, ובפזמון אחד מהם משתטח על הרצפה וכולם קופצים עליו. סוג של ערימת ילדים, אבל גדולים.

בקומת ההיפ הופ ("זאת המוסיקה שהצעירים הכי מתחברים אליה", אומר זאב, צלם הבית) מתקלט הזמר מומי לוי. "אבל הטרנד עכשיו זה הדאב-סטפ". מה זה בעצם דאב-סטפ? מתברר שלאף אחד בעצם אין מושג. "זה סוג של מוסיקה אלקטרונית, עם הרבה באסים חזקים", אומר אלמוג. "קשה להסביר". "זה התפתח מרגאיי", אומר לי צעיר אחר, "הגיע מג'מייקה". "אחי, עזוב אותי, אני רק באתי לשמוע מוסיקה", מתנצל צעיר נוסף שלא מצליח להסביר את שורשי הדאב-סטפ.

בני ה-18 וה-19, שנעים בעיקר בלהקות, נעלבים כשקוראים להם בני נוער. "אנחנו צעירים, לא בני נוער". "יש הבדל גדול בין בני 16 ל-18", אומר עומר. "בני ה-16 חופשיים יותר, מתנסים יותר. בני 18-19 הם בוגרים, אחראים ועצורים יותר. אולי זה בגלל הצבא, אני לא יודע". ובאמת, הם לא ששים לדבר. ביישנים, או שעדיין לא גיבשו דעה מוצקה על החיים. זוג שמתחבק על ספה מסרב להצטלם והשאר מעדיפים לעדכן סטטוסים בפייסבוק ולצלם תמונות באייפון. את הלשון הם כנראה שומרים לנשיקות.

אני תוהה אם צריך לעצור הורים שנותנים לילדיהם לבלות בלי השגחה בדרום תל אביב עד שעות הבוקר, או שאולי מגיע להם פרס על החופש והאחריות שהם נותנים להם. "אני לא הייתי נותן לילדים שלי לצאת ככה", אומר בעלי המקום, נחשון (41). "אבל מה אפשר לעשות. הנוער של היום מתוחכם יותר. אם לא נותנים להם לצאת, אז הם עושים טריקים ויוצאים, ואם כבר לצאת, אז למקום כזה. כולם פה בסך הכל ילדים טובים". "ההורים לא דואגים, הם נותנים לצאת", אומרת דנית (20) מפרדסיה. "עד גיל 18 הם דאגו, אבל עכשיו אין בעיה. הם לא מציקים הרבה, רק שואלים למחרת איך היה".

רק השומר בכניסה, עולה ישן מרוסיה בשנות ה-40 לחייו, קצת רוטן. "הילדים האלה הם חסרי תרבות, חושבים שמגיע להם הכל". אבל אחרי שהוא ניגש להראות נוכחות בכניסה, הוא מסייג: "לא הייתי שולח את הילדים שלי למקומות כאלה, אבל הילדים האלה בסדר".

הדילמה: כמה אלכוהול לשתות בפאב הרוסי באשדוד? התשובה: בדיקת אלכוהול של המשטרה

מאת: סמי פרץ

במרכז צומת סואן למדי באשדוד, ממש מתחת לבניין מגורים סטנדרטי, שוכן פאב מעורר סקרנות שעל פניו אני חולף מעת לעת - ואף פעם לא נכנס לשתות בו. בפי חבר'ה מהאזור הוא מכונה "הפאב הרוסי". הכינוי אינו מפתיע. גם משום שהצמיחה של אשדוד בשני העשורים האחרונים התבססה בעיקר על העלייה הרוסית, וגם מאחר שהשיח המקומי רווי צמדי מלים המחברים בין עדה לעסק. פיתות קונים "אצל הפרסי", דולרים "אצל הגרוזינים" ודגים רק אצל "המרוקאי". אז אלכוהול שותים אצל הרוסים. אלא מה.

"הפאב הרוסי", או גמברינוס בשמו האמיתי, הוא המקום שבו אני בוחר לבלות ערב אביבי אחד, רק כדי לגלות שהוא מנפץ מיד כל סטריאוטיפ אפשרי. לא רק שאין פה אוליגרכים, אפילו וודקה אין במקום.

אסייג אילן

גמברינוס (כשמה של בירה צ'כית) הוא אחד הפאבים ההומים באשדוד והתואר "בר רוסי" ניתן לו כי זה מה שהוא היה בתחילת דרכו. מאז הוא עשה דרך שונה ונהפך לבר רגיל עם שורשים רוסיים. הפאב ממוקם בצומת סואן של שכונות מגורים עם בנייני שמונה-תשע קומות. מעליו יש בניין מגורים, מה שמכתיב סגירה מוקדמת של הפאב - קצת אחרי חצות. המוסיקה דומה לזו שיש בברים ברחוב לילינבלום בתל אביב, העיצוב נראה כמו בר אירי עם הרבה עץ כבד ולוגואים של בירות שונות על הקיר, והתפריט? ובכן, אם שרימפס בחמאה וקלמרי צרוב בגריל הם אוכל רוסי, אז רוב הברים בתל אביב הם רוסיים.

יותר מכל, הפאב ראוי להגדרה פאב אינטגרטיבי. בלונדון זה די מקובל לראות בפאב צעירים ומבוגרים, סועדים כבדים שבאים בזוגות וחבורות גדולות. בישראל זה פחות נפוץ, אבל בגמברינוס זה חלק מהעניין. יש במקום ארבעה מתחמים שונים - אחד בחוץ ושלושה פנימיים. בגומחה שלידי התחלפו במהלך הערב שלוש חבורות של מבלים צעירים, שלא הפסיקו להשיק כוסיות, לספר סיפורים ברוסית ולצחוק בקולי קולות.

עוד לפני שהתפריט מגיע מתפתחת דילמה מקצועית: האם להסתפק בתפקיד משקיף ולתאר את הרגלי הבילוי של אחרים, או פשוט לבלות ולספר אחר כך איך היה? ההבדל בין שתי הגישות מוערך בשלושה-ארבעה צ'ייסרים של וודקה והצטיידות מראש בנהגת צמודה. אלא שדווקא וודקה לא נמצאת כאן בשפע. היזם של גמברינוס, ממוצא גרוזיני, גר שנים אחדות בגרמניה והדגש באלכוהול הוא על בירות. בכל עת יש במקום 14 סוגים שונים של בירות מהחבית עם מגוון שמשתנה כל הזמן. מי שרוצה וודקה יכול להסתפק בסמירנוף - וזהו. בירור עם המלצר מעלה שהמחסור בוודקה הוא מכוון. "המקום לא תומך באנשים ששותים וודקה", הוא אומר.

מתברר ששתייני וודקה נתפשים כקהל בעייתי משהו, שמחפש להשתכר בזול. על פי רוב מדובר בנערים שידם אינם משגת לקנות אלכוהול משובח ויקר, והחיבור בין וודקה והורמונים של צעירים יוצר אווירה לא נעימה, ולעתים אלימה.

אבל גם בירות עושות את העבודה. הדילמה המקצועית כמה לשתות נשכחת במהלך הערב, אבל זוכה לתשובה מדעית בסופו: ביציאה מהפאב אני אומר לנהגת הצמודה ש"זה בסדר. אני יכול לנהוג", ומתחרט על כך אחרי חמש דקות, כשניידת משטרה עוצרת אותי לבדיקת לאלכוהול. אני חש לחץ קל בחזה. מילא הקנס, אבל מה תגיד הנהגת? השוטר בוחן את הרישיונות, מגיש לי צינורית לנשיפה, אני נושף ונושף. ממתין בקוצר רוח לתוצאות, ומופתע כשהוא מגיש לי את הרישיון בחזרה, ואומר לי: "תודה רבה, סע לשלום, נסיעה טובה". עוד הוכחה שהבילוי שלי לא היה רוסי במיוחד.

לא רק במצרים ובלוב יש מהפכות - גם בחיפה המסיבות נקבעות בפייסבוק, הבחורות לבושות במיני, הפוקצ'ה החליפה את הלאפה והאלכוהול זורם חופשי

מאת: נתן שבע

עבור הציבור הערבי בילויים זה מוצר מותרות, לא כמו אצל התל אביבים. אם יורד גשם אז זה תירוץ עבורם שלא להוציא את האף מהבית", מנסה להסביר לנו מלחם, מבעלי מסעדת פייסיס (Faces) בחיפה, את הריקנות היחסי ברחוב בן גוריון (כמה סימבולי) בעיר - מקום הבילוי המרכזי עבור תושבי המגזר הערבי בעיר.

מסרב להאמין לתחזית, שמתי פעמי לאזור כדי ללמוד על חיי הלילה של המגזר. הפעם דני רופ ועמיתיו צדקו, וגשם כבד ליווה את הערב. "באתם ביום לא טוב. השבוע חגגו כאן את חג הפסחא וגם היו חצאי הגמר של ליגת האלופות. לא נותר לאנשים עוד הרבה כסף לבזבז", מוצא בוטרוס, הבעלים של הבר גאודי (על שם האדריכל הספרדי), שלא היה מבייש בעיצובו בר בתל אביב, תירוץ נוסף לערב החלש.

קידר ניר

רחוב בן גוריון שנמצא למרגלות הגנים הבהאיים, כולל בעיקר מקומות בילוי שהם שילוב של ברים ומסעדות. היעד שלי היה פאב-דיסקוטק בתחילת הרחוב, אך מתברר שהוא נסגר לפני כמה חודשים ועליו הוקם הגאודי. כמו בתל אביב, גם כאן לא קל להחזיק מקום בילוי. אחד העובדים מהמסעדות בסביבה מספר על הצורך הכספי שנזקק לו בעלים של מקום שכזה כדי להבטיח, למשל, את שלום החוגגים. "כולם כאן רבים עם כולם - יהודים, ערבים ורוסים. אז כשאתה עושה 100 אלף שקל בסוף שבוע - קל לך להביא חברת אבטחה טובה, אבל אם אתה מביא רק 3,000 שקל, אתה מתקשה להחזיק את המקום ולשמור על האבטחה מפחד לסכסוכים וריבים".

הדקות הראשונות היו דווקא מבטיחות. "סנה חלווה יא גמיל" - "שנה טובה יפה שכמוך" - הגרסה המצרית של השיר Happy Birthday To You, נשמעת מאחת המסעדות לקול מצהלות של קבוצת חוגגות. באוויר היה ריח נרגילות. לגבי המסעדות, אל תמהרו להסיק מסקנות. מי שחושב שימצא באזור אוכל ערבי מקורי, סביר שיתבדה. התפריט של מסעדת פייסיס למשל, קרוב הרבה יותר למערב. את השיפודים החליף סטייק אנטריקוט משובח, את סלט הערבי הקצוץ שינו לסלט בלקני ואת הלאפות החליפו בפוקאצ'ות. גם המחירים נמוכים רק במעט מאלה שבמרכז.

"האמריקניזציה שינתה הכל", אומר לואיי (32), מנהל המשמרת בפייסיס. "גם אני כמוך גדלתי על 'חברים' ואל בנדי. כיום תראה את הצעירות הערביות לבושות עם מיני וטייץ כמו מרבית הבחורות בעולם. צעירי המגזר כבר לא יחפשו לאכול רק על האש, אלא גם אוכל איטלקי. בנוסף, הערבים - הנוצרים והמוסלמים (שלהם אסור לפי הדת לשתות אלכוהול) - שותים באותן כמויות".

מבלים יהודים לא מצאנו באזור, אם כי בהחלט ניתן היה להבחין בנוכחות דלילה של תיירים. בסביבות 12 בלילה, בהכוונת אחד המלצרים מפייסיס, מצאנו סוף-סוף את מה שביקשנו. בחדר פרטי באחד מהמקומות ברחוב נערכה חאפלה ערבית של סטודנטים מחיפה - מסיבת יום הולדת תחת אורות ניאון וריח אלכוהול, כשברקע מוסיקה ערבית. ואולם האחראית על האירוע, שאולי נרתעה מעט מהמצלמה שלנו, התעקשה שנכבד את פרטיות המסיבה, וחוץ מהצצה חטופה מיאנה לאפשר לנו להיכנס פנימה.

"רשתות השידור הלבנוניות המתירניות יותר, רשתות שידורי הלוויין וגם הפייסבוק שינו את המגזר הערבי", אומר מלחם, שמנסה להדגיש בפנינו את השינוי הגדול שעבר על המגזר. "חייתי שנים בתל אביב, וכשחזרתי לכאן באחרונה הייתי בהלם. כיום תראה פה בחורות ערביות לבושות בחוטיני, יש אפילו חנות של ויקטוריה סיקרט בנצרת. האשה הערבייה תעשה גם הגדלת חזה ובוטוקס - אם כי הכל באישור הבעל.

"הרווקות אפילו עושות קעקועים, אבל ההורים יודעים מזה. זוגות רבים אף יוצאים כיום לבלות ללא התחייבות לנישואים. מה שכן, המבלים הערבים אוהבים ללכת לישון מוקדם, ובסביבות 12 בלילה העסקים מתחילים להתרוקן". עם זאת, מלחם מסייג כי "יש אזורים שעדיין מקפידים על הדת והצניעות, כמו ואדי ערה".

למרות המתירנות אותה מציג מלחם, ייתכן כי מתחת לפני השטח נמצא הביטוי לתא המשפחתי. בחור צעיר נזף בבחורה שפגש במקרה באחד המקומות ועזב את המקום בכעס, לא לפני שהוא מאיים כי "יספר לאבא שלה בדיוק מה שהיא עושה". למבלות, אגב, זה לא ממש הזיז והן חזרו לצחקק. עובד מאחת המסעדות מפחד להצטלם כדי ש"לא להרגיז את האשה בבית", ומי יודע, אולי גם את קרוביה.

"תבואו בשבוע הבא, יש לנו סטנד-אפ וסיבוב נוסף של ליגת האלופות", אומר לנו בוטרוס, כשהוא רואה את האכזבה על פנינו כאשר כבר ב-23:00 הפאב שלו מתחיל להתרוקן. ברקע מתנגנת מוסיקת טראנס ועל המסכים מוקרן ערוץ המוסיקה 1-VH. על השולחן מונחת חוברת "תרפזיון" (שילוב של המלים מותרות ו-vision), מעין גרסה מקומית של "עכבר העיר". בוטרוס שולף הוכחה כי הציבור הערבי יודע לחגוג, תוך שהוא מפרגן גם לעצמו, ומפנה אותנו למדור הרכילות בחוברת.

ב"תרפזיון" כתבו על מסיבה שבוטרוס אירגן לכבוד חג הפסחא בצומת הצ'ק פוסט: "במסיבה שנמשכה אל תוך הלילה, עם כל סוגי המוסיקה, נכחו 600 מבלים. הייתי יכולה לספר לכם בדיוק איך היה, אבל הייתי שיכורה מדי ממיץ תפוזים", מתבדחת כותבת המדור. איך אתה מפרסם על האירועים שאתה מארגן? שאלתי. "פייסבוק", שמעתי שוב את שם האתר. אכן, מחולל המהפכות של העולם הערבי.

התחנה המרכזית בדרום תל אביב: בירה במעבר הגבול לאפריקה

מאת: אבשלום חלוץ

שאלה אחת חזרה על עצמה שוב ושוב במהלך הערב כולו: "מאיפה אתה", ביקש כל מי שפגש בי לדעת. עניתי את האמת כמובן: אני מכאן, מתל אביב. אך נראה כי התשובה הפתיעה את השואלים. מבחינת העובדים הזרים דרום העיר אינו חלק מתל אביב, אלא טריטוריה עצמאית שמתחילה איפשהו אחרי רחוב אלנבי.

אפשר להבין אותם. כשאנחנו עומדים יחד ברחוב, משקיפים מתחתית המעמד החברתי בישראל על כלבו שלום ומגדל דיסקונט, הם נראים לי רחוקים וזוהרים כפי שמעולם הם לא נראו לי. מדינת התחנה המרכזית בדרום העיר היא ארץ אחרת. פיליפינים, סינים, סודאנים ועובדים מאריתריאה מסתובבים במדרחוב הראשי הארוך בשעות הערב המאוחרות, שמשני צדיו מספרות, חנויות אוכל וכמה בתי קפה וברים. אנשי התחנה, רובם בתחילת שנות ה-20 לחייהם, מסתובבים בקבוצות לפי מוצאם, חלקם מחפשים עבודה מזדמנת וצובאים על מכוניות שעוצרות, אך רובם מנסים לשכוח מהחיים התלושים שהם מנהלים בארץ זרה, וגם ליהנות קצת.

מאייר טלי

אני מרגיש כאן זר ובולט. כולם יודעים מיד שאני לא שייך לכאן, חלקם מביטים בי בעיניים חשדניות, חוששים אולי שאני גורם עוין. אני מרגיש לא בטוח, אבל מצד שני כל מי שאני מדבר אתו חברותי וחייכן. קבוצה של סודאנים מזמינה אותי לבר שנמצא בתוך דירה, אך הוא כבר נסגר והמפעיל שלו טורק בפנינו את הדלת.

בתוך קפה דארפור הסמוך יושבים מתחת לשמשיות גדולות סודאנים רבים המדברים בשקט זה עם זה מסביב לשולחנות פלסטיק. על הקיר תלויות נרגילות, והמקום מזכיר ברוגע ובנינוחות שלו חופשה בסיני. מסכי טלוויזיה גדולים משדרים דיווחים של אל-ג'זירה על חיסולו של אוסמה בן לאדן, אך הצופים נראים עייפים מכדי לגלות עניין.

בעל המקום הוא בחור סודאני צעיר וחייכן ששמו אובמה. הוא לא מוכר אלכוהול - רק משקאות קלים, קפה או תה. מחוץ לבר ללא שם הממוקם בסמיכות לגינת לוינסקי עומדת קבוצה של צעירים מאריתריאה המשוחחת בקול רם. בתוך המקום יושבים בני זוג ואוכלים ג'רה, סוג של פיתה, עם תבשיל פטריות ושותים בירה. מנורות פלואורסצנט ירוקות צובעות את המקום בגון עז, הקירות מקושטים בפרחים מלאכותיים ומנורות זעירות מאירות לסירוגין. ברקע מתנגן בווליום נמוך שיר של זמר מאריתריאה, ובעל המקום מציע לי לשתות בקבוק הייניקן ב-10 שקלים, או גולדסטאר ב-8 שקלים.

גולדסטאר! אני נזכר לפתע שאני לא בטיול באפריקה. אחד הבחורים מהקבוצה הסודאנית, לבוש בחולצת פוטבול אמריקאית שחושפת ידיים שריריות, ניגש אלי כמו אל חבר ותיק ומשיק את בקבוק הבירה שלו לשלי. הוא מספר שנולד בדרום אפריקה, גדל בארה"ב ונישא באחרונה לישראלית. הוא מספר שהוא עובד במסעדה במלון ליד הים. כמו במפגש ארעי בטיול תרמילאים הוא שמח לגולל את סיפור חייו, אף שחלקים ממנו נשמעים כאילו ספגו השראה מרמת האלכוהול שבדמו.

אחרי 23:00 רוב המקומות מחשיכים והמבלים חוזרים לבתיהם. מחר מחכה עוד יום של עבדות מודרנית. לפתע חורכת את השקט חריקת בלמים פתאומית ולאחריה נשמעים קולות התנגשות בין שתי מכוניות. ממכונית לבנה יוצא ישראלי ממוצא רוסי, ואילו ממכונית אפורה יוצא בחור שחור. חזיתות שתי המכוניות נפגעו קשה, ושני הנהגים נראים המומים אך מחליפים פרטים בנימוס. אנשים רבים יוצאים להסתכל, וילד קטן שנשאר ער ונמצא עם הוריו צועק בחיוך: "הלבן לא טוב", ומצליח להצחיק את הסובבים אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#