לא שוקעים אלא ממשיכים לרוץ: 3 סיפורים אופטימיים על אנשים שראו למחלה את הלבן בעיניים ויכלו לה - צרכנות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

לא שוקעים אלא ממשיכים לרוץ: 3 סיפורים אופטימיים על אנשים שראו למחלה את הלבן בעיניים ויכלו לה

החיים לא נגמרים גם אחרי גילוי מחלה קשה: לעתים הם מתחילים דווקא אז ■ ד"ר עופר כספי: "מניסיוני, רגע גילוי המחלה מחלק את אוכלוסיית החולים לשתי קבוצות. אלה שמאמצים את עמדת הקורבן: קרה לי, נורא לי, לעומת אלה שלוקחים אחריות על המחלה ועל עצמם" ■ שלושה אנשים אמיצים מספרים על דרך תלולה של מאבקים וצמיחה

תגובות

היום הארור ההוא, שבו הודיעו לדינה שהיא חולה בסרטן, היה הפעם האחרונה שבה ראינו אותה בוכה על עצמה. והיו לאשה היפה והתוססת הזאת, רק בת 47, את כל הסיבות לרחם על עצמה ולשאול את השאלה הכמעט מתבקשת - למה דווקא אני, למה דווקא עכשיו? אבל דינה, אמו של בן זוגי, החליטה לבחור בחיים, להילחם על החיים, ולרגע לא שכחה גם לחיות. בתשע השנים האחרונות המחלה הכתה בה שוב ושוב, שולחת גרורה אחר גרורה, מופיעה בכל פעם בתחפושת אחרת, מפתיעה ואכזרית מקודמתה. ודינה נלחמה, עברה אינספור טיפולים רגילים וניסיוניים, קונוונציונליים ומשלימים - הצליחה למגר גרורה אחת, ופתחה במלחמה נגד גרורה חדשה.

אבל יותר מכפי שהשנים האחרונות היו שנים של מחלה וטיפולים, הן היו שנים של יצירה, דמיון והרבה רגעי אושר. לא רק שדינה לא בכתה על מר גורלה, היא החליטה והצליחה לחיות את החיים בשיא העוצמה: בשנים האחרונות היא ציירה, פיסלה, כתבה, הוציאה שני ספרים ועבדה על השלישי, ערכה תערוכות, טיילה בעולם, הפיקה אירועים משפחתיים רבי משתתפים, הלכה להופעות, סרטים והצגות - והכל בלי טיפה של רחמים עצמיים, מרירות או יאוש.

על הסרטן היא נהגה לומר שהוא לא הגיע סתם, שחייבת להיות סיבה, ושהוא לימד אותה המון על עצמה, ועזר לה לזהות את הדברים החשובים באמת בחיים, להתמסר אליהם. בחודש שעבר דינה מתה בביתה, במיטתה, מוקפת באהבה. כל מי שזכה להכיר וללוות אותה בשנים האחרונות, קיבל שיעור אדיר על החיים ועל איך לחיות אותם.

ודינה היא לא היחידה. באופן מפתיע, לפעמים קורים לחולים במחלות קשות דברים טובים דווקא בזמן המחלה: קריירה חדשה, זוגיות חדשה מלבלבת, התקרבות לתא המשפחתי ועוד התנסויות, שהחולים עצמם מעידים, כי לא היו מתרחשות אילולא הסרטן, או כל מחלה קשה אחרת.

"מניסיוני, רגע גילוי המחלה מחלק את אוכלוסיית החולים לשתי קבוצות", אומר ד"ר עופר כספי, מומחה לרפואה פנימית, ד"ר לפסיכולוגיה ומומחה ברפואה סינית. "אלה שמאמצים את עמדת הקורבן: קרה לי, נורא לי, אני מת, לעומת אלה שלוקחים אחריות על המחלה ועל עצמם: מתאבלים, אומרים שהיה יותר טוב לשבת בבית קפה, אבל עכשיו יש מלחמה, ויוצאים אליה. אצל אנשים מהקבוצה השנייה רואים יותר את נקודת המפנה".

כספי מנהל את היחידה לרפואה אינטגרטיווית במרכז דווידוף לטיפול בסרטן בבילינסון ומתמחה בטיפול משולב בחולי סרטן. הוא רואה מאות חולי סרטן מדי שנה. "להערכתי שיעור החולים שהמחלה מחוללת בחייהם שינוי חיובי הוא 10%-20%", הוא מציין. "אלה אנשים שאומרים: ?עד היום הקדשתי את חיי לקריירה, או כדי לרצות אחרים, לא היתה לי שנייה לעצמי. עכשיו אעשה דברים אחרת, מתוך חדווה'. אבל כל היתר ממשיכים באותן תבניות שחיו בתוכן. אולי אם היו יותר רופאים שמתייחסים לא רק לגוף, אלא גם לנפש, שיעור המיטיבים את חייהם בעקבות המחלה היה עולה בשיעור ניכר", הוא אומר.

בכל זאת, נראה כי חולים הבוחרים לשנות את אורחות חייהם בעקבות מחלה נפוצים למדי. שירלי אלון, פסיכולוגית רפואית מהמכון האונקולוגי במרכז הרפואי מאיר, אומרת כי "כשאדם מתבשר שהוא חולה במחלה סופנית, זה אחד המשברים הגדולים והחריפים ביותר שניתן לחוות. הרבה פעמים המחלה מערערת אמונות והנחות יסוד מאוד בסיסיות כמו צדק ועיקרון של שכר ועונש. כלומר, האמונה שאם אקפיד על הבריאות, אוכל נכון ואתעמל, לא אחלה. הרבה חולים שואלים את עצמם למה זה קרה לי, הרי עשיתי כל מה שיכולתי. פתאום החיים לא מובנים מאליהם". אלון מוסיפה, כי "מתוך המשבר הזה צריך להניח את היסודות וליצור איזון מחדש, ולא מעט חולים יוצרים את האיזון הזה על ידי מציאת משמעות לסבלם. הם רואים במחלה מעין תמרור אזהרה ואומרים לעצמם: לא דאגתי לעצמי, לא הקדשתי מספיק זמן למשפחה, לא התמקדתי בדברים החשובים בחיים - ומשם הולכים למקומות חיוביים".

התקומה מתוך ההריסות לא מתרחשת מיד, אומרת אלון. "בדרך כלל רואים את זה אחרי זמן מסוים, כשהחולה עובר תהליך ארוך וממושך של עיבוד. לא רואים אדם שבזמן המשבר עצמו, כשהוא עובר טיפולי כימותרפיה למשל, יחווה תהליך מסוג זה. בזמן הטיפולים עסוקים בהישרדות ובהסתגלות למצב חדש. רק אחרי שעוברים את שלב ההישרדות וכבר אין איום מיידי על החיים, אנשים מתפנים לעיכול ולפעמים גם משנים את חייהם".

עם זאת, מדגישה אלון כי לא ניתן ולא כדאי לכפות על חולה צורת מחשבה מסוימת: "הרבה פעמים רואים חולים שהסביבה מחדירה להם לראש שהם חייבים להיות אופטימיים ולחשוב חיובי, אחרת לא יבריאו. החולים האלה עלולים לחוש אשמה אם הם מפחדים או מדוכדכים, כאילו הם מחבלים בסיכויי ההחלמה של עצמם, אף שאלה רגשות טבעיים שכל חולה חווה". לדבריה, "חשוב לזכור שאין סתירה בין עצב וקושי לבין חשיבה חיובית, אפשר גם וגם. הרבה פעמים אנשים מוצאים משמעות דווקא אחרי שהיו במקומות הכי נמוכים".

אמנם לא כל מי שאימץ גישה חדשה ורעננה כלפי החיים מבטיח לעצמו כרטיס חזרה לקהל הבריאים, אבל חולים כאלה מעידים כי המחלה וההתגברות על משבריה נהפכו לאחת מנקודות המפנה והאור של חייהם. לפניכם שלושה סיפורים אופטימיים על המשבר הגדול של החיים.


"לא רציתי לשקוע, אלא רק להמשיך לרוץ"

זמן קצר לאחר שבישרו לאלעד זכאי, 27, שהחולשה שהוא חש היא בעצם סרטן בבלוטת התימוס - הוא קיבל החלטה אסטרטגית ברורה: להתייחס למחלה כמו עוד אחד מהפרויקטים שהוא מנהל. "נושא אחד בתוך הרצף של החיים: לימודים, חברים, עבודה. זה עשה לי מאוד טוב ואני מאמין שזה מה שהבריא אותי", הוא מסביר. זכאי הוא סטודנט לקולנוע ובמאי עסוק של קליפים, תוכניות בערוץ הבידור וסרטים קצרים. למרות גילו הצעיר, יש לו קילומטראז' ארוך בטלוויזיה כעורך ובמאי. סרט קצר בבימויו אף התקבל באחרונה לפסטיבל ברלין.

בחורף שעבר, באמצע יום צילומים, זכאי התחיל להרגיש לא טוב. "פתאום הרגשתי חולשה מאוד רצינית", הוא נזכר. "לא כל כך הבנתי מה קורה וניסיתי להמשיך הלאה. אבל ההרגשה לא עברה. לבסוף הלכתי למיון באיכילוב, לבד. נשארתי שם שלושה שבועות שבסופם הסתבר שחליתי בסרטן ושאני צריך ניתוח והקרנות".

זכאי, שמעיד על עצמו שמעולם לא היה חולה, אפילו לא בשפעת, מצא את עצמו מסתובב עם הבשורה הקשה במחלקה מלאה באנשים שרובם מבוגרים ממנו. מה שהיה גורם לרבים לחוש רחמים עצמיים פעל עליו בצורה אחרת לגמרי. "העובדה שהייתי זר, צעיר בין מבוגרים, שיכנעה אותי עוד יותר לרצות לא להיות שם. לא להיות אדם ששוקע בתוך המחלה, אלא להיות אדם בריא ולהמשיך לרוץ", הוא אומר.

וכך אכן היה. "הכנסתי את ההקרנות ללו"ז", הוא אומר בפשטות. "היו מצבים שבהם הייתי מגיע ב-7 בבוקר להקרנה ואחריה ממשיך ליום צילום עד הלילה. אף אחד לא הבין את זה - לא ההורים ולא קולגות - שאמרו לי לשבת בבית, לנוח ולהתגבר. אפילו באוניברסיטה ניסו לשדל אותי, מתוך דאגה, לוותר על סמסטר ולקחת חופש. אבל לא עשיתי את זה. היתה לי הדרך שלי להתמודד".

והיא לא היתה קלה. "ההקרנות התחילו באוגוסט ונמשכו חודש וחצי, יום-יום. הן מאוד מחלישות את הגוף - אחרי שבועיים מגיעה נפילה פתאומית ובעקבותיה חולשה רצינית. אבל היה לי חשוב להילחם ולהמשיך כרגיל".

יכול להיות שזה סוג של הכחשה?

"לא היתה הכחשה - לרגע לא הסתרתי מאיש את העובדה שיש לי סרטן. אמרתי לכולם: יש לי סרטן ואני מטפל בזה פיסית ורגשית. אני מניח שזה גם קשור לאופי, כי יש אנשים שעוברים את זה לבד, או רק עם המשפחה, ואצלי חברים וקולגות ידעו. לא לעשות עניין גדול מהסרטן - זאת היתה הדרך שלי להתמודד".

כיום, כשהוא כבר מוגדר בריא וגם מרגיש כך, הוא אפילו מצליח להתייחס לסרטן כאל נקודת מפנה חיובית בחייו. "אני באמת חושב שהרווחתי מהחוויה הזו. אף פעם לא שאלתי למה אני, כי מהר מאוד הבנתי שכנראה יש סיבה. כיום ברור לי שזה היה סוג של סימן, קריאת השכמה בגיל צעיר, שנתנה לי פרופורציות ודרך התבוננות נכונה וממוקדת על מה חשוב בחיים, מה עושה לי טוב ומה אני רוצה לעשות", הוא מספר.

ומה גילית?

"הסרטן סידר לי אחרת את החיים. בכל מה שקשור לזמן שלי עם חברים, למשל, תמיד דחיתי אותו לאחרי העבודה והלימודים. היום אני מדרג את הבילוי עם חברים במקום גבוה יותר בסדר העדיפויות שלי. מערכות היחסים שלי עם חברים התעמקו. במיוחד ברגעים כאלה, שבהם מתגלים החברים הטובים. היה לי חשוב לשמר את זה באיזשהו אופן.

"אני בטוח שהמחלה גם תשפר אותי כיוצר. כל חוויה אינטנסיווית שיוצר עובר לוקחת אותו לכיוונים אחרים. במקרה שלי זה ניער אותי באיזשהו אופן. מעל פני השטח שום דבר לא השתנה, אבל היום כשאני עובד, למשל, על רעיונות לתסריט חדש, אני מתעסק יותר ויותר בנושא של תחלואי הגוף והנפש".

הפחד מחזרת המחלה, הוא אומר, לא תופס מקום בחייו: "לחץ זה דבר שמשתק, אז אני לא בלחץ. אני בריא עכשיו אבל לוקח בחשבון שאני גם יכול לחלות שוב, וזה בסדר, אני יכול להתמודד עם מה שיגיע".


"הפכתי את המחלה למתנה"

במשך שנים רבות היתה רוני שגיא, 54, עקרת בית, אם לארבעה ואמנית חובבת שיוצרת להנאתה במעט הזמן הפנוי שהיה לה. "תמיד הרגשתי שאני צריכה ליצור, אז מצאתי חוגים שונים, מקרמה וכל מיני עבודות כאלה. אך אף פעם לא הרגשתי שזה הדבר האמיתי", היא נזכרת.

לפני שמונה שנים, כשבתה הקטנה כבר בגרה, שגיא עשתה את הצעד הראשון בדרך לעולם של הגדולים. "החלטתי שאני מעזה והולכת ללמוד ציור בצורה יותר מקצועית. גיליתי עולם מופלא וזו היתה פשוט הפתעה בשבילי שבכלל יוצא לי משהו. ציירתי כמו כולם, נופים וטבע, אבל מסביב אמרו שיש לי כישרון".

שגיא היתה ודאי נשארת ציירת חובבת, שבעיקר בני משפחתה נהנים מציוריה, כמו אמנים רבים אחרים, אלמלא המשבר הגדול שתקף אותה לפני ארבע שנים, ששינה את ההסתכלות שלה על העולם וחילחל גם לציורים ולאמנות שלה. "לפני ארבע שנים היה לי התקף אפילפטי תוך כדי ציור, עברתי ניתוח בראש ולאחר סדרת בדיקות התברר שאני חולה בטרשת נפוצה", היא מספרת. טרשת נפוצה היא מחלה כרונית של מערכת העצבים, הנגרמת מפגיעה בשכבת הבידוד שעוטפת את תאי העצב. המחלה מתבטאת בהתקפים, הכוללים תופעות שונות כמו חולשה, נוקשות איברים, נימול ודקירות, פגיעה בראייה, שמחריפים והולכים עם התקדמות המחלה. כיום אין תרופה שמרפאת לחלוטין את המחלה, הגורמת לקשיים בתנועה, לנכות ואף למוות. התרופות הקיימות בשוק מאטות את קצב ההתקפים ואת עוצמתם.

שגיא מתארת את ההלם שמתלווה לגילוי המחלה. "את חושבת שאת אשה בריאה ופתאום נוחתת עליך הידיעה הזו. ידיעה נורא פוגעת. וכמובן שכל הזמן יש את המחשבה של מה עושים עם זה? איך ממשיכים הלאה? טרשת נפוצה היא מחלה בלתי צפויה. לא ידוע מאיפה תבוא ההידרדרות. תרופות לא יכולות לעצור את המחלה - רק להאט אותה".

את הנחמה והבריחה מצאה שגיא בציור. "התחלתי עם הטיפול התרופתי והודיתי לאלוהים שיש לי את הציור. בכל פעם כשאני חושבת על המצב שלי, הציור גורם לי להרגיש בת מזל", אומרת שגיא.

אך לאט לאט ההיאחזות בציור כגלגל הצלה נהפכה לחרדה מפני השפעת המחלה, חרדה שהחלה להשפיע גם על היצירה עצמה. "פתאום התחלתי להבין שיכול להיות שהיכולת לצייר היא זמנית, כי גם הידיים וגם העיניים בסכנה. מה שהכי מפחיד אותי זו הפגיעה בידיים. זה ממש פחד מוות", היא מתארת. "תוך כדי כך התחלתי להסתכל כל הזמן על ידיים, שלי ושל אנשים אחרים, וזה התגלגל וזרם לציור והתחלתי לצייר ידיים, בעיקר קשר בין אנשים באמצעות ידיים. מאוחר יותר התחלתי לצייר גם פורטרטים עם ידיים, ונכנסתי לעולם מקסים שאין לו סוף". המודלים של הידיים והפנים הם בני משפחתה של שגיא. "אני מושיבה את האנשים הקרובים אלי, מבקשת מהם ליצור איזשהו קשר בידיים, עם או בלי הנחיה שלי, מצלמת, בוחרת את מה שמדבר אלי, ומציירת את זה".

התוצאה היא תמונות ריאליסטיות ורבות עוצמה, שכבר קנו להן מעריצים רבים. שגיא העלתה את הציורים לבלוג שפתחה ב-TheMarker Cafe, ובעקבות החשיפה והתגובות הנלהבות, פתחה לפני כמה שבועות תערוכה בגלריה היוקרתית של עמליה ארבל בתל אביב, והשבוע היא מציגה בתערוכה חדשה בקיבוץ אורים. "לקח לי זמן עד שהשתכנעתי שאנשים לא סתם לוחצים וממש ביקשו שאציג את הציורים שלי", היא מודה. "אבל עד היום אני לא מסוגלת למכור את הציורים - הם כמו הילדים שלי".

כיום שגיא ממשיכה להיות מטופלת בתרופות ומספרת כי יש הידרדרות מאוד אטית במצבה, שמתבטאת בעיקר ברגליים. "אני מקווה שזה יישאר כך ולא יזחל לידיים שגם הן כבר נפגעו מעט", היא אומרת.

ובכל זאת, למרות מצבה הלא פשוט, שגיא אומרת בביטחון מלא: "הפכתי את המחלה למתנה. גיליתי עולם שאין לו סוף ואני מודה לאלוהים שהוביל אותי לשם. מה שציירתי קודם היה יפה אבל כל אחד יכול לצייר נוף כזה או אחר. הציורים האלה הם אני. אני מרגישה שמישהו מנחה אותי לכיוון הזה".

איזה מקום תופס הציור בהתמודדות שלך עם המחלה?

"הציור עוזר לי להתמודד בצורה אדירה בעצם העובדה שאני יכולה לצייר ולהוציא מבפנים דברים שקשורים ולא קשורים למחלה ולהפנות את הראש לכיוון הזה, במקום לשבת ולבכות כל היום על כך שחליתי. אני קמה בבוקר וחושבת מתי כבר אתחיל לצייר, דוחה דברים אחרים כדי לצייר, לפעמים גם בחצות אני קמה מהמיטה והולכת לצייר. זה תופס חלק אדיר בחיים. יש אנשים שיושבים ומחכים שהמוות יגיע. קל לשקוע בדיכאון, במרה שחורה וברחמים עצמיים. לכן הציור הוא נס מבחינתי. פשוט נס, שנותן לי להרגיש טוב ולהעריך את עצמי".


חוכמת הגוף והסרטן

בגיל 30, כשהוא נשוי ואב לשלושה ילדים, הגיע אבנר שילה לביקורת רפואית שגרתית וקיבל סטירת לחי מצלצלת: "הבדיקה הראתה שמחלת הסרטן - שממנה סבלתי בנעורי וחשבתי שהחלמתי לגמרי - חזרה, והיא התפשטה לצוואר, לראש ולריאות", הוא משחזר. "הרופא מיד פתח את היומן ורצה לקבוע לי תור לטיפול כימי זהה לזה שעברתי עשר שנים קודם לכן".

אלא ששילה עצר לרגע, וקיבל החלטה כל כך קיצונית במושגי אותה שנה (1990), עד שהיא גרמה לרופא הוותיק שלו להתנער ממנו לחלוטין. "אמרתי לו שאני מבקש לדחות את הטיפול בחודש אחד כדי לנסות לעשות במשך החודש הזה משהו אחר, לבדוק אפשרויות אחרות של טיפול, ואם זה לא יצליח - נחזור לטיפול הקונוונציונלי", משחזר שילה.

ההחלטה של שילה לוותר זמנית על טיפול כימותרפי ולפנות לאפיקים משלימים לא נולדה באופן פתאומי. היא היתה תוצר של עבר רווי טיפולים קשים וכואבים שמיררו את חייו וגרמו לו לשווע לחיים נורמליים. "ב-1974, בגיל 14, התגלה אצלי סרטן בפעם הראשונה. הלכתי לרופאה כדי לקבל מרשם והיא שאלה אותי מה זו הבליטה בצוואר. עניתי שאני לא יודע, והיא שלחה אותי לבדיקות בהדסה, שם גילו שיש לי גידול בבלוטת התריס, ומאוחר יותר מצאו גם גרורות בריאות ובראש".

לדבריו, "לא היה מקובל אז לדבר על סרטן - סרטן היה שווה מוות ודאי. בשביל ההורים שלי, שהיו ניצולי שואה, זה היה שוק מאוד גדול". השנים הבאות עברו על שילה בטיפולים, מעקבים ואשפוזים, כאשר המחלה חוזרת ארבע פעמים במהלך אותו עשור: "שנות העשרה זכורות לי כתקופה הקשה בחיי", הוא אומר. "והשבועות של הטיפול הכימותרפי היו הכי קשים. אני ממש זוכר שמבחינה פיסית ורגשית הרגשתי ששואבים ממני את כל הרצון לחיות".

בגיל 20 זכה שילה להפוגה של 10 שנים מהמחלה. "באותן עשר שנים הכרתי את אשתי, התחתנתי ונולדו לי שלושה ילדים. אלה היו שנים מאוד משמעותיות של אהבה ובניית משפחה וחיים". כשהמחלה חזרה עשר שנים לאחר מכן, כבר היה ברור לו שהוא מנסה דרכי ריפוי חלופיות לפני שהוא נכנס שוב למה שפעם היה הסיוט של חייו. "אשתי תמכה בי מאוד, הלכה אתי לגמרי. ההורים שלי כמו שאר העולם חשבו שאני משוגע".

לדבריו, תהליך הריפוי שעבר היה עצמאי כמעט לחלוטין: "הרבה מהריפוי היה דרך עבודה עצמית שלמדתי מספרים, מחקר עצמאי פנימי לגבי הקשר שלי לסרטן ולהבראה, דמיון מודרך והרפיה. היה גם טיפול ביו-אנרגיה שקיבלתי".

לאחר שלושה חודשים של עבודה עצמית אינטנסיווית - דמיון מודרך שלוש פעמים ביום, הרבה מחשבה, קריאה ושיחות במשך רוב שעות היום - מצא שילה רופאה שהיתה מוכנה לבדוק אותו. התשובה המאכזבת היתה שמאז הבדיקה האחרונה לא חל שינוי במצבו. "היא אמרה לי: 'מצטערת, זה לא הלך', פתחה את היומן ורצתה לקבוע תור לכימותרפיה", הוא משחזר.

"ביקשתי ממנה לקבל העתקים של הבדיקות והצילומים. לקחתי אותם הביתה והראיתי לשרה אשתי. היא אמרה שזה דווקא נראה אחרת - יותר קטן, פחות שחור. היום אני מבין שהדרך שבה הרופאה קראה את התוצאות היתה קשורה לכך שהיא כנראה לא ציפתה שתחול הטבה במצבי".

מעודד מדעתה של אשתו החליט שילה גם הפעם שלא למהר לעבור כימותרפיה. "במקום זה המשכתי לעשות עבודה עצמית. במקביל, במשך חודשים הסתובבתי בין רופאים ובתי חולים בחיפוש אחר מי שיעקוב אחר מחלתי ויאשר את ההשערה שלי שחל שיפור במצבי. במשך החודשים האלה המשכתי לעשות עבודה עם עצמי".

כעבור כמה חודשים שילה מצא רופאה אחרת, שהסכימה לעשות בדיקה נוספת, מדויקת ויסודית יותר ו"התחייבה לא להכריח אותי לעשות טיפול". אחרי שבוע של ציפייה הגיעו התוצאות החיוביות, והרופאה הודיעה לו כי לאור מצב הגידול והגרורות שלו הוא אינו זקוק לטיפול כימותרפי. "בשבילי זה היה סימן של ניצחון. הרגשתי תחושה אדירה שעשיתי את זה". חמש שנים לאחר מכן קיבל בפעם הראשונה את התשובה הרשמית: הגידול וגרורותיו נעלמו לגמרי.

החוויה שעבר שילה וההישג הכמעט לא יאומן שלו היו תחילתה של תפנית בחייו: "החלטתי שהדרך שעברתי ומה שהצלחתי לעשות הם סימן למה שאני צריך לעסוק בו, שיש לי ידע וייעוד ושאני צריך לסייע לאנשים אחרים. הרגשתי שהסיפור לא נגמר אלא במובן מסוים רק התחיל. זה היה הנבט, ועברו שנים עד שהתחלתי לטפל בחולי סרטן".

שילה עזב את עבודתו בחברה להגנת הטבע והכשיר את עצמו בהדרגה לעבודה עם חולים באמצעות קורסים לרפואה משלימה, קריאה וחקירה, והרבה לימוד אוטודידקטי מתוך התבוננות והתנסות. עם השנים פיתח שילה שיטת טיפול שהוא מכנה "שיטת אבנר שילה", כתב ספר ועד לפני כשנה היה מטפל בחולי סרטן באמצעות דמיון מודרך. באופן לא ממש מפתיע, פיתח שילה עם השנים יחסים מורכבים עם הממסד הרפואי.

ואתה באמת לא יכול להבין את התנגדות הרופאים לשיטה לא מוכחת ולא מדעית?

"אני חושב שלחלק גדול מהרופאים יש קושי להבחין בניואנסים ולהבין שאם אני אומר לחולים משהו על עצמי, זו לא בהכרח המלצה לאחרים. הם מפחדים שאגיד לאנשים לא לעשות כימותרפיה כמו שאני לא עשיתי, אך זו לא המציאות. לאנשים קשה לקבל אמירות מורכבות עם גוונים שאין בהם שחור ולבן, וזה אחד הדברים שאני מנסה לעשות".

המשפט שפותח את הספר שלך מאוד חזק: "היתה לי הזכות והיה לי העונג לחלות בסרטן ולהבריא ממנו בכוחות עצמי". עונג?

"אני מאוד מזדהה עם מה שאומרים לפעמים על משברים כלכליים - שמשבר הוא דבר יקר מדי מכדי לוותר עליו. הסרטן היה נקודת מפנה חיובית בחיים שלי. ההתמודדות אתו לימדה אותי המון דברים על עצמי ועל העולם, להתפתח מבחינה רגשית, לקבל את עצמי יותר, לאהוב יותר. לא הייתי מוותר על הדברים האלה שהם מאוד חיוביים וטובים. זה נכון לגבי כל מיני סוגים של משברים - כלכליים, בריאותיים, נפשיים ומשפחתיים - יכול להיות שלא היינו בוחרים במשבר אך בסופו של דבר הוא הביא אותנו למקום אחר, חדש, גבוה יותר, ועל זה לא היינו רוצים לוותר".

אתה עדיין חי בחרדה שהסרטן יחזור?

"אני לומד לחיות ולנשום עם החרדות שלי, אבל סרטן הוא לא אחת מהחרדות האלה - השתכנעתי שבאמת הצלחתי להבריא". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#