ילדי הבומרנג - צרכנות - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ילדי הבומרנג

ילדים מבוגרים חוזרים לגור אצל ההורים - מהלך הכרוך בהרבה הוצאות חדשות; החבר הנוסף ששב והצטרף למשפחה המצומצמת עולה להוריו לפחות 1,200 שקל בחודש

תגובות


מאת רוני לינדר-גנץ, נופר סיני ו"הראלד טריביון"

הורים רבים מחכים בקוצר רוח ליום שבו ילדיהם יעזבו את הבית, יתחילו ללמוד, יתחתנו ויעמדו על רגליהם ולא יחזרו (למעט חגים). מחכים לימים שבהם התהיות, החיתולים והדייטים סוף סוף יהיו מאחוריהם. אבל מה עושים אם הצאצא חוזר הביתה אחרי שכבר עזב, ומבקש להישאר עוד כמה שבועות או אפילו שנים, עד שיחזור לעמוד על רגליו? הורים רבים תוהים איך להתמודד עם הבעיה בעידן שבו מחירי הדיור עולים והכלכלה המאטה מחזירה את הילדים המבוגרים, "ילדי הבומרנג", לגור בבית ההורים.

בשנים האחרונות נראה שהשיר על הגוזלים שעזבו את הקן היה נשמע אחרת: הגוזלים שעזבו את הקן הבינו שבבית יותר משתלם, קיפלו כנפיים וחזרו. בהכללה אפשר לומר שהנכדים והנינים של חלוצי הארץ, שמרדו בהוריהם ועזבו את בתיהם בגיל צעיר במטרה לבנות אותו מחדש בארץ אחרת, הם תמונת ראי של הוריהם. בעוד שאת דור הסבים המצב הכלכלי הניס מחיק המשפחה, אותם המצב הכלכלי (ועוד שיקולי נוחות) מבריח ישר לחיקו של בית ההורים.

"בניגוד לחו"ל, שם הילדים מחפשים דירה אחרי הקולג' כשהם בתחילת שנות העשרים לחייהם", מסביר יוסי אש, מומחה לכלכלת הבית והמשפחה, "הרי שבישראל החזרה הביתה אחרי השירות הצבאי נראית טבעית לכל הצדדים: ההורים שמחים שה'ילד' חוזר אחרי כמה שנים שכמעט ולא ביקר בבית, והם מרגישים צורך לפנק אותו, להזין אותו ולספק לו את תחושת הקן המגונן".

לא תמיד זה היה כך. "ב-50-40 השנים האחרונות הולך ונדחה הגיל שבו צעיר או צעירה נתפשים כבוגרים שווי זכויות וחובות בחברה", אומרת הפרופ' עפרה מייזלס, פסיכולוגית התפתחותית בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה. מייזלס מכנה זאת "בוגרים בהתהוות" - צעירים שיצאו מבית ההורים למגורים "חצי אוטונומיים" - הם לא באמת מפרנסים את עצמם, אלא מקבלים מההורים כסף למחיה, שירותי כביסה וגם אוכל ביתי בסירים. "זה מעין אזור דמדומים בין בגרות חלקית לבגרות מלאה", אומרת מייזלס, "והצעירים הנמצאים בו שרויים מצד אחד בחיפוש עצמי, אך מצד שני בדחיית חובותיהם כמבוגרים".

הביטוי המעשי לכך הוא טיסות לחו"ל ושינוי תחומי לימודים ועיסוק. "התמיכה המתמשכת של ההורים בילדיהם", מסבירה מייזלס, "גם מאוד מתאימה לתפישה היהודית והישראלית לאורך כל הדורות שההורה ממשיך לתמוך בילד כל חייו".


הילד משוחרר

ואולם, נראה שבניגוד לפתגם המפורסם, לא רק הפרה רוצה להניק, אלא העגל להוט לינוק: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2003 היו בישראל קרוב ל-180 אלף משקי בית (יותר מ-10% ממשקי הבית) בהם הילד הצעיר הוא בן 24-18. הנתונים אפילו לא כוללים משפחות רבות נוספות בהן מתגורר "ילד" שגילו מעל 24.

"מרבית המשוחררים הטריים בישראל חוזרים לבית ההורים לכמה חודשים לפחות", אומר אש. "משם מתקבלות כל ההחלטות לגבי העתיד: לאן לנסוע לטייל, מתי להתחיל ללמוד ושאר החלטות אופייניות לגיל. בינתיים מתגוררים אצל ההורים בחינם, וחוסכים כסף להמשך".

חזרתו של הגוזל הביתה כרוכה בהרבה הוצאות חדשות. החבר הנוסף ששב והצטרף למשפחה המצומצמת עולה להוריו לפחות 1,200 שקל בחודש. עיקר ההוצאה היא על אוכל, חשמל, תקשורת ורכב. כך מתנפץ המיתוס בפני ההורים: הכסף שחשבו שיחסכו אם יחזור הביתה, הופך להוצאה חודשית קבועה. במקרה כזה, אומר אש, עדיף לראות בהוצאה הזו מעין שכר לימוד לעצמאות לילד ולתת לילד סכום דומה כעזרה ראשונה לחיים עצמאיים מחוץ לבית.


הילד מטייל

האינטרס של הגוזל המתבגר בסידור הכלכלי החמים והנוח די ברור, אבל מה לגבי ההורים? מה גורם להם לאפשר למתנחל הצעיר לגור בדירתם, לקבל אוכל מבושל, טלפון, ניקיונות וכביסה ואפילו לעצב את תפריט הצפייה המשפחתי בטלוויזיה?

תקופת הביניים, בין הצבא ובין הטיול, היא סוג של ירח דבש ביחסים בין הילדים להורים. יש אינטרסים משותפים, והשהייה בבית טבעית - אין מריבות, כי ההורים עוד מגוננים לזכר ימי השירות הצבאי. אך עם החזרה מהטיול הגדול, מערכת היחסים משתנה. כעת היא תלויה בדמיון במערכות הערכים של ההורים והילדים.

לדברי אש, זו התקופה שבה נזרעים זרעי הקשיים שימנעו מהילד לצאת מהבית, וככל שיאריך להישאר, כך יתקשה לצאת. "אולי לא נמדוד לו בכמה מים חמים הוא משתמש", אומר אש, "אבל אם 'ילד' בן 28 לוקח את המכונית של ההורה באופן קבוע ולא משלם על הדלק, נבנית תלות לא בריאה".

מה שיכול להקשות עוד יותר על המצב הוא רצונו של הילד לאחוז במקל משני קצותיו: מצד אחד לשמור על חירות מרבית, ומצד שני ליהנות ממנעמי הפינוק הביתי. רצון זה מזמן חיכוכים וסיטואציות לא רצויות, כמו המפגש האקראי באמבטיה בין אבא בתחתונים לחברה החדשה והעירומה של הילד.


הילד לומד

תקופת הלימודים של הילד ממשיכה את התלות של הילד בבסיס האם. יחסם של ההורים לגוזל עדיין מונע על ידי רגשי אשם ונקיפות מצפון. אש מסביר: "ההורים רוצים לראות את הילד שלהם לומד ומוכנים להקריב די הרבה בשביל זה. הרבה פעמים הם מממנים לו את הלימודים, וגם מאפשרים לו לגור אצלם בבית בלי לעבוד. הילד מצדו 'מעודד' אותם בכך שהוא משדר שאם יעבוד לא יוכל ללמוד ולסיים את התואר. אותו דבר לגבי דירה: ההורים לא רוצים לראות את הילד יורד ברמת החיים שהורגל לה וחי בדירה קטנה ועלובה, אלא להוטים לספק לו את הדיור שהורגל בו. לכן, הם משוכנעים, הכי טוב שהילד יגור אתם, אז מה אם הוא כבר בן 25?"

גם סיומו של התואר הראשון לא בהכרח מבשר על פריחת הגוזלים מהקן: במקרים רבים המשכורות הראשוניות (4,000 שקלים נטו בממוצע) מספיקות לרמת חיים עצמאית מינימלית ביותר, וודאי שאי אפשר להחזיק בעזרתן רכב או לבלות. הגורמים הללו משאירים את הילדים עוד קצת בבית, ולפעמים ה"עוד קצת" נהפך לעוד שנה ועוד שנה.

"הילד מושך עוד שנתיים שלוש אצל ההורים", אומר אש, "והוא כבר בן 28-27. בנקודה הזאת האינטרסים מתפצלים וההורים כבר מעונינים שהילד יצא מהבית ומתחילים לשדר לו את זה. באופן אירוני, בדיוק בשנים אלה היציאה מהבית נעשית יותר קשה לילד, שכבר לא רוצה לגור עם שותף, ולא רוצה דירה ישנה וזולה, כי מה שמתאים לגיל 21 כבר לא מתאים לו".

מול סטודנט הגר בבית ההורים בזמן הלימודים עומדות כמה אפשרויות לכלכל את עצמו: הראשונה: לא לעבוד כלל ולהסתמך על ההורים. השנייה: לעבוד קשה, להרויח 3,000 שקל נטו בחודש ולחיות כמו מלך - להחזיק מכונית, לצאת לבילויים, לקנות בגדים, לנסוע לחו"ל בחופשים. אלא שהגישה המפתה-לכאורה עלולה להרחיק את היום שבו הצאצא ייצא לחיים עצמאיים. מכיוון שכך, אש ממליץ בחום לדייר הצעיר בבית ההורים על אפשרות שלישית: לחסוך חלק מהמשכורת, כדי ליצור מנוף לעצמאות כלכלית. "אם תחסכו 1,500 שקלים בחודש", הוא אומר, "אחרי חצי שנה כבר יהיו לכם בכיס 9,000 שקלים, אחרי שנה 18 אלף שקל, ואחרי שנתיים 36 אלף שקל. עכשיו אפשר לצאת מהבית".


הילד בן שלושים

לא רק רווקים מתבגרים חוזרים לגור בבית של ההורים, או מסרבים לעזוב אותו. התופעה מקובלת גם בקרב זוגות, נשואים או לא נשואים, שעוברים להורים של אחד מהם כדי לחסוך כסף לעתיד. כאן המצב רגיש ומורכב עוד יותר, שכן מעורב בו אדם זר שאינו בן משפחה, וענייני פרטיות, אינטימיות וקואליציות משפחתיות נעשים בוערים יותר.

הפורומים של נשואים טריים באינטרנט מלאים בדיונים בסוגיית העלות מול התועלת: האם היתרון הכלכלי שבמגורים אצל ההורים מצדיק את המחיר שמשלמת הזוגיות? אחד המשתתפים בפורום כזה כותב: "גרנו אצל ההורים שלי אחרי שהתחתנו וזה פשוט אסון לזוגיות: ההורים נמצאים באמצע וכל הזמן יש חיכוכים. ברור שאני אגן על אמא שלי אבל יחד עם זה גם על אישתי, ובקיצור אני הייתי באמצע מלחמה, אמא שאומרת 'היא עושה כך', אני אומר לה 'לא נכון'. אמא אומרת 'אתה לא רואה כלום' - בקיצור, בלגן. אני ממש לא מציע לאף אחד לחיות במערכת כזו. צריך לעבוד, לשכור דירה, וכמה שזה קשה, זו פשוט האפשרות היחידה לזוגיות וחיים נורמליים".

אש דווקא רואה צד חיובי באי נוחות - לעתים קרובות הזוגיות היא הזרז ליציאה מהבית: "אם הילד שגר בבית מביא פתאום גם את בן הזוג, זה הופך את הבעיה של המגורים בבית ההורים ליותר אקוטית".

כל משפחה עם "ילד בומרנג" מתמודדת עם המצב באופן שונה, בהתאם לדינמיקה המשפחתית שלה. במקרים מסוימים, ההורים לא מבקשים תמורה כספית על שהות ילדיהם בבית, ודורשים שהילדים ישלמו רק על ההוצאות האישיות. במקרים אחרים, המשפחות מנהלות מעין "חוזה עסקי" עם הילד, ודורשות ממנו להשתתף בהוצאות הבית, כגון חשבון טלפון והביטוח לרכב. "זה טרייד אוף שהילדים צריכים לעשות בין עבודה וחיים ברמה קצת יותר נמוכה לבין חסכון וחשיבה לטווח ארוך", אומרים אש ולידור. "חלק מהתפקיד שלנו כהורים הוא לחנך את הילדים שלנו לעצמאות. הורים שמשתפים פעולה עם הילד לאורך זמן ומאפשרים לו להמשיך לחיות על חשבונם, לא עושים לו טובה אלא גורמים לו נזק".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם