12 חנויות ואלפי צרכנים: תקליטי הוויניל חוזרים לסיבוב נוסף בישראל - צרכנות - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

12 חנויות ואלפי צרכנים: תקליטי הוויניל חוזרים לסיבוב נוסף בישראל

כשני עשורים לאחר שהוספדו - תקליטי הוויניל קמים לתחייה ■ אף שהם תופסים רק 2% מתעשיית המוזיקה, מספר הצרכנים מוערך בכמה אלפים, והמחיר נע בין 70 שקל לאלבום חדש - לאלפי שקלים לעותקים נדירים

17תגובות

ב–1993 ירדה מהאוויר התוכנית זהו זה, ועמה פינת החידות הידועה של יואב קוטנר שהבטיחה לפותרים נכונה "חולצה ותקליט". בצירוף מקרים סמלי, באותה שנה נפסקה הדפסת התקליטים בישראל עקב הביקוש הנמוך שנגרם עקב השתלטות הדיסקים על שוק המוזיקה.

הדעה הרווחת היתה ש"התקליט מת": מכירות התקליטים בארה"ב התרסקו לשפל של פחות מ–10.6 מיליון דולר ב–1993, וכמיליון יחידות שנמכרו באותה שנה. זאת לעומת השיא שנרשם ב–1978 — 2.5 מיליארד דולר הכנסות ו–340 מיליון יחידות שנמכרו בשנה.

האלבום האחרון של דיוויד בואי
אי.אף.פי

הדיסקים החליפו את עיגולי הוויניל השחורים וטיפסו בשנת 2000 למכירות של כמיליארד יחידות בארה"ב לבדה, עם הכנסות של 13 מיליארד דולר לחברות התקליטים. במשך כל שנות ה–90 וה–2000 היו התקליטים פריט אספנים או סחורה בשוקי פשפשים. הם נמכרו במספרים זניחים ועוררו עניין רק בקהילות קטנות של מכורים־לדבר.

ואולם בתחילת העשור הנוכחי התגלתה מגמה מפתיעה: מכירות התקליטים התחילו לטפס — תחילה בארה"ב ובהמשך בשאר חלקי הגלובוס. כשני עשורים אחרי שנקבע מותו — הוויניל קם לתחייה.

הבשורה על שובם של התקליטים הגיעה גם לישראל, וקהל המתעניינים בהם התרחב, עם דיונים ברשתות החברתיות, קבוצות פייסבוק שסחפו אחריהן אלפי גולשים, חנויות תקליטים חדשות שנפתחו או חנויות קיימות שהחזירו את מדפי התקליטים לתצוגה.

אמנם מדובר בשוק קטן ונישתי מאוד, ורבים טוענים כי מדובר באופנה חולפת — אבל כיום פועלות בישראל 12 חנויות תקליטים (רובן בתל אביב), ובנוסף רשתות גדולות דוגמת סטימצקי מציעות תקליטים למכירה. כמה מוזיקאים ישראלים, ובהם ברי סחרוף, עידן רייכל ואסף אמדורסקי הדפיסו את אלבומיהם החדשים על ויניל, במקביל למהדורת הדיסק או הדיגיטל.

אנה הלטה
boom boom room

"בין 1995 ל–2006 בקושי נמכרו תקליטים בעולם, ותקליטים הודפסו בכמויות מזעריות. כך שהתעשייה אמנם מתפתחת — אבל ביחס לאפס שהיה עד עכשיו", מסביר אלעד אייזנשטיין, מבעלי חנות התקליטים ביטניק בשכונת פלורנטין בתל אביב.

שמעון (שון) בן נון, אספן תקליטים, מעריך כי עד לפני חמש שנים מנתה קהילת אספני התקליטים בישראל לא יותר מ–500 בני אדם. "כולם עברו לדיסקים, והתקליטים הפכו לנחלתם של כמה מאות תמהונים. אנשים ממש זרקו תקליטים לרחוב ואני הייתי בא ואוסף אותם", אומר בן נון. לדבריו, "בשנים האחרונות התחילה התעוררות מחודשת, אם במכירה וקנייה באתרים כמו איביי ואמזון, או בקנייה פיזית בחנויות. אני מעריך שכיום מונה קהילת רוכשי התקליטים בישראל 5,000–7,000 איש. גם בעולם יש עלייה במכירות, אבל עדיין מדובר באחוז אחד או שניים מכלל תעשיית המוזיקה".

אסף רחמני, הבעלים של חברת קמע — לייבל וחברת תקליטים המייצגת בישראל מוזיקאים עצמאיים כמו גבע אלון או להקת הקליק לצד חברות תקליטים זרות — מסביר כי השינוי האמיתי מתבטא בהדפסת תקליטי ויניל על ידי מוזיקאים חדשים: "אני משווק מוזיקה בכל הפורמטים — דיסקים, תקליטים ואלבומים דיגיטליים. יש עלייה חד־משמעית במכירות תקליטים, אך עדיין מדובר ב–2% מכלל המכירות", הוא אומר.

"גם הספרים לא מתו כשהמציאו את קינדל"

מה הצית את ההתעניינות המחודשת בתקליטי ויניל?

"זה חלק ממגמה רחבה יותר של חזרה למקור", מסביר גיא גרינברג, שותפו של אייזנשטיין בחנות התקליטים ביטניק. "כך הוציאו את המוזיקה במקור. צרכני התקליטים מחפשים מוזיקה טובה וחוויה כיפית ומעניינת. האזנה לתקליט היא טקס — זה לא סתם לפתוח קובץ. יש פה חוויה שלמה עם המוצר: הוא גדול ויפה, מעורר תשומת לב לפרטים ובמהלך ההאזנה צריך להרים את המחט כדי ולהפוך את התקליט".

תקליטי הוויניל הנמכרים ביותר בארה"ב

אלי חיון, מבעלי חנות המוזיקה והסרטים האוזן השלישית בתל אביב והלייבל זהב שחור, מוסיף: "מה שבטוח, כמו שהספרים לא מתו עם המצאת הקורא האלקטרוני קינדל, גם הפורמט הפיזי של התקליטים לא ימות. תמיד יהיו כאלה שירצו להחזיק את המוצר ביד — אם בגלל סיבות רומנטיות, איכות הצליל או האהבה של בני האדם להחזיק דברים ביד ולהיות בעלי רכוש. יש גם את יצר האספנות ועוד גורמים שלא ייתנו לפורמט הזה למות". על כך מוסיף אייזנשטיין: "זה מוצר מוחשי. מרגישים אותו ביד וזה אותנטי. יש לו סיפור והיסטוריה והוא גם יפה ואפשר להשוויץ בו כי זה מגניב".

רחמני מציין גם את ההייפ שנוצר סביב התקליטים בשנים האחרונות: "ברגע שכל מיני מובילי דעת קהל התחילו לשמוע תקליטים ולדבר על זה בכתבות, בבלוגים וברשתות החברתיות, זה הניע את התופעה. בארה"ב, מספיק שמישהו מפורסם יצטלם עם אלבום ויניל ביד — וזה ישר תופס. בישראל אין מפורסמים בדרגה כזאת, אבל יש קבוצות ויש פאבים כמו התדר או האוגנדה, שתקליטים הם חלק מהתפאורה שלהם וגם הדי־ג'יי שם מנגנים ויניל מפטיפון. כל דבר כזה מעודד עוד רכישת תקליטים. נוצר דיאלוג בין מי שמעוניין בפורמט הזה לבין מי שמפיק ומייצר אותו".

במקביל, מסביר חיון כי גם בקרב המוזיקאים התעוררה דרישה להדפסת אלבומיהם על תקליטים: "אנחנו מוציאים כ–12 תקליטים חדשים בשנה — בין אם אלה אמנים חדשים או הוצאות מחודשות של אלבומים ישנים. הוצאנו תקליטים ללהקת ג'יין בורדו ולזמרת אסתר ראדה, אבל גם את האלבום פלסטלינה של אריק איינשטיין ואת הצ'רצ'ילים בהופעה חיה. גם חברות אחרות הוציאו תקליטי ויניל, למשל של טיפקס ועידן רייכל. בשנתיים האחרונות יצאו בישראל 50 אלבומי ויניל לפחות. אף אחד לא חושב שזה ביזנס מדהים, אבל הדברים מצטברים ויש לזה כבר משקל סגולי לא רע".

"מהדורה מינימלית של ויניל היא בהיקף של 300 עותקים. רוב המוזיקאים הישראלים ידפיסו 300–500 עותקים ורק מעטים ידפיסו יותר מ–1,000 עותקים. יש צמיחה, אבל היא עדיין בשוליים — כי כמות הצרכנים ששומעת מוזיקה רק בפורמט הזה לא גדולה", מוסיף רחמני.

לטענת חיון, לפעמים מדובר בתחושת היוקרה של האמנים: "רמי פורטיס הדפיס את האלבום האחרון שלו על ויניל ב–1,000 עותקים ומכר את רובם. הוא בכלל לא הוציא את האלבום בדיסק — כי ממילא הוא מתפרנס מהופעות ומתוכניות ריאליטי. התקליט זה בשביל הכבוד, הוא הפך לתו תקן. באים אלי אמנים שרוצים להוציא אלבום רק על ויניל, אף שמדובר רק ב–300–400 עותקים, כי מבחינתם ויניל זה לנצח. יש לו קונוטציה על־זמנית, בניגוד לדיסקים או לפורמט הדיגיטלי. זה כמו להוציא ספר בכריכה קשה. יש לזה אפיל מכובד וסקסי שהרבה אמנים אוהבים".

מכירות תקליטים בארה"ב במיליארדי דולרים

אנה הלטה, די־ג'יי פעילה מאז 2003 המתקלטת בקביעות במועדון הבלוק בתל אביב, מעולם לא הפסיקה לעבוד עם תקליטי ויניל: "לא ראיתי יתרון בהחלפת הפורמט. בנגיעה של היד אפשר לראות מתי נגמר טרק (track), אפשר לתקן טעויות בקלות וזו גם הדרך הכי קצרה ליצור מיקס. העבודה עם תקליט היא דבר מאוד יצירתי".

גם דעיכת התקליטים בתחילת שנות ה–2000 לא הפריעה להאלטה לעבוד. "בכל המועדונים והבארים המקצועיים יש פטיפונים", היא אומרת. לדבריה, "פתאום רואים דווקא את הדי־ג'יי הצעירים בוחרים לעבוד עם תקליטים. אולי כי זה נראה להם סקסי ואולי כי הם מרגישים יותר חיבור. אפילו מרגישים עלייה קטנה במחירים — לא משהו רציני, התייקרות של יורו אחד לתקליט. קניית תקליטים תמיד היתה השקעה כספית, אבל הכסף הזה שווה את האושר".

האם 12 חנויות התקליטים בישראל מצליחות לפרנס את בעליהן? בצד החיובי של התשובה נמצאות חנויות דוגמת האוזן השלישית, שמוכרת גם דיסקים, סרטים, פטפונים ומחזיקה מועדון הופעות. מנגד, החנויות המוקדשות בעיקר לתקליטי ויניל אינן פתוחות ברוב שעות היממה ובעליהן עובדים בתחומים נוספים במקביל. "אנחנו עובדים בעוד עבודות והחנות לא פתוחה כל היום — רק משלוש אחר הצהריים עד שמונה בערב, וקצת בימי שישי. בשעות האלה יש תנועה בחנות", אומר אייזנשטיין. גם חנות התקליטים והדיסקים הוותיקה "חור בשחור" במרכז תל אביב פועלת רק מחצית מהשבוע, ואחרות מוכרות מוצרים נוספים כדי להתקיים.

האלבום של דיוויד ברוזה הציף את השוק

חנות התקליטים ביטניק
אייל טואג

כשזה מגיע למחירים, שוק התקליטים החדשים לא נושא עמו בשורה לחסכנים: מחירו של תקליט חדש מתחיל מכמה עשרות שקלים ומגיע עד 100 שקל ויותר. שוק התקליטים מיד שנייה מציע מגוון גדול יותר של אלבומים — החל בשקלים בודדים ועד אלפי שקלים לתקליטים נדירים או הוצאות מיוחדות.

"מחירם של 80% מהתקליטים בחנות שלי הוא עד 70 שקל", אומר אייזנשטיין. "מתוכם, 40% הם עד עשרה שקלים; לא כי הם גרועים, אלא משום שהם נפוצים מאוד ולכן זולים. תקליט נפוץ הוא תקליט שבשנות ה–80 הגיע לאלבום זהב, פלטינה או פלטינה כפולה — כלומר מכר כ–80 אלף עותקים, ואין בעיה להשיג אותו. דיוויד ברוזה, למשל, מכר את האלבום 'האשה שאתי' ב–200 אלף עותקים. כשאנחנו קונים אוספים שלמים מאנשים, לפעמים אפילו מוצאים שני עותקים של האלבום הזה".

אלי חיון (מימין) ומיקי דותן
דניאל צ'צ'יק

רחמני מוסיף כי "יש הרבה תקליטים מיד שנייה שאפשר למצוא במחירים נמוכים מאוד — שני שקלים או עשרה שקלים לתקליט". לדבריו מחיר האלבומים החדשים, כ–100 שקל לתקליט, גבוה משום שעלויות הייצור גבוהות. "יש בעיה בייצור תקליטי ויניל, כי בעולם לא נפתחים מפעלים חדשים והייצור תלוי במפעלים הוותיקים. יש המון ביקוש מול יכולת ייצור מעטה ולכן עולים מחירי התקליטים החדשים".

מנגד, חיון אומר כי לשוק האספנים יש שיקולים שונים משל כלל הצרכנים: "אספנים לא מחפשים אלבומים חדשים. הם לא רוצים מוצר חדש מהניילון, אלא את התקליט עם הסיפור וההיסטוריה — למשל, תקליטים של להקות מחו"ל כמו הביטלס או פינק פלויד עם עטיפה בעברית, וכל מיני אלבומים שיצאו עם עטיפה מיוחדת בישראל. בהרבה מקרים, תקליט שלא היה פופולרי בזמן אמת נהפך לנדיר ומבוקש. לדוגמה, האלבום שהוציא שלום חנוך בלונדון — אלבום שחנוך עצמו לא קידם והוא נכשל. יש בו שירים שחנוך תירגם את מילותיהם והוא שר אותם באנגלית עם מבטא של קיבוץ, אז זה לא הצליח בחו"ל. היום האלבום הזה מאוד מבוקש ונמכר בטווח של 250–700 שקל לעותק.

עטיפת אלבום הצ'רצ'ילים

"תקליטים ישראלים מבוקשים הם כאלה שיצאו במהדורות מוגבלות על ויניל כמו 'שינויים בהרגלי הצריחה' של החברים של נטאשה, האלבום הראשון של להקת רוקפור, 'מפלצות התהילה' של משינה, האלבום הראשון של ברי סחרוף ועוד. שם כבר ממש מדובר באספנות — הרוכשים הם אנשים שכבר יש להם את האלבום בבית, והם פשוט מחפשים גרסאות והדפסות נדירות שלו".

רחמני מסכם: "התקליטים חזרו, אבל הם רק נישה. בימי הפאר והזוהר של התקליט, חברות תקליטים כפו על הצרכן כיצד לשמוע מוזיקה, ולא היתה אופציה אחרת אלא דרך תקליטי ויניל. בעיני החוויה היום הרבה יותר משמעותית כי הלקוח יכול לקבוע כיצד לצרוך את המוזיקה וחברות התקליטים צריכות להתיישר לפי רצון הלקוח. אלה זמנים יפים יותר".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם