מה שלא ידעתם כשנכנסתם לחנות, נהניתם מהמזגן - וקניתם חולצה חדשה - צרכנות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה שלא ידעתם כשנכנסתם לחנות, נהניתם מהמזגן - וקניתם חולצה חדשה

מבצעים, טרנדים, סוף עונה - הפיתוי לרכוש בגד חדש נמצא בכל חלון ראווה ■ את המחיר האמיתי לא אתם משלמים ■ האם אופנה מוסרית זו האופנה הבאה?

75תגובות
עובדים בקו ייצור בהודו
בלומברג

אדם מערבי ומשכיל עומד מול שלטי "sale" אדומים, הקורצים אליו ומפתים אותו. הוא כל־כך משתוקק לרכוש חולצה בחצי מחיר, או מכנסיים במבצע 1+1, שאינו מבחין בדילמה הפילוסופית הנושנה שניצבת מולו: אם עץ נופל ביער ואיש לא שומע — האם הוא השמיע צליל?

העץ במשל הזה היא מיאט — נערה העובדת במפעל שמייצר את בגדי H&M במיאנמר. אמנם החוק הבינלאומי מתיר העסקה מגיל 14, אך כפי שמספרת מיאט, היא מועסקת במפעל מאז גיל 11. היא ורבות כמותה במדינות מתפתחות, עובדות שעות ארוכות בתנאים נצלניים — מעבר למכסת השעות המותרת ומתחת לגיל המותר — כדי לייצר בגדים עבור חברות האופנה הגדולות. אבל מול הקופה בסניף חנות הבגדים, עם מיזוג האוויר, הפריטים הנאים והמבצעים הטובים, סבלה של מיאט לא נשמע. אז האם העץ השמיע צליל?

כן. הוא השמיע. כלומר, מיאט ביטאה את סבלה בספר שפורסם לפני כחודש על קמעונית האופנה השוודית H&M, וסיפק הצצה למחיר האנושי הגבוה של הבגדים הזולים. בספר, הנקרא "Modeslavar" (עבדי האופנה), נטען כי הרשת מייצרת את בגדיה בשני מפעלים במיאנמר שמעסיקים נערים ונערות בני 14–15 שעובדים יותר מ–12 שעות ביום תמורת פחות מ–3 דולר ליום — תוך הפרה לכאורה של החוק במיאנמר ואמנות של ארגון העבודה העולמי, ורואיינו בו מיאט ונערות אחרות.

מספר החליפות שיש לאשה אמריקאית ממוצעת בארון

H&M אולי סופגת הרבה אש, אבל אינה היחידה שמייצרת את בגדיה במדינות כמיאנמר. למעשה, חברות אופנה רבות מייצרות בגדים במדינות שבהן העלויות — ובייחוד עלויות העבודה — נמוכות משמעותית לעומת מדינות המקור. 97.5% מהבגדים בארה"ב, למשל, מיוצרים מחוצה לה. הנימוקים לצעד כמעט מובנים מאליהם — הורדת המחיר לצרכן, שיפור התחרותיות והגדלת הרווחיות.

אלא שבשנים האחרונות התחילו להתפרסם דיווחים ועדויות על תנאי העבודה הקשים באותן מדינות במזרח הרחוק ובאפריקה, שמהם עולה תמונה של תעשייה נצלנית, שדורסת אוכלוסיות מוחלשות. במקרים רבים אף מדובר בהעסקה של ילדים בתנאים מחפירים.

מיאט, למשל, המועסקת במפעל של H&M כבר מאז היותה בת 11, אף על פי שהחוק במדינה מתיר העסקה מגיל 14 ומעלה, אמורה להשתכר כ–2.8 דולרים ליום עבודה של שמונה שעות. זהו שכר המינימום במיאנמר, שנקבע באוגוסט אשתקד. בחישוב חודשי מדובר על 67 דולר. בפועל, ימי העבודה ארוכים יותר — הנערות שרואיינו בספר דיווחו כי הן עובדות עד 22:00, וכי התקבלו לעבודתן בגיל צעיר מהמותר באמצעות תעודות זהות מזויפות.

זה משחק שכל הצדדים משחקים בו כשהם מקפידים לעצום עיניים. החברות הבינלאומיות מהלכות על חבל דק שבין החוקי לבלתי חוקי, והמדינות עצמן מחוקקות חוקים, אך לא תמיד אוכפות אותם.

החברות הזרות והמדינות היצרניות גם משלבות ידיים: לפי דיווחים, H&M וחברות נוספות הפעילו לחצים בדיונים הממושכים על קביעת שכר המינימום במיאנמר, ואף איימו כי יעבירו ממנה את הייצור אם ייקבע שכר מינימום גבוה מדי. וכך, נקבע שכר מינימום אטרקטיבי עבור יצרניות זרות, שהוא נמוך אפילו לעומת מדינות כגון וייטנאם וקמבודיה, שבהן שכר המינימום נע בין 90 ל–128 דולר בחודש, לפי ארגון העבודה הבינלאומי (ILO).

H&M העולמית מסרה בתגובה על הדיווחים בספר כי "אנו מקדישים תשומת לב רבה וחשיבות עליונה לכך שמוצרינו ייוצרו בתנאי עבודה בטיחותיים ובריאים ותוך התחשבות בסביבה. לפיכך, נקטנו צעדים מול שני הספקים במיאנמר שבמפעליהם התגלו בעיות.

"H&M אינה מוכנה לקבל עבודת ילדים. הדרישות שלנו מבוססות תמיד על החוק הלאומי כמו גם על אמנת ILO, שמדגישה את החשיבות לא להוציא את קבוצת הגיל 14–18 ממעגל העבודה במיאנמר. על פי אמנת ILO והחוק במיאנמר, הגיל החוקי לעבודה הוא 14. כמו כן, על פי חוקי עבודה בינלאומיים — עבודה בגילים 14–18 אינה מוגדרת 'עבודת ילדים'".

"אנו עובדים בצמוד לארגון למען זכויות הילד ו–CSR על מנת למנוע ניצול ילדים בתעשיית הטקסטיל במיאנמר. נציגות מקומית של החברה דואגת לוודא כי הספקים שאתם אנו עובדים בכל המדינות המייצרות את מוצרינו, כולל מיאנמר (אף שהייצור שלנו מוגבל במדינה זו), ייצמדו לקוד האתי הנוקשה שלנו, באמצעות אלפי בדיקות וראיונות עם עובדי המפעלים המתבצעות מדי שנה".

הצרכן עוצם עיניים

השחקן השלישי במשחק הזה — שגם הוא עוצם את עיניו — הוא הצרכן המערבי, שהתרגל לקנות בגדים חדשים במחירים נמוכים. האם יכול אדם להיות מעודכן אופנתית ובה בעת צרכן מוסרי? האם ספרים ישנו את המציאות ויגרמו לתושבי המערב לשמוע את העץ הנופל ביער ולהקשיב לסבלן של הנערות במיאנמר?

רגע לפני שננסה להשיב על השאלה הזאת, כדאי להכיר את המספרים: ב–2013 רכש האמריקאי 68 פריטי ביגוד בשנה בממוצע — לעומת 40 פריטים בשנה ב–1991. כך טוענת אליזבט קליין בספר Overdressed; בבריטניה נשים רוכשות כיום פי ארבעה יותר בגדים משרכשו ב–1980, ולאשה הבריטית הממוצעת יש בארון 22 פריטים שלא נלבשו מעולם. ב"וול סטריט ג'ורנל" פורסם נתון דומה, שלפיו במשך 80% מהזמן נשים לובשות רק 20% מהבגדים שלהן.

"אומרים לנו 'קנו עוד בגדים כי כדאי, כי יש מבצע, כי זה זול וחבל לפספס'", אומרת סיביל גולדפיינר, בעלת חברת האופנה הישראלית קום איל פו (comme il faut). "וכך יש לנו בארון כמויות גדולות של בגדים שאנחנו לא משתמשים בהם".

"המסר שאומר לנו: 'קני עוד, כי מה שקנית כבר לא באופנה', מערער את הביטחון שלנו וגורם לנו להוציא עוד כסף", אומרת גולדפיינר, "משכנעים אותנו שאנחנו לא ראויות להסתובב בעולם בלי פריטי הלבוש והטיפוח המוצעים. אם בזמן ובכסף שאנו משקיעות בזה היינו קונות בית או עושות דוקטורט, מצבנו כנשים היה משתפר".

סיביל גולדפיינר
תומר אפלבאום

מי שרואה עין בעין עם גולדפיינר את המצב הנוכחי היא צפרא פרלמוטר, לשעבר מעצבת אופנה בקסטרו וכיום אשת עסקים וממקימות קו.קו (co.co), מיזם אופנה חברתי בר־קיימא. פרלמוטר עורכת אנלוגיה בין קנייה לא אחראית של אופנה לבין עולם הדייטים: "פעם יצאתי עם בחורים רבים שלא היו בנויים לקשר. כלקוחות אנחנו מתייחסות לבגדים כמו שגברים כאלה מתייחסים לנשים: איננו בנויות לקשר, אנחנו רוצות לשמור על החופש שלנו, שיהיה לנו מבחר ושהוא יהיה גם זול".

"אופנה", אומרת גולדפיינר, "מתקשרת לרבים עם זוהר ויופי — אבל כל הדבר הזה נועד לנתק את התפישה של הצרכנים ממה זאת באמת אופנה — משהו הפוך מהאימג' שלה מהרבה בחינות. זאת תעשייה נצלנית מאוד. גם הדוגמניות מנוצלות. יש ציידי דוגמניות שמחפשים נשים במזרח אירופה, כמו סוחרי עבדים ממש, גברים מבוגרים מעמידים ילדות בנות 13 בבגד ים כמו בהמות, ושולחים אותן לצד השני של העולם כדי שינסו להצליח. הן חוזרות אחרי כמה שנים למולדתן עם חובות ובלי הצלחה".

לדברי גולדפיינר, גם מעצבים צעירים סובלים מניצול, ו"רבים מהם עובדים בחינם כדי שיהיה להם משהו לשים בקורות החיים. אפילו בתעשיות של מעצבים גדולים, כמו אלבר אלבז והמעצב של דיור, המעצבים נהפכו לעבדים של בעלי המניות, ונדרשים כל הזמן ליצור עוד קולקציות. אין כבר זמן לעשות אופנה. פעם היו עושים שתיים־ארבע קולקציות בשנה. כיום עושים פריטים כל הזמן".

לצד הניצול האנושי, קיים גם נזק סביבתי ניכר הנובע מהצריכה המוגברת. בבריטניה פורסם מחקר שלפיו ביגוד בשווי 140 מיליון ליש"ט, שמשקלו כ–350 אלף טונה, נזרק לפח מדי שנה. המספרים האלה משקפים את בולמוס הקניות שמאפשרים המחירים הנמוכים. צרכנים רבים אומנם מוסרים את בגדיהם למיחזור, אך ארגון הצדקה האמריקאי גוד וויל (Goodwill) דיווח שהוא יכול להשתמש רק במחצית מכמות הבגדים שהוא מקבל. ב–2014 השווי של הביגוד הזה היה כמעט 4 מיליארד דולר.

מיכל לוי־ארבל, לשעבר כתבת אופנה וכיום מרצה נגד תרבות הקניונים ובעלת תואר שני בלימודי הסביבה מאוניברסיטת תל אביב, אמרה בעבר ל–TheMarker: "האופנה משתנה בפולסים קצרים. באקדמיה קוראים לזה 'אופנה מתכלה', כלומר אופנה זולה ומהירה. תוך שלושה־ארבעה שבועות 70% מהתכולה של חנות ברשת ביגוד תשתנה. האופנה הזולה טיפלה גם בתחושת האשם: אני לא מרגישה אשמה, כי השמלה עלתה לי רק 99.9 שקל, אז לא נורא אם לא אלבש אותה. יש אפס אחריות של הצרכן, רק שוכחים שמישהו משלם על הבגד הזול והמלא בכימיקלים הזה".

הייצור עבר מסין לווייטנאם ולקמבודיה

האם הנזקים הסביבתיים הנערמים והעדויות מהמדינות המתפתחות יפקחו את עיני המערביים ויגרמו להם לצרוך פחות? גולדפיינר אינה אופטימית: "כבר בשנות ה–90, כשיצא הספר 'בלי לוגו' של נעמי קליין, דיברו על נייקי שמשלמת לעובדיה פחות משכר מינימום ואינה מקפידה על תנאי העבודה במפעלים, ולא קרה כלום. נייקי סבלה קצת וחזרה להיות חברה נחשבת. קליין כתבה בספרה על הייצור בסין — אבל כיום הייצור בסין יקר יותר מאשר במדינות אחרות, משום שהועבר שם חוק של שכר מינימום. אז העבירו את הכל לווייטנאם ולקמבודיה ולמקומות שיש בהם העסקת ילדים מחרידה".

אז מה הן האפשרויות העומדות לפני מי ששוועת העולם המתפתח כן מגיעה לאוזניו? מעצבות ישראליות מקומיות, כגון גולדפיינר, פרלמוטר ודורין פרנקפורט, מציעות לרכוש אופנה מוסרית, המבוססת על ייצור בישראל, תשלום נאות לשרשרת הייצור והקפדה על אחריות חברתית וסביבתית.

למעשה, מיזם קו.קו הוקם בעקבות המחאה החברתית של 2011. "לכולם היה ברור שצריך לעשות משהו. אנשים לקחו את זה לכל מיני כיוונים. אני ושותפתי דליה קפוזה חשבנו איך להפוך תחושות מחאה לצעדים פרקטיים שיש להם תוצאה ממשית בעולם האופנה", אומרת פרלמוטר, "לקח לנו יותר משנה לתפור את המודל, וב–2013 פתחנו את המיזם — שילוב של סטארט־אפ ושל ארגון דמוי קולקטיב.

צפרא פרלמוטר
אייל טואג

"המיזם מציע למי שמצטרף אליו כשותף־משקיע לרכוש מראש מוצרים ב–1,000 עד 10,000 שקל. בתמורה, הוא יקבל במשך שלוש שנים בגדים על פי בחירתו בסכום שהשקיע. בתום התקופה הזאת יקבל השותף הנחה קבועה, ואם החברה תיהפך לרווחית — גם חלק מהרווחים. זו התאגדות של אנשים שאוהבים את הבגדים או את הרעיון, ומוכנים להסתכן ולהשקיע מראש סכום כסף שבמקרה הגרוע יקבלו בחזרה על פני כמה שנים".

פרלמוטר מגדירה את העקרונות של קו.קו "קפיטליזם מתוקן": "אנו מציעות מודל קפיטליסטי לכל דבר, אך כזה שכולל גיוון תעסוקתי ושקיפות. בנוסף, קיים אצלנו עיקרון של הגבלת שכר — לא יותר מפי 10 בין הנמוך לגבוה. אם המנכ"ל רוצה 100 אלף שקל בחודש, העובד הזוטר ביותר צריך לקבל 10,000 שקל בחודש, ואם הוא לא יכול להרשות את זה לעצמו, גם שכרו יהיה מוגבל".

הייצור של קו.קו מתבצע בישראל. לדברי פרלמוטר, "אנחנו תלויים בשרשרת מזון של אומללים — היבואנים האחרונים שעוד מסתכנים וקונים בדים בחו"ל ומביאים אותם לייצור פה, ומעצבים אחרים שמוכנים לקנות מהם. לא מייצרים פה מטר בד, לא סורגים פה — נשאר רק סורג אחד עם שתי מכונות בקרית גת.

אנחנו תופרות אצל שוש, גוזרות אצל יבגני, מגהצות אצל אחמד — כל דבר עושות במקום אחר. אנחנו מייצרות כמויות קטנות, גם כי אנחנו קטנות, וגם כי בסופו של דבר זה כמעט אידיאולוגיה שאת והחברה שלך לא תגיעו עם אותה חולצה למשרד".

פרלמוטר מדברת גם על המחיר שהיא משלמת על ההחלטה לייצר בכמויות קטנות: "אני פרסונה נון גרטה בהרבה מקומות, כי אני מייצרת מעט. המפעלים מעבר להררי החושך שמייצרים לגדולים — לא קמים בשביל פחות מ–10,000 חתיכות מדגם".

גם בקום איל פו מקפידים על מוסריות החברה, המגדירה את עצמה כחברת Slow Fashion — אופנה איטית, המוגדרת כתנועה שמקדמת עיצוב, ייצור וצריכה של בגדים איכותיים לטווח ארוך, ומעודדת ייצור בלוחות זמנים אטיים יותר, שכר הוגן ושמירה על איכות הסביבה.

גם גולדפיינר מספרת על הבעייתיות שבהקפדה על ייצור הוגן: "היה לי חשוב לשמור על ייצור מקומי, אבל זה משהו שנהפך יותר ויותר קשה לביצוע, כמעט בלתי אפשרי אפילו, כי אמצעי הייצור נעלמים וכמעט אין תעשיית אופנה בישראל. אין, למשל, ציוד לעשות ג'ינסים משופשפים או בדים דקים ועדינים במיוחד, אין מיכון מתאים לזה. פעמים רבות, מעצבות מוגבלות במה שהן יכולות לעשות בישראל".

גולדפיינר מדגישה את ההבדל באיכות: "כל חברות האופנה המהירה משתמשות בבדים פשוטים וזולים. פיתוח הבדים, האריגה, עיצוב הבדים זה חלק של התעשייה שסובל בישראל ובעולם בכלל. אנחנו מנסים לעשות אופנה חכמה, עשויה היטב, שיכולה ללכת אתך לאורך זמן. נסי לקנות מכנסיים שעשויים מבד משובח, ותראי שתמיד תיראי בהם מעולה. רואים בעיניים את ההבדל בין בגדים איכותיים לבגדים שמיוצרים בזול".

הרעיונות האלה יפים, אך גם לצריכה המוסרית יש תג מחיר — והוא המחיר עצמו. אף שמדובר באיכות שונה לחלוטין של הבגדים, פערי המחיר גדולים. רוב הצרכנים אינם מוכנים לספוג את העלות הזאת, שיכולה להגיע לפי 2–4 ואף הרבה יותר. כך, למשל, בעוד חולצת טי שירט לבנה נמכרת ב–H&M במחיר המתחיל ב–29.9, בקו.קו עולה חולצת טי עם שרוול ¾ — 110 שקל.

לא להתפתות למבצעים

ד"ר קרני לוטן
גדי דגון

קו.קו, קום איל פו ומעצבות קטנות אחרות הן מיעוט יוצא מהכלל שאינו מעיד על הכלל. לדברי ד"ר קרני לוטן, מרצה וחוקרת לקיימות במרכז הבינתחומי הרצליה, יצרניות קטנות כאלה הן חיות נכחדות: "רוב האופנה בארץ לא מיוצרת בישראל. מעט יצרנים מקומיים עובדים עם מתפרות מקומיות, ורובם משתמשים בבדים ובבגדים שיוצרו במדינות מתפתחות. כשמדברים על עולם האופנה בישראל לא ניתן לדבר על בדים או מתפרות, אלא בעיקר על עיצוב ושיווק".

התחרות הגלובלית גבתה מחיר אנושי כבד מהתעשייה המקומית. בשנות ה–60 וה–70 הטקסטיל הישראלי היה תעשייה משמעותית, שהעסיקה רבבות עובדים ועובדות. כמה גלי פיטורים וסגירת מפעלים מרכזיים, כמו אתא שנסגר ב–1985, צימצמו את מספר העובדים בענף לכ–40 אלף ב–1994, כ–18 אלף ב–2004, וכ–11 אלף עובדים בלבד נכון ל–2014 — כך לפי נתוני התאחדות התעשיינים.

ובאמת, חברות האופנה הישראליות הבולטות — קסטרו, גולף, רנואר, fox, הודיס, הוניגמן ודלתא — מייצרות את בגדיהן ממש כמו החברות הבינלאומיות, במדינות שבהן השכר נמוך. כך, למשל, כותבת קסטרו בדו"חותיה: "החברה מאופיינת בגמישות וחדשנות עסקית ושיווקית; לכן, למשל, עברה לייצור חלק ניכר ממוצריה באמצעות ספקי משנה במדינות בהן עלות הייצור נמוכה יותר". בגולף מפרטים אף יותר: "כדי להביא להורדת עלויות, בשנים האחרונות ניכרת בשוק הטקסטיל הסטת הייצור למדינות המזרח הרחוק, מדינות אפריקה ומדינות אחרות שבהן עלויות העבודה והייצור נמוכות".

"ענקיות האופנה שלנו הן קטנות ביחס לענקיות האופנה בחו"ל", אומרת לוטן, "אפשר להאשים את חברות האופנה המקומיות שהן לא נוקטות אחריות מספיקה, אבל ביחס לכוחות הבינלאומיים, אנחנו לא משמעותיים. הצרכנים רוצים לקנות חולצה ב–50 שקל, והם יוצרים את הטירוף הזה. לכן, לצפות מחברות ישראליות לייצר בגדים אורגניים ידידותיים לסביבה בתנאי עבודה הולמים זה אי־הבנה של תעשיית האופנה".

חזרנו לנקודת ההתחלה, שבה הצרכן עומד מול שלטי המבצע המפתים — ומנגד שואף להיות אדם מוסרי. הפתרון שמציעה לוטן נעוץ בשינוי תפישה והגדרה מחדש של התרבות הצרכנית, למשל באמצעות הפיכת הקנייה לחכמה יותר: לקנות פחות פריטים ורק כשצריך אותם, להתפתות פחות למבצעים, וגם לקנות בגדים באיכות גבוהה, שלא יתבלו אחרי שתי כביסות.

"הפתרון הוא לצאת מהמעגל הזה — להתלבש קצת אחרת ולא לרדוף אחרי צו האופנה. זה אומר לקנות יד שנייה, להעביר בגדים מאחד לשני ולא לחפש את הקולקציה החדשה. זה אומר גם לקנות פחות, לגדל ילדים באווירה של פחות צריכה. יש כבר קהילות שעושות את זה כיום, אבל זה עדיין בשוליים. מסות גדולות יותר יובילו לשינוי".

האם חברות האופנה הישראליות מחויבות להעסקה הוגנת?

חברות ישראליות אינן מחויבות לדווח על תנאי העבודה במפעלים שעמם הן עובדות בחו"ל — ובכל זאת, החלטנו להפנות אליהן סדרה של שאלות כדי לברר כיצד הן נוהגות בכל האמור לתנאי ההעסקה של עובדים במדינות שבהן הן מייצרות את בגדיהן.
לפניכם השאלות שנשאלו, והתשובות הלקוניות שהתקבלו ממרבית היצרניות:

■ באילו מדינות חברתכם מייצרת את מוצריה?

■ מהם שמות המפעלים שעמם עובדת החברה בחו"ל על מנת לייצר את מוצריה?

■ האם אתם מחויבים לשמירה על תנאי העסקה של העובדים המייצרים את מוצריכם בחו"ל?

■ מהם התנאים של העובדים המייצרים את מוצרי החברה בחו"ל?

■ מהו גיל העובדים המינימלי המועסק בחברה?

■ מהו השכר היומי של העובדים בקו הייצור? אם מדובר בשכר מינימום, אנא ציינו מה הוא באותה מדינה. אם מדובר בטווח בין עובדים בכירים וזוטרים, אנא ציינו אותו. מהו השכר הממוצע לעובדים?

■ מה הן שעות העבודה של העובדים בקווי הייצור? האם העובדים מקבלים הפסקות? ואם כן, באיזו תדירות?

■ האם העובדים מקבלים חופשות? אם כן, אנא ציינו כמה ימים.

■ מהם ימי המנוחה של העובדים בקווי הייצור?

■ האם העובדים מקבלים תנאים סוציאליים? ואם כן, אנא ציינו מהם.

גולף: "החברה עובדת כמדיניות עם מפעלים הפועלים בתנאי העסקה נאותים ומייצרת אך ורק במפעלים ותיקים ואמינים המוכרים בעולם".

רנואר: "רנואר מקפידה על תנאי העסקה הוגנים ועל שמירת תנאים סוציאליים של עובדיה על פי חוק. כמו כן, החברה מקפידה שכל ספקיה החיצוניים פועלים על פי חוק ביחס לתנאי העסקה ומסחר הוגן".

הודיס: "חברתנו פועלת בהתאם לחוקי מדינת ישראל ובהתאם להוראות החוק בכל מדינה שבה אנחנו פועלים".

קסטרו: "קסטרו מקפידה לייצר באמצעות ספקים רבים, המחויבים לשמירה על זכויות העובדים".

FOX: "החברה מייצרת במגוון מקומות באירופה ובאסיה, לרבות סין. בהסכמי הייצור עם ספקי החברה, הספק מתחייב חוזית לפעול על פי חוקי העבודה בכל מדינה שבה הוא פועל. דגש מיוחד ניתן על שמירת זכויות העובד, לרבות אי־העסקת קטינים".

דלתא: "דלתא לא רק שעומדת בתחיקה המקומית הנוגעת לזכויות העובדים בכל מדינה ומדינה שבה היא פועלת, לרבות גיל העובדים, שכר מינימום, זכויות סוציאליות ועוד, אף מעבר לכך, דלתא התחייבה מול לקוחותיה כי גם עובדים הפועלים בקרב ספקי המשנה שלה יהיו כפופים לחקיקה הרלוונטית במדינה שבה הם פועלים. במסגרת מחויבותה מפרסמת החברה דו"ח אחריות תאגידית, שבו באים לידי ביטוי גם מדיניותה של דלתא ואחריותה לעובדיה, לסביבה, לקהילה ושאר בעלי העניין. דו"ח ה–GRI האחרון של החברה דורג A — דירוג גבוה במיוחד לחברות טקסטיל".

מחברת הוניגמן לא נמסרה תגובה.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#