כך נראים החיים כשפועלים לפי עצות בספרי הדרכה לשיפור עצמי - צרכנות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
10 צעדים אל האושר

כך נראים החיים כשפועלים לפי עצות בספרי הדרכה לשיפור עצמי

רוצים להיות מאושרים, חטובים, מצליחים ושלווים? רק תקראו את ספר ההדרכה המתאים ■ כתבי TheMarker קראו וניסו לשפר את החיים על פי המלצות הספרים - בעשרה שלבים, כמובן

22תגובות

איך לגדל ילדים מאושרים ובריאים, איך להפוך למיליונרים בעשרה צעדים, איך להתגבר על כל המכשולים הפנימיים ואיך להיות המנהלים הכי טובים - לכל שאלה ומצוקה, תשובה בספרי השיפור וההדרכה העצמית.

האמריקאים כמובן היו הראשונים לאמץ לחיקם את הסוגה הספרותית הזאת, לצד תעשיית ענק של שיפור עצמי, הכוללת גם קורסים וסמינרים, אתרי אינטרנט (באמזון לבדו מוצעים 307 אלפי כותרים תחת ההגדרה "שיפור עצמי") ומאמנים אישיים - שמגלגלת 11 מיליארד דולר בשנה.

ספרי השיפור וההדרכה העצמית אינם המצאה של המאה ה–21. כך למשל, הספר "כיצד תרכשו ידידים והשפעה" של דייל קרנגי פורסם לראשונה ב–1936 ומכר בגרסתו המקורית 15 מיליון עותקים. באחרונה הוא יצא במהדורה מעודכנת לעידן הדיגיטלי (ראו מסגרת), אך בישראל נראה כי התופעה התחזקה בעיקר בעשור האחרון, וכיום כ–10% מהמכירות של שוק הספרים - כ–70 מיליון שקל, לפי הערכות - הם ספרי הדרכה.

אייל טואג

לפני כשבועיים רכשנו כמה ספרים חדשים בהמלצת שתי רשתות הספרים הגדולות, סטימצקי וצומת ספרים, וניסינו להתנהל במשך עשרה ימים בדיוק לפי המלצותיהם - כדי לראות אם נוכל בעזרתם לשפר את חיינו (בעשרה שלבים, כמובן).

הספר: "חמש מתנות למוח" מחבר: ערן כץ הוצאה: מודן מחיר: 92 שקל

שומר בית הספר, המכונית ובת השכנים

רותי לוי לקחה זיכרון ילדות רע ועשתה כל מה שצריך כדי להפוך אותו לזיכרון טוב, אבל איך זה יעזור לילדה ההיא עם הפוני?

TheMarker

יש לי זיכרון מגיל שמונה או תשע, ובו השומר של בית הספר היסודי שואל אותי בסוף היום אם אני רוצה לבוא לראות את הריפוד החדש של האוטו שלו. בלי הבטחות, ממתקים או גורי כלבים פרוותיים שממתינים לי אם רק אצטרף לטיול, רק ריפוד חדש. כמה בוטה וחסר יצירתיות.

היה רגע שבו ממש שקלתי את תשובתי, עד שנשמע קול משמאלי או מאחורי, של ילדה עם פוני שהיתה גם השכנה החצופה שלי: "בואי רותי, אנחנו נאחר לאוטובוס, אין לך זמן לזה", והלכתי אתה ונסעתי הביתה וכלום לא קרה.

שבועיים או חודשיים לאחר מכן פנתה אלי המחנכת או היועצת ושאלה אם יש לנו בעיות עם השומר, כי יש את הילדה עם הפוני, והיא התלוננה עליו והיא טוענת ש"גם רותי יודעת". אמרתי שאני לא יודעת כלום, אין שום בעיות אתו, הוא תמיד נורא נחמד אלינו. לא ברור לי אם לא הבנתי או התביישתי, ואם התביישתי אז ממה יותר - מהמקרה, שאותו הסתרתי גם מהורי, או מהתמיכה בסיפוריה של ילדה בעייתית ממשפחה מפורקת.

שנים לא זכרתי את המקרה הזה. אבל לפני שנתיים או שלוש הוא חזר אלי, וכיום, כשאני נזכרת, אני מרגישה אשמה - ולא מצאתי בפני מי להתנצל. הילדה כבר לא שכנה, לא שלי ולא של הורי, את שם משפחתה אינני זוכרת, או שמעולם לא ידעתי - היא הגיעה ממשפחת אומנה ועברה במהרה לאחרת. ובקושי אני זוכרת את פרצופה - למרות שגנבה לי פעם בובה שהבאתי מאמריקה, ושהלכנו ברגל לצרכנייה ושיחקנו יחד בשלושה מקלות.

הספר "חמש מתנות למוח" של ערן כץ עוסק, בין היתר, במחיקה ועיוות זיכרונות לתועלתנו ובניית זיכרונות בריאים יותר. מילאתי אחר הוראותיו של כץ: ביקשתי סליחה - 77 פעמים; דשתי בזיכרון: סיפרתי אותו לבן הזוג, לחברה טובה, לאמא שלי - ובכל פעם הוא נשמע מנותק יותר, ישן, מיותר וזר כל כך. הזיכרון, שהיה כל כך חרוט ובהיר ונקי בראשי, החל להתבלגן. מרוב שהפכתי בו, כבר לא ברור לי אם זה היה אותו השומר שסולק לבסוף, וראיתי בבריכה שנה מאוחר יותר, או אחר, שאהב לגלף דמויות מגרעיני אבוקדו. וגם לא זכרתי אם שכנתי נכחה בשיחה עם המורה או שלא.

פעלתי, בהתאם להנחיות של כץ, גם כדי לערוך ולעוות את הזיכרון שלי - לשתול במקומו זיכרון חדש, סוף טוב. דמיינתי שהלכתי לראות את הריפוד (כמה מסקרן באמת), והוא היה מעוטר בדמויות מספרי ילדים שאהבתי, וצחקתי וחזרתי לרחבת האוטובוסים הצהובים של המועצה האזורית ונסעתי הביתה, וגם דמיינתי שהשכנה שלי בכלל עזבה את בית הספר שנה קודם לכן.

כשזה הרגיש לי כמו סיפור לא משכנע מספיק, דמיינתי שיש סוף שאני פשוט לא זוכרת, שהקשיבו לשכנה שלי, ושהשומר נכנס עוד באותו היום למעצר. עתה, כשהעליתי את הזיכרון על הכתב, כבר קשה לי להבין אם היה באמת או חלמתי חלום, וקל לי לבחור להאמין שהסוף היה טוב. הנה, צלחתי את הניסוי. אני רק מקווה שגם הילדה עם הפוני קראה את הספר.

ר

הספר: "10 סודות להצלחה ושלווה פנימית" מחבר: ד"ר וויין דייר הוצאה: אופוס מחיר: 76 שקל

10 הסודות לכתיבת ספר ניו אייג'

הספר שקרא אמיתי זיו הבטיח לו שלווה פנימית והצלחה - וקיים. בהשראתו, הוא כבר כתב את המדריך שלו לכתיבת ספרי ניו אייג'. עכשיו ההצלחה היא רק עניין של זמן

אייל טואג

האמת היא שלא תיארתי לעצמי עד כמה תשפיע עלי הקריאה בספר "10 סודות להצלחה ושלווה פנימית". אני עוד לא בטוח לגבי השלווה הפנימית, אבל נדמה לי שאני קרוב מתמיד להצלחה. אחרי 146 עמודיו המרווחים של הספר, אני חושב שכבר קיבלתי את מלוא ההשראה שהייתי זקוק לה כדי לחבר בעצמי את הרב־מכר "10 הסודות לכתיבת ספר ניו־אייג'". הנה ראשי הפרקים:

1. תאיזם. שרבבו פנימה כמה שיותר את אלוהים - ואם לא את אלוהים, לפחות את הגורל. הנה, למשל, משפט הפתיחה בספר: "לא עובר עלי יום אחד שבו איני חושב על אלוהים. יותר מאשר לחשוב, אני חווה את הנוכחות של אלוהים ברגעי הערות שלי. זו הרגשה של שביעות רצון וסיפוק, שהיא מעבר לכל מסר". רק בהגדה של פסח יש יותר אזכורים לאלוהים. ומה לגבי אתיאסטים? הם לא מוזמנים למסיבה.

2. שמרנות. שדרו פתיחות, אבל חזקו את השמרנות. "10 הסודות" עושה זאת מצוין. למשל, בפרק שכותרתו "היו פתוחים לכל ובלתי קשורים לדבר" - פרק שנועד לעודד מחשבה מקורית - נכתב: "אם הוריכם היו יהודים, סבר להניח שלא חונכתם לכבד את הדת המוסלמית, ולהפך". נשבע שלא המצאתי את זה. וזהו הסוד השני שלי לכתיבת ספר ניו־אייג': הישארו עמוק בתוך הקופסה שממנה באתם, ובעיקר, שממנה רוכשי הספר באו.

3. קלישאות. מאוד קל לכתוב ספר ניו־אייג'. כל מה שאתם צריכים לעשות הוא לדלות מזכרונכם מחשבות מקוריות שהיו לכם בגן חובה ולשבצן בספר. אני פותח עמוד אקראי בספר וקורא פסקה: "...ישנם אינספור גלקסיות (הטעות במקור). אנו נקודה זעירה ביקום עצום ובלתי נתפש שאין לו סוף. חשבו על כך: אילו היינו מוצאים את סופו, האם היה קיר בקצה היקום? ואם כן, מי בנה אותו?"

4. תלישות. כשאתם כותבים את ספר הניו־אייג' שלכם, סוד חשוב הוא שהספר, על אף היותו מדריך לחיים, אינו צריך להיות מחובר לעולם המציאות כלל וכלל. כך למשל, בפרק "אמצו את הדממה", תת־פרק "המדבר הוא תרפיה", נכתב: "אם אי פעם תסבלו מנדודי שינה, צעדו יחפים על הדשא במשך עשר דקות לפני שאתם נכנסים למיטה. לטבע יש דרך מופלאה לרפא מחלות רבות". למי בדיוק העצה הזו מיועדת? אל תטריחו מוחכם בשאלות פרקטיות, לפחות לא בספר הזה.

5. חוסר עקביות. באחד הפרקים בספר מסביר המחבר כי הגענו לעולם עירומים ונעזוב אותו עירומים. הרעיון המקורי הזה בא להצביע על כך שאין טעם להיקשר לחומריות ולהימשך למותרות. והנה, מרחק כמה סודות משם, נכתב איך להשיג את מכונית החלומות: "דמיינו את מכונית חלומותיכם, תלו אותה על דלת חדר השינה ועל דלת המקרר". איך זה מתחבר יחד? אולי אלוהים מהסעיף הראשון יודע.

6. פסיביות. ספר ניו־אייג' טוב, וזה סוד גדול, אינו דורש מכם דבר. דתות מאופיינות בחוקי עשה ועל תעשה, בטקסים ובריטואלים. הן דורשות מאמץ, שום דבר לא בא בחינם. בניו־אייג', אין דרישה לכלום. הרוחניות היא בחינם. "האמן ש…", "דמיין ש…", ובזה פחות או יותר זה מסתכם. זה לא עובד, כמובן. גם עולם הנפש והרוח, יודע כל מי שעושה מדיטציה, מתפלל או צם, דורש עבודה רוחנית. גם בעולם הנפש, אין ארוחות חינם. אבל בניו־אייג' הכל חינם - ולכן הארוחה כה דלה.

7. עיצוב. חשבו רגע על התנ"ך. זה ספר מונוכרומטי, גוש טקסט אחד צפוף - אין מצב שזה יתפוס. ספר ניו־אייג' ראוי לשמו חייב להיות בצבעי פסטל נעימים, שזור באיורים רכים בצבעי מים של פרחים, פרפרים וציפורים, להיכתב בפונט נעים ובדפים מרווחים. כן, כן, כמו ספרי ילדים.

8. מפה ומשם. המסר של הספר שלכם חייב להיות אקלקטי - מין שילוב נעים של מזרח ומערב. שכל אחד יוכל למצוא בו את מה שהוא מאמין בו. תתחילו כבר עם כותרת הספר - והנה עוד סוד: אסור שהכותרת תהיה חד־ערכית. עדיף שתכיל שילוב נעים של מזרח ומערב - כמו למשל, "10 סודות להצלחה ושלווה פנימית". השלווה מהודו, ההצלחה מארה"ב. את זה אפשר למכור במטר רץ.

9. היפר קפיטליזם. וזה הסוד החשוב מכולם: ספרי ניו־אייג', במסווה של שחרור הרוח, נועדו בעצם לגדל חיילים צייתנים במכונה ההיפר־קפיטליסטית. ספרי ניו־אייג' משרטטים אדם, שמצד אחד "מאמין" בהצלחה האפשרית שלו, העתידית שלו, אולי, אם רק יתאמץ מספיק - אך מהצד השני מצופה ממנו לקבל את המציאות כמו שהיא, בלי מרדנות. לדוגמה (לא נגענו): "העולם הוא פשוט מה שהוא. הכלכלה היא בדיוק כפי שהיא צריכה להיות. האנשים שמתנהגים 'רע' (המרכאות במקור) בעולם, עושים את מה שהם אמורים לעשות. אתם יכולים לעבד את זה בכל דרך שתבחרו. אם אתם מלאי כעס על כל אותן 'בעיות', אתם עוד אדם שמזהם את האווירה בכעס שלו". הבנתם? מספיק לכעוס. המחאה שלכם היא סתם זיהום.

לא סתם ה"רוחניות" בגרוש חביבה על אנשים כמו שרי אריסון או אילן בן־דב. היא משרטטת עולם שמאוד נוח להם. ספרי ניו־אייג' אינם רק ממתק שאין בו נזק לאדם המערבי - הם משכפלים את הסדר החברתי שבו אנו חיים. הם נועדו לגדל צרכן/עובד שהוא צייתן, פסיבי ומרוצה בסך הכל. כזה שלא מנענע את הספינה. אם "השלום מתחיל בתוכי", כפי שטוענת אריסון, אין סיבה לצאת להפגין נגד עמלות הבנקים.

10. לכו על 10. אני יודע שלא כתבתי עשרה סודות אלא רק תשעה, אבל עשר מוכר טוב יותר.

א

הספר: "אינטליגנציה חיובית" מחבר: שירזאד צ'אמין הוצאה: מטר מחיר: 98 שקל

מועדון ארוחת הצהריים

הללויה! בתוך עשרה ימים בלבד הצליחה רונית דומקה לשפר את שיעור החיוביות הפנימית שבה במידה ניכרת, מ–52% ל–85%. ואם אתם ציניים לגבי זה, כנראה שיעור החיוביות שלכם נמוך - וכדאי שתקראו את "אינטליגנציה חיובית"

אפתח בווידוי: אני לא האדם הכי אופטימי בעולם. זה לא שאני לא רוצה שיהיה לי טוב, אני פשוט מעדיפה להיות מופתעת לטובה מאשר להתאכזב. לכן, כשהגיע לידי הספר "אינטליגנציה חיובית" של שירזאד צ'אמין, התייחסתי אליו בספקנות רבה. אני הרי כבר אינטליגנטית, בשביל מה אני צריכה עכשיו אינטליגנציה חיובית? למה זה טוב?

אינטליגנציה חיובית מסייעת לכל אחד למצות באופן מלא ואמיתי את הפוטנציאל הטמון בו, ולזכות בהצלחה מקצועית ובסיפוק אישי, מבטיח צ'אמין, ד"ר למדעי המוח ויו"ר חברה שעובדת עם בכירים בחברות פורצ'ן 500 ואנשי סגל באוניברסטאות הרווארד וייל. מה שטוב למנכ"לי החברות הגדולות בעולם, בוודאי לא יכול להזיק לי.

אז פתחתי את הספר. בשלב הראשון התבקשתי למלא שאלון באינטרנט, ובו גיליתי ששיעור החיוביות בי הוא 52% - מה שאומר שכמעט מחצית ממני מסתכלת על העולם בצורה שלילית - וזאת, לדברי הספר, בגלל ה"חבלנים" שמעכבים אותי. צ'אמין כותב על עשרה סוגי "חבלנים" כאלה, שפוגעים ביכולת למצות את הפוטנציאל הטמון בנו. מטרת הספר היא להביס אותם אחד אחד. מבחן קצר נוסף חשף כי החבלנים העיקריים שלי הם תחושת הקורבן (באמת שכולם נגדי, אתם פשוט לא מבינים), הימנעות מהתמודדות עם קשיים (אם נתעלם, זה בטח ייעלם), וחוסר מנוחה תמידי שמקשה להתרכז. אז איפה היינו? אה, כן, החבלן הראשי, שמונע מרוב האנשים להגיע להישגים גדולים יותר, הוא ביקורת עצמית.

אז מה עושים? לצ'אמין יש שלוש אסטרטגיות עיקריות להעלאת האינטליגנציה החיובית: הראשונה היא החלשת החבלנים באמצעות זיהוים לפני שהם מתחילים להשתלט עלינו; השנייה היא חיזוק הסייג' (כינוי לאדם חכם ומנוסה) בעזרת משחקי העצמה (כמו למשל, טכניקת שלוש המתנות, שבה בכל מצב רע שאליו אנחנו נקלעים, עלינו לחשוב מייד על שלוש דרכים שבהן הוא עשוי להיהפך להזדמנות מבורכת); והשלישית והאחרונה היא חיזוק שרירי המוח החיובי על ידי אימון ב"סטים של חשיבה חיובית". ממש כמו סטים בחדר הכושר, עלינו לבצע ביום אחד מאה סטים של חשיבה חיובית, ובכל אחד מהם למקד את מלוא תשומת הלב שלנו במשך עשר שניות באחד מחמשת החושים שלנו (להקשיב לנשימות בזמן ריצה, להרגיש את כובד הגוף בזמן ישיבה על הכיסא במשרד, או להתמקד במרקם ובטעם של האוכל).

זה נשמע אולי קל ופשוט, אבל זה מאוד מעייף למצוא צד חיובי בכל דבר מעצבן שקורה לנו, ולזכור לנשום עמוק ולהתענג על האוכל בהפסקת צהריים חטופה באמצע יום עבודה. צ'אמין אומר שהקוראים יבחינו בשינוי אחרי 21 יום - ועם כל הספקנות שלי, גיליתי שגם בתוך עשרה ימים אפשר ללמוד דבר או שניים על אינטליגנציה חיובית ואף ליישם.

בניגוד לספרי עזרה עצמית רבים אחרים שמלאים בהגיגים פילוסופיים ובניתוחים, צ'אמין כולל בספר שלו הרבה סיפורים אישיים של אנשים שלהם עזר, כולל הסיפור האישי שלו, והוא מלא בעצות מעשיות ושיטות - כמו למשל, רישום ומעקב אחר הסטים של החשיבה החיובית. הוא גם מזמין את הקוראים להיכנס לעמוד הפייסבוק שלו ולחלוק עמו את חוויותיהם. "אני מקווה שספר זה יעזור לכם להתאהב בעצמכם מחדש", כותב צ'אמין בפרק ה–13 והאחרון, שכותרתו: "אתם מדהימים!"

אופטימית אבל עדיין לא לגמרי משוכנעת, פניתי שוב לאינטרנט לערוך שוב את המבחן - וראו זה פלא, קיבלתי ציון 85. אז אולי לא לגמרי השתכנעתי, ואני עדיין קצת צינית לגבי כל עניין הפנימיות המדהימה שבי, אבל לפחות למדתי לקחת מדי פעם אוויר, לנשום עמוק, ולראות את החיים בצורה קצת יותר חיובית.

אייל טואג

ר

הספר: "לרוץ מהלב" מחבר: עמי שינפלד הוצאה: אופוס מחיר: 92 שקל

מישהו לרוץ אתו בהתכתבות

אתם לא חייבים לקרוא את הספר של עמי שינפלד על ריצה כדי ללמוד מהן שתי העצות החשובות ביותר של המחבר. דניאל שמיל סידר לכם כאן ספוילר. מצד שני, רק בזכותו הוא חזר לרוץ, אחרי שנים שרבץ על הכורסה

בערב, אחרי יום עבודה ארוך, אני מחליף לבגדי ספורט קלים, שורך נעלי ריצה זרחניות ויוצא לרחוב. תחילת הריצה היא בקצב מתון, ואם נהיה כנים, אפילו די אטי. אני עוקף הורים שדוחפים עגלות תינוקות, חולף על פני כלבים נמרצים שגוררים את בעליהם היגעים, ועל פני צועדים נמרצים השקועים בשיחה קולנית. בהקפה אחת של השכונה הפרברית השקטה, אני מרגיש היטב את העליות והירידות. כל זה נמשך רבע שעה, שנראית ארוכה יותר, ובסופה מצפצף הסטופר. זמן להאט ולהפסיק בהדרגה את הריצה.

וכך חזרתי לרוץ, אחרי שנים שלא רצתי ובכלל המעטתי בספורט. גם כשבשנה האחרונה התחלתי לעסוק בספורט, העדפתי חדרי כושר ממוזגים או צעידות ארוכות על פני ריצה. אבל משאלת הלב הישנה היתה לרוץ. כך הרי כולם עושים כיום. אבל איך מתחילים?

הספר "לרוץ מהלב" של עמי שינפלד אינו ספר הדרכה קלאסי - כלומר, לא מדובר באוסף עצות ומשלים, אלא בתיאור התהליך של שינפלד, מנתח לב בבית החולים שיבא, שהגיע בתוך שנה ליכולת לרוץ 10 קילומטרים. ריצה אינה ספורט מרתק, וגם התיאורים בספר אינם מצליחים להפיח בו חיים, ולעתים הם טרחניים מעט ("מכיוון שבכל מקרה עלינו כבר ל–18 דקות, בחרתי במסלול אחר - ירידה לכיוון רחוב שינקין ובחזרה לאורך רחוב בן גוריון. בדרך חולפים ליד שני בתי הקפה ויולה, ולכן אנחנו קוראים למסלול 'מסלול ויולה'"). אך הקריאה בספר התקדמה מהר הרבה יותר מיכולות הריצה שלי, וקל להזדהות עם המאמצים של ד"ר שינפלד, שמספר כיצד הלך והשתפר בריצה.

בתוך הספר הוא משלב סיפורים אישיים על מטופלים ועל משפחתו, ומשתמש בהם כדי להדגיש את מסריו בנוגע לספורט ולפעילות בריאה. הספר גם מלא בהסברים על פעילות הלב והמחלות הקשורות בו, שתרמו לידע שלי בנושא שבו לא גיליתי עניין מיוחד עד היום. אבל אחרי הכל, אפשר לסכם את הספר בשתי עצות: הראשונה - התאמנו באופן מסודר, אחרי בדיקת מאמץ אצל רופא ועם שעון דופק, כדי למנוע סיכונים מיותרים; והשנייה - לפחות בהתחלה, היעד בריצה לא צריך להיות המרחק שאתם גומאים וגם לא המהירות, אלא זמן הריצה הכולל. אפשר להתחיל בעשר דקות, ואולי מעט יותר (אך אפשר גם בפחות). מדי חודש אפשר להעלות בהדרגה את זמן הריצה, ולהגיע לבסוף לריצה של שעה או 10 ק"מ, כפי שמתואר בספר, ובהמשך- אולי אף למרתון. אחרי שמגיעים לזמן הריצה הרצוי, אפשר להתחיל לעבוד על הגברת הקצב והארכת המרחק, אבל זהו שלב מתקדם יותר.

השיטה הפשוטה הזו התאימה לי מאוד. במקום להיות מתוסכל מכך שאיני מצליח לרוץ מרחק מסוים, וכך להתייאש ולהפסיק, אני מקציב לעצמי זמן ריצה מוגדר, ומשתדל לעמוד בו. הריצה, בשלבים הראשונים שלה, אינה מהנה, אך בסופה יש תחושת סיפוק מיוחדת. כעת, עלי להתמיד ולהמשיך להעלות את זמן הריצה, עד שאוכל גם אני לרוץ למרחקים ארוכים.

אם אתם מעוניינים לרוץ, אפשר להסתפק בשתי העצות שנכתבו לעיל. ריצה היא ספורט פשוט, שלא מצריך ספרי הדרכה. ואולם, מהספר של שינפלד אפשר לשאוב עידוד, ותוך כדי טיפוס באחת העליות שבשכונה הפרברית, זה אולי בדיוק מה שאתם צריכים.

אייל טואג

ד

הספר: "כיצד תרכשו ידידים והשפעה בעידן הדיגיטלי" מחבר: דייל קרנגי ושות' הוצאה: ש. זק מחיר: 88 שקל

איך לא להוציא קלאסיקה מחודשת (בשום עידן שהוא)

אור הירשאוגה דווקא נהנה לקרוא את הספר "כיצד תרכשו ידידים והשפעה" שנכתב במקור ב–1936, אבל נותר רלוונטי ומועיל – מה שאי אפשר להגיד על ההוצאה המחודשת

כמו התעשייה האווירית, דייל קרנגי מלמד אותנו שחברים הם חשובים. במקרה של קרנגי, אלה לא חייבים להיות חברי מרכז הליכוד. "כיצד תרכוש ידידים והשפעה" אמנם נשמע כמו פארודיה על ספרי הצלחה, אבל הספר מ–1936 המציא את הז'אנר. בשנים הראשונות לפרסומו, אחרי שנות השפל הגדול בארה"ב, קרנגי הציע לאמריקאים "דרך להתקדם על ידי שימוש בדבר היחיד שהיה באמת בבעלותם - אישיותם", בניסוחו של טום באטלר בודוון, מחבר "50 ספרי הצלחה קלאסיים".

כשקראתי את "כיצד תרכשו ידידים" לפני כמה חודשים, הופתעתי לגלות עד כמה הוא נותר רלוונטי קרוב ל–80 שנה לאחר פרסומו. נכון, האזכורים הספרותיים, העסקיים והפוליטיים לא מאוד אופנתיים, וההמלצות להשכנת שלום בית רחוקות ממה שייחשב כיום פוליטיקלי קורקט, אבל קרנגי עומד במבחן הזמן. מעט ממה שהוא כותב מפתיע, אבל כמו בספרי הצלחה ומוטיבציה אחרים, לפעמים די בעצם העלאת הנושא למודעות.

בבסיסו, הספר של קרנגי הוא מדריך לחשיבות העמידה בנעליו של האחר, גם בהתנהלות היומיומית וגם בהתכתבויות או בהופעות פומביות. כך למשל, ממליץ לנו קרנגי לנסות לסייע לכל הפונים אלינו, גם אם תשובתנו לבקשתם היא שלילית. גם אם לא נוכל להיענות לפנייתם, נוכל להציע להם שמות של אנשים אחרים שאליהם יוכלו לפנות, או לספק להם תובנות אחרות שיהפכו את המענה השלילי לחוויה חיובית. כפי שמציין קרנגי, מפתיע לגלות כשמשתמשים בשיטה זו, עד כמה תשובה שלילית יכולה להתקבל באהדה.

המלצה נוספת של קרנגי היא לדבר פחות ולהקשיב יותר. זוהי בעיניו גם שיטה ודאית להשארת רושם מעולה: התעניין בדבריו של הצד השני, הגב אליהם והבע עניין כן בנושאים המוצגים. גם כאן, קרנגי מצליח לפגוע באמת אוניברסלית, שאותה הוא מציג באופן חשוף ומדויק. אנחנו מתעניינים בעיקר בעצמנו, ומי שרק ייתן לכך את תשומת לבו - יכול לצבור נקודות במשחק החברתי.

רבות מהמלצותיו של קרנגי נוגעות ליכולתנו לייצר עבור האחר ערך: גם אם ברצוננו לשכנע מישהו לפעול בדרך שתועיל לנו, עלינו לדאוג קודם כל שהוא מועיל לעצמו. קרנגי הוא כמובן אמריקאי מאוד, וממליץ לנו להיות נחמדים, תמיד, לכל העולם, ועדיף גם לנסות להבין את מצוקותיו על הדרך. כל אלה, הוא מסביר, יעזרו גם לנו להגיע למטרות שלנו בסופו של דבר.

חלק ניכר מדפיו של הספר מוקדשים לתכתובת ולתקשורת בין־אישית. "אין מסר נייטרלי. כשנפרדים בסופו של דבר, מצב רוחו של מישהו יהיה קצת יותר טוב או יותר גרוע", מוסבר בהקדמה למהדורה המחודשת של הספר. אמת זו נכונה כיום לא פחות משהיתה ב–1936.למעשה, עם התרבות ההתקשרויות היומיומיות שלנו, רבות מהאמיתות בספר רלוונטיות כיום עוד יותר מבעבר - אבל הן דורשות עדכון. בספר המקורי קרנגי עוסק בצורך להבין את צרכיו של האדם שעמו אנו מתכתבים ולמצוא דרך לסייע לו. זה נחמד כשמחכים לך שני מכתבים בתיבה. עם "67 מיילים מתוך 3,123 שלא נקראו", זה פחות רלוונטי. להיות נחמד זה חשוב, זה יכול להיות גם מייגע. אנחנו צריכים קשרים, אבל לא את כל הקשרים האפשריים - ובוודאי שלא בכל מחיר. השאלה כיום היא בעיקר איפה שמים את הגבול.

ב–77 שנות קיומו של הספר, האזכורים הספרותיים, העסקיים והפוליטיים של קרנגי הם לא הדבר היחיד שהתיישן. מחברי המהדורה המחודשת של קלאסיקת הז'אנר יודעים לציין שכיום אנחנו סובלים מעודף מידע, מריבוי של ערוצי תקשורת ומצורך מתמיד לסנן רעשים. לכאורה, זהו ההסבר לצורך במהדורה המרועננת. הצורך הזה לא נענה.

אף שהמהדורה המעודכנת מתהדרת בכותרת "דיגיטלית", הספר הנוכחי רחוק מלהיות מדריך למינוף ולנטוורקינג בעידן הרשתות החברתיות. מה הוא כן? מיחזור של הטקסט המקורי של קרנגי, שאליו התווספו אנקדוטות ואזכורים שרלוונטיים יותר לקורא העכשווי, שאינו חובב היסטוריה. גם ההתייחסות לצורות התקשורת החדשות נותרה אנקדוטלית, וכשהיא לא כזו, היא ממהרת לחזור לדרך שהתווה קרנגי - גם כשזו רחוקה מלהתאים. ההתייחסות הזו היא גם זקנה בניסוחיה, לא רלוונטית, במקרים מסוימים אף שגויה באופן מפורש, ובוודאי שלא עוסקת בבעיות החדשות שנוצרו עם השינוי בדרכי התקשורת.

קורא סביר של הקלאסיקה המחודשת היה מעדיף כנראה טקסט חדש, שמתמודד עם אתגרי התקשורת בעידן הרשתות החברתיות. במקום זאת, הוא מקבל ספר מ–1936 עם אנקדוטות מודרניות ואזכורים אקראיים לפייסבוק ולטוויטר.

במקום את הצורך של הקורא, המפרסמים ראו לנגד עיניהם את הצורך שלהם - במקרה הזה, שמירה על נכס מניב. זאת דרך גרועה מאוד להשיג חברים ולזכות בהשפעה. גם בטוויטר, אבל גם במרכז הליכוד. קרנגי כבר הסביר את זה טוב מאוד.

אייל טואג


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#