"הרע ביותר עוד לפנינו": מעצבי האופנה כבר היו במצב קשה - ואז הגיע משבר הקורונה

כבר שנים מתקשים מעצבי אופנה בישראל לשרוד, בין היתר בגלל התחרות מול הרשתות הגדולות, עלויות הייצור הגבוהות, היעדר ניסיון ניהולי או גב כלכלי ■ משבר הקורונה הותיר את חלקם הגדול על סף קריסה ■ "לעצב אופנה, כמו לשוט בים סוער, זה כמעט בלתי אפשרי"

שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה

לפני כמעט חודש, בשיאו של משבר הקורונה, יצאה רשת האופנה הוותיקה רזילי בהודעה דרמטית שעוררה דאגה רבה בענף. אחרי 25 שנות פעילות ועשרה סניפים במקומות מרכזיים, החליטו בעליה לסגור אותה. לאורך השנים היתה הרשת, שנחשבה יציבה ובטוחה, גורם מרכזי בהפצה ובשיווק של אופנה ישראלית.

מעצבים רבים זכו, בזכות רזילי, להגיע ליותר נקודות מכירה. אמנם, הרשת גם זכתה לביקורת רבה בגלל שיטה העבודה בקונסיגנציה, כלומר שהמלאי שייך למעצבים והם מקבלים עליו תשלום רק אם הוא נמכר, אבל היא נותרה הבמה המרכזית למעצבים ישראלים, ומי שבגדיו נמכרו בסניפיה יכול היה להגיע לקהל רחב, בלי להחזיק חנויות בעצמו. לכן הסגירה היתה קשה לא רק לבעלי הרשת, אורית ויאיר רזילי, ולבנם אורי, מנכ"ל הרשת, אלא גם עבור המעצבים שהיו תלויים בשירות שנתנה להם.

חבל ההצלה הגיע השבוע, עם ההודעה שקבוצת אינטר ג'ינס של יעקב פרץ, רוני ארדי ושלום וגדעון מולייב רוכשת את סניפי הרשת שנסגרה. אינטר ג'ינס היא יבואנית המותג ריפליי (50%) ומותג הנעליים האמריקאי סטיב מאדן (50%), המפעיל רשת של כ-16 חנויות בישראל. בנוסף, היא יבואנית בלעדית של פפה ג'ינס, ובבעלותה גם חנויות מותגים בשם NU.

חנות רזילי הסגורה בקניון גבעתיים
חנות רזילי הסגורה בקניון גבעתייםצילום: עופר וקנין

האחים מולייב, השותפים באינטר ג'ינס, הם גם בעלי מגה ספורט וחברת MGS, אחת מיבואניות ציוד ואופנת הספורט הגדולות בארץ, שמחזיקה, בין היתר, בזכיינות ליבוא אדידס (האחים מחזיקים גם ב–15% מאדידס ישראל), ריבוק וסקצ'רס, ובעלת הרשת אליטל לנעלי ספורט וחנות ספורט בדיוטי פרי.

על השאלות לגבי המשכיות הרשת ואם תמשיך להיות בית חם למעצבים ישראלים אומר פרץ, מנכ"ל ובעלי קבוצת אינטר ג'ינס: "אנחנו מאמינים ברשת, בניהולה ובאופנה הישראלית". לדבריו, רזילי הציגה רווחיות כל השנים. כרגע יישארו שבעה סניפים פעילים, אם כי לדברי הבעלים הנכנס ב–2020 עתידות להיפתח חנויות באילת ובירושלים ותהיה המשכיות בניהול: אורי רזילי יהיה מנהל המותג של רזילי באינטר ג'ינס, וחלק מצוות המכירות יישאר.

עיצוב

ההצלה של רזילי היא טיפה אחת בים של קשיים שחווים המעצבים, וספק אם יש בזה משהו שיוכל להציל את חלקם הגדול של מעצבי האופנה מגורל כמעט ודאי של סגירה. על פי נתוני BDI, בישראל יש כ–470 מעצבי אופנה המפתחים ומייצרים קולקציות הלבשה בהיקפי ייצור קטנים יחסית, המיועדים לשיווק מקומי וליצוא.

על פי הנתונים, עוד לפני משבר הקורונה נקלעו 23.5% מהמעצבים לקשיים והיו ברמת סיכון גבוהה שהעמידה בסימן שאלה את היכולת שלהם להמשיך לפעול עסקית. משבר הקורונה החריף מאוד את המצב. תהילה ינאי, מנכ"לית משותפת של BDI, אומרת כי כ–75% מהמעצבים נקלעו למשבר ונמצאים ברמת סיכון גבוהה ובסכנת סגירה.

"מדובר לרוב בעסקים קטנים שבראשם עומד המעצב", אומרת ינאי. "אלה בדרך כלל אנשים בעלי כישרון יצירתי אבל לעתים קרובות חסרים להם הניסיון הניהולי והגב הפיננסי שמאפשרים לשרוד בתחום שבו התחרותיות רבה מאוד". לדבריה, ברגע שנוצר משבר, גם אם חיצוני, הם נתקעו עם מלאי ואיבדו פוטנציאל הכנסות. "תחום בסיכון גבוה הוא כזה שיש בו לא מעט עסקים שאין להם אורך נשימה ואין להם יכולת להחזיק חודשיים־שלושה בלי אוויר", היא מסבירה.

קרן שביט
קרן שביטצילום: יפעת גולן

הפגיעה בענף כל כך אנושה עד שהבנקים נמנעים מלאשר לעוסקים בו הלוואות דרך הקרן בערבות מדינה, שהוקמה כדי לסייע לעסקים שנפגעו בזמן משבר הקורונה. למעשה, כמעט כל מי שניגש לבקש הלוואה, נענה בשלילה. היו גם כאלה, כמו שחר סגל, הבעלים של המותג אתא המפעיל שלוש חנויות, שאפילו לא ניסו. "הערכתי שאף בנק לא ייתן לי הלוואה. האופנה הישראלית היתה על הקצה עוד קודם", הוא אומר. ינאי מסבירה שמבחינת ניהול סיכונים — הבנקים צודקים. "הבנקים יודעים שאלה עסקים בסכנת סגירה גבוהה, שברבים מהם יש בעיית ניהול, שיש להם בעיה להביא ערך אמיתי ושכל דבר קטן יכול להביא לסגירתם", היא אומרת.

סיביל גולדפיינר

סיביל גולדפיינר: "גם אחרי שהענף נפתח לפעילות לא באמת ברור מה יהיה, מתי הלקוחות יחזרו, כמה ואיך. מאי היה טוב מהמצופה, אבל זה לא לגמרי מרגיע לגבי ההמשך. אם הביקוש יהיה60%-50% לעומת המצב הרגיל, המעצבים יתקשו לשרוד. יש המון סימני שאלה והרבה כאב לב על השחקנים הקטנים"

"רק אלוהים יודע מה יהיה"

הפגיעה במעצבים בעקבות המשבר לא פסחה על הוותיקים והיציבים שבהם: חלקם נאלצו לסגור סניפים ואחרים מחפשים דרכים יצירתיות להמשיך ולשרוד. כך למשל, במהלך שבועות ארוכים, בשיאו של המשבר, רונן חן, המעצב והבעלים של רשת האופנה הקרויה על שמו, היה עסוק באריזת משלוחים ללקוחות, עם ארבעה מחברי צוות המטה, שהמשיכו לעבוד אתו בעוד ששאר אנשי המטה ועובדי החנויות הוצאו לחל"ת. הוא ארז בגדים למשלוח מהקולקציה החדשה, עסק בשיווק, עשה כל שביכולתו להתניע את העונה שהחלה כשהחנויות נסגרו בהוראת המדינה וכדי להתמודד עם העובדה שמכירות הפסח, אחד משיאי השנה, לא יתקיימו השנה בחנויות. "עשינו עבודה של 30 אנשים — רק שהגל יעבור", הוא אומר.

גם המעצבת נעמה בצלאל העבירה את הימים באריזה, הכנסת מדבקות והפתעות לחבילות ושדרוג האתר שלה, כדי שיאפשר לה להמשיך למכור ולהגביר את החשיפה גם מחוץ לגבולות ישראל. אל המשבר היא נכנסה עם חמש חנויות, אחרי שכבר בפברואר סגרה חנות אחת. "מצב האופנה בארץ לא היה מדהים לפני הקורונה", היא אומרת, ומוסיפה כי תקופת המשבר היתה הזדמנות לעשות חושבים ולשקול צעדים. "אנשים רוצים רק זול וזול, ולא מצליחים להבין את המורכבות וההשקעה שעומדות מאחורי ייצור הבגדים ושיווקם, לא מכבדים את האיכות, אז זה קשה".

הגר אלמביק
הגר אלמביקצילום: ענבל מרמרי

"גם לפני הקורונה מעצבי האופנה התמודדו עם קשיים. כעת רק אלוהים יודע מה יהיה", אומר יזם ומפיק שבוע האופנה מוטי רייף. בצלאל, הפועלת בשוק מ–1993, מספרת איך לאורך שנים האתגרים שעמדו בפני המעצבים הלכו וגדלו. "אם לפני כמה שנים התמודדנו עם כניסה של רשתות לארץ מחו"ל, כיום אנחנו מתחרים בכל העולם בגלל המשלוחים לארץ, והתחרות היא אינסופית מול כל רשת, מותג, מעצב וסגנון", היא אומרת. לדבריה, גם הנסיעות התכופות של הישראלים לחו"ל, טרם עידן הקורונה, שינו את השוק. "לפני הקורונה אנשים היו טסים בלואו־קוסט, עושים מסעות שופינג כחלק בלתי נפרד מהנסיעות ומבזבזים את הכסף במקומות אחרים. אז זה נוגס ונוגס ונוגס".

בעוד שעסקים אחרים המוגדרים גם הם בסיכון גבוה, כמו המסעדות, הברים, אולמות האירועים והעוסקים בתיירות, משמיעים כבר שבועות קול צעקה ונציגיהם נפגשים עם שרים ומנכ"לים של משרדים ממשלתיים בניסיון למצוא מוצא ולקבל פיצוי כלשהו, מעצבי האופנה דוממים. קרן ההלוואות בערבות מדינה לעסקים בסיכון גבוה עוד לא קמה, רבים מהם קיבלו מענק מצומק כעסקים קטנים, ואחרים, שהמחזור השנתי שלהם גבוה מ–20 מיליון שקל, לא קיבלו דבר מהמדינה. אולי מפני שאין להם איגוד מקצועי פעיל וחזק, אולי מפני שהם עסוקים מדי בהישרדות, אולי מפני שבכיות וזעקות לא מושכות את הלקוחות. תהיה הסיבה אשר תהיה: האופנה הישראלית לא הצליחה להפנות את הזרקור הציבורי לכיוונה.

"כל פעם אומרים לי: קיבלתם פיצוי. לא קיבלנו כלום", אומר חן. לדבריו, היו הרבה הבטחות לאורך המשבר, אבל בפועל ניתן פיצוי רק לעסקים שהמחזור השנתי שלהם הוא עד 20 מיליון שקל. "איכשהו הקפאנו את כל תשלומי שכר הדירה, ועובדים יצאו לחל"ת. לקראת סוף אפריל אמרו שאפשר לפתוח חנויות, ואנחנו פתחנו שמונה־תשע חנויות רחוב. כמה ימים אחר כך יצאה הודעה רשמית שעסקים גדולים ובינוניים יקבלו פיצוי לפי חזרה של עובדים לשוק העבודה, ורצו מספרים כמה ייתנו. היתה הבטחה. באמצע מאי החזרנו את כל העובדים, ולפי המתווה הנוכחי אנחנו לא זכאים לפיצוי".

סיביל גולדפיינר, מייסדת קום איל פו, נכנסה למשבר עם שמונה חנויות ויוצאת ממנו עם חמש ועם מחשבות לא פתורות לגבי העתיד. "סגרנו את החנויות בקניון רמת אביב, ברחוב שבזי בתל אביב וברעננה וזה היה קשה, אבל הבנתי שאני חייבת לפעול במהירות", אומרת גולדפיינר. "עברנו חודשיים בלי למכור, וגם אחרי שהענף נפתח לפעילות לא באמת ברור מה יהיה, מתי הלקוחות יחזרו, כמה ואיך. אני קוראת כתבות על כך שבארה"ב ובאירופה מעריכים שתחומי המותרות יחזרו רק בהיקף של כ–70% לעומת היקפם לפני המשבר. בינתיים מאי היה טוב מהמצופה, אבל זה לא לגמרי מרגיע אותי לגבי ההמשך, כי קיימנו סיילים בשל סגירת החנויות ושיעור האבטלה במשק גבוה. לדעתי, הרע ביותר עוד לפנינו, ולכן נקטתי צעדים דרסטיים. אם הביקוש יהיה 50%–60% לעומת המצב רגיל, המעצבים יתקשו לשרוד. יש המון סימני שאלה והרבה כאב לב על השחקנים הקטנים".

גולדפיינר אף מספרת על פגיעה בספקי הרשת, שרובם ממוקמים בפורטוגל ובאיטליה: "מתוך אידיאולוגיה אנחנו עובדים בעיקר עם מפעלים קטנים, ואלה מאוד נפגעו בזמן המשבר. כלל לא בטוח שיש להם מספיק חמצן כדי לעבור את התקופה הזאת".

הקשיים

על העזרה, או ליתר דיוק חוסר העזרה, שהעניקה המדינה לעסקים הקטנים, היא אומרת: "כל מה שהמדינה עשתה לגבי העצמאים והעסקים הקטנים הוא בגדר בדיחה. הגשנו בקשות למענקים אבל בינתיים לא קיבלנו כלום. כל יום אני מתקשרת לרואה החשבון שלי והוא אומר לי שאמרו לו ש'זה ייקח עוד כמה ימים'. גם כשהמענקים יגיעו לא יהיה מדובר בסכומים משמעותיים. העלינו בתחילת החודש קמפיין אינטרנט שקורא לאנשים לקנות מיצרנים קטנים ומקומיים. צריך לתת הזדמנות למעצבים הישראלים, ואני מאמינה שנראה בקרוב הרבה הנחות ומחירים אטרקטיביים אצל המעצבים שנשארו עם סחורה שלא נמכרה".

בעיה נוספת היא שבעולם האופנה המוצר פג תוקף תוך כמה חודשים. "היינו בבית והתחלפו העונות. אנחנו חוזרים לעבוד בעונה אחרת", מחדד חן את הבעיה. בצלאל מסבירה שזאת אחת הסוגיות שתחום האופנה נאלץ להתמודד עמה בימי שגרה וביתר שאת בימי משבר. "בכל תחום אחר אפשר למכור מוצר לאורך עונות ושנים. פה כל עונה, קולקציה חדשה צריכה להיות מוכנה תוך שלושה חודשים, ואחרי חמישה חודשים היא לא רלוונטית", היא אומרת. לדבריה, הדבר נכון גם אם מעצבים בגדים שנותרים אופנתיים אחרי עונה או שתיים. "האופנה שלי נכונה לכל זמן והיא לא חולפת, אז אפשר לקנות עודפים ולהרגיש עדכנית, אבל עדיין אני צריכה למכור אותם במחיר של סוף עונה, וזה מאוד בעייתי", היא מוסיפה.

הנקודה המרכזית שעליה מתעכבים המרואיינים היא שלמעצבים אין אפשרות לשבת, לחשוב ולתכנן בנחת את אסטרטגיית היציאה שלהם. בימים אלה הם כבר חייבים לתכנן ולהוציא לייצור את קולקציית החורף, מה שדורש השקעה ניכרת. "מי שלא יזמין כעת — לא תהיה לו קולקציית חורף", אומר חן, ומסביר שלא בטוח שכולם יוכלו לעמוד בהוצאות אלה כיום. מי שלא עובד בסדרי גודל כאלה לא יכול לעשות הזמנות מראש. "הבעיה באופנה, שהיא מבוססת על מלאי — אתה צריך כסף עכשיו כדי שיהיה לך מה למכור בחורף", מחזק סגל את דבריו.

"אנשים מרגישים שהם צריכים לחסוך"

רונן חן

רונן חן: "לקראת סוף אפריל אמרו שאפשר לפתוח חנויות, ואנחנו פתחנו שמונה־תשע חנויות רחוב. כמה ימים אחר כך יצאה הודעה שעסקים גדולים ובינוניים יקבלו פיצוי לפי חזרה של עובדים לשוק העבודה, ורצו מספרים כמה ייתנו. היתה הבטחה. באמצע מאי החזרנו את כל העובדים, ולפי המתווה הנוכחי אנחנו לא זכאים לפיצוי"

המעצבת קרן שביט החליטה לסגור את החנות שלה בשוק הפשפשים ביפו כדי לחסוך בעלויות. שביט מצאה דרך מקורית לשווק את עיצוביה: בחודש הבא היא תתחיל להציע שירות של נקודות מדידה. "עד הקורונה היו לי שלוש זרועות שיווק: חנות הדגל ביפו, חנות אונליין ואירועי חוץ. בבת־אחת איבדתי שתי זרועות והתחלתי להשקיע את כולי באונליין. המכירות האינטרנטיות צמחו בשיעורים גדולים, והבנתי שלא משתלם לי להמשיך להחזיק בחנות פיזית, על כל ההוצאות שכרוכות בכך. בסוף יוני אסגור את החנות, ובמקום זה אציע שירות מדידה והזמנה בכמה נקודות ברחבי הארץ. אני בונה מערך של נקודות מדידה בבתי עסק, לאו דווקא מתחום האופנה. הלקוחה תגיע למקום בשעות הפעילות ותוכל למדוד את הבגדים מהקולקציה, ובמקום תהיה רק דוגמה אחת מכל דגם ומידה. היא תבצע הזמנה ותוכל לקבל אותה הביתה תוך שני ימי עסקים. במקביל, אני מקימה מחסן בעמק יזרעאל, ובהשקת קולקציות אפתח פופ־אפים (חנויות זמניות) במיקומים שונים, ואמשיך עם אירועי החוויה שאני לוקחת בהם חלק".

מוטי רייף ובר רפאלי
מוטי רייף ובר רפאליצילום: שוקה כהן

בשוק האופנה צופים עלייה במכירות הביתיות: נשים שהפעילו חנויות ממירות אותן במכירות בבית, ומציעות לקהל הלקוחות הנאמן שלהן למדוד קולקציות של מעצבים בסביבה נינוחה יותר במהלך סוף השבוע. מבחינת המעצבים, יש בכך יתרון כי הסחורה נמצאת שבוע אצל המוכר ולא חודשים כמו בחנויות, והם מצמצמים את הסיכון שפתאום יגלו שיש להם מלאי גדול שלא נמכר. מנגד, הקהל מצומצם יותר ואינו כולל את הלקוחות המזדמנים שנכנסים לחנות.

גם המעבר למכירות אונליין לא נטול קשיים: המעצבים צריכים לבנות אתר ידידותי ונוח, לשווק את הבגדים ולהתמודד עם שינוי במבנה העלויות. לדברי בצלאל, כיום כבר לא מדובר בשאלה אם למכור אונליין, זאת חובה. להפתעתה, המכירות ברשת לא העלו הצורה ניכרת את שיעור ההחזרות, אבל עדיין יש התמודדות עם סוגיית השליחויות.

"השליחויות עולות לא מעט כסף, ואנחנו נותנים את זה לגמרי כשירות. אני שולחת את הבגדים במארז עם מדבקות גוביינא וכוללת שקית החזרות. יש הרבה הוצאות על חבילה כזאת, אבל אלה חוקי המשחק אז אין מה לעשות. נתתי הנחות יפות באתר והצעתי משלוחים חינם רק בקנייה של 500 שקל ומעלה. כעת אני מציעה באתר חודש השקה עם שליחה חינם בכל סכום".

"החשש הוא שאנשים ישנו את האופן שבו הם קונים", אומרת מעצבת ותיקה שמעדיפה לא להסגיר את שמה. "במקום לקנות קולקציה חדשה לעונה הם יבחרו להתחדש רק במשהו קטן יותר, פריט אחד או שניים. אנשים גם ככה מרגישים שצריך לחסוך, אין הרבה אירועים, אז לא חייבים לקנות כמה פריטים".

נעמה בצלאל

נעמה בצלאל: "אני מצפה שמדינת ישראל תבין שענף האופנה הוא חלק מתרבות, חלק מיצירה ישראלית. בהמון מדינות באירופה מעניקים תמיכה לענף הזה מתוך הבנה שזה תחום חשוב, ובארץ לא מבינים את זה בכלל. להפך, רק מקשים. ועכשיו קשה מאוד לקבל את התמיכה. אולי מתישהו זה יגיע"

שחר סגל
שחר סגלצילום: יעל אנגלהרט

הכיוון שאותו מסמן רייף עבור המעצבים הוא יצוא. לדבריו, כבר כיום יש מעצבים ישראלים שעובדים בכל העולם, אבל באין תצוגות צריך לחשוב איך להציג את הקולקציות אונליין. את המעצבת הוותיקה הגר אלמביק תפס משבר הקורונה רגע אחרי ששיווקה את הקולקציה שלה. "מצד אחד כבר שלחנו את הסחורה לעולם, אבל בעולם לא יכולים לשווק מפני שהמשבר הוא בינלאומי", היא אומרת. לדבריה, בישראל ובמקומות אחרים מתחילים להתאושש באטיות, אבל המצב עדיין עגום. "ענף האופנה האמריקאי הוא שוק גדול שלנו, והם עדיין בתוך הסערה. זה גדול מאתנו. זה באמת לא דומה לשום דבר שראינו בעבר, אבל כמי שחוותה דברים אני יודעת שדברים מסתדרים, אז אני אופטימית. למי שישרוד יהיה טוב. אני מקווה שאהיה ביניהם", היא אומרת.

בצלאל היתה רוצה לראות שינוי מהותי בתפישה. "אני מצפה שהמדינה תבין שענף האופנה הוא חלק מתרבות, חלק מיצירה ישראלית. בהמון מדינות באירופה מעניקים תמיכה לענף הזה מתוך הבנה שזה תחום חשוב, ובארץ לא מבינים את זה בכלל. להפך, רק מקשים. ועכשיו קשה מאוד לקבל את התמיכה. אולי מתישהו זה יגיע", אומרת בצלאל.

המעצבת ברטה (במרכז) ושמלות כלה בעיצובה
המעצבת ברטה (במרכז) ושמלות כלה בעיצובהצילום: DUKEIMAGES

חן, בצלאל ואלמביק נבוכים מעט כאשר הם נשאלים אם היו ממליצים למעצבים צעירים להיכנס לעסק. "יש משפט שאומר: אם יש לך 'פשן טו פאשן' — לא יעזור כלום. אתה תעשה את זה", אומרת בצלאל. "זה תחום מאוד סיזיפי, לא פשוט, שהולך ונהיה קשה יותר עם השנים. אי אפשר לשבת על זרי הדפנה וליהנות מהעבודה הקשה שעשית — אף שיש בזה המון סיפוק. פעם היית צריך לעצב בגדים יפים וטובים ולמכור אותם. כיום צריך להתעסק המון בשיווק ולא מספיק להיות מעצב טוב. השוק יותר קשה ותחרותי".

"את בוגרי שנקר לא מכשירים לפתוח עסק", אומר חן, "לא הייתי ממליץ למעצב לקום היום ולפתוח חנות ולהסתבך עם עסקים, שכר דירה, תשלומי ארנונה והעסקת עובדים. יש מעט אפשרויות רווח. אנחנו חברה ותיקה ואיכשהו צולחים את המצב, אבל זה כמו לשוט בים סוער — זה כמעט חסר סיכוי".

לדברי אלמביק, "אני פשוט חושבת שזה לא אחד מהתחומים הכי נחשקים. נפתחו כל כך הרבה תחומים אחרים שמציעים הרבה יותר דברים. אנחנו במהפכה מתמשכת, והקורונה הוא רק תוספת".

ניר מוסקוביץ
ניר מוסקוביץצילום: קולינס פירסון

"אנחנו במצב הישרדותי"

תחום שנמחק כמעט לחלוטין הוא תחום האירועים, ובתוכו עיצוב שמלות הכלה. "המצב לא נעים", אומר ניר מוסקוביץ', מנהל המותג ברטה לעיצוב שמלות כלה של המעצבת ברטה בלילתי. "אנחנו עובדים בתעשייה שנקלעה לעין הסערה, ועכשיו כשמדברים על גל שני — החשש נמשך. מרבית המכירות שלנו הן בחו"ל, לכ–200 קמעונאים ברחבי העולם, חלקם הגדול עדיין סגורים. גם בישראל אין כמעט חתונות, כך שאנחנו במצב הישרדותי נטו. אנחנו מנסים להישאר עם הראש מעל המים, וביומיום אנחנו עסוקים בלתת שירות לכלות שהזמינו אצלנו שמלות, דוחים להן תשלומים במידת האפשר וכו'. כבר תפרנו את השמלות אבל קיבלנו מהלקוחות מקדמה בעלות של 10%–20% מגובה ההזמנה".

למרות המצב הקשה, מוסקוביץ' בטוח שהחברה תשרוד את המשבר: "למזלנו יש לנו אורך נשימה מהשנים האחרונות, שבהן שיגשגנו וגדלנו. שוק החתונות יחזור לעצמו, מספר האורחים בכל אירוע אולי יקטן אבל השוק הזה יישאר. לגבי השחקנים האחרים בענף החתונות, אני מאמין שהמעצבים הקטנים, שמהווים את מרבית סגמנט החתונות, ישרדו. אין להם הוצאות גדולות, כך שלהערכתי הם לא בסכנה גדולה. מי שעלול להיכנס לקשיים גדולים יותר הם דווקא השחקנים הגדולים, שיש להם חובות למתפרות ולחברות הבדים, ובמקביל אין להם תזרים מזומנים".

שבוע האופנה בתל אביב.
שבוע האופנה בתל אביבצילום: תומר אפלבאום

תגובות