רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

פעילות בחינם לילדים? המחיר היקר שאתם משלמים על הביקור ב"מרכזי החושים"

לכתבה

הם מושקעים, קרירים, מציעים מגוון פעילויות ואפילו כיבוד קל: כשהחופשה מתארכת, החום מעיק והכסף לבילויים נגמר, מרכזי המבקרים נהפכים לאטרקציה הכי שווה ■ אז מה אם בדרך מציפים את הילדים שלנו במסרים שיווקיים - בלי פילטרים, בלי בקרה ובלי הפסקה

2תגובות

כמה דקות בתוך "מרכז החושים" של קוקה קולה, וכל החושים מתערפלים. התאורה המעומעמת, הקירות האדומים והתמונות הצבעוניות של המשקה "הכי אהוב בעולם", כפי שחזרה ואמרה המדריכה הנמרצת, שואבים את המבקרים לחוויה קופצנית ומשכרת כשהם משילים מעליהם כל אפשרות לחשיבה ביקורתית.

אנחנו יוצאים לדרך במתחם שנראה כמו פנים של פחית, ונחשפים לשליטה הבינלאומית של המשקה. לאחר מכן אנחנו מתארחים בשחזור של הבר שבו המציא ד"ר ג'ון פמברטון לפני 133 שנה את הנוסחה הסודית של הקולה, ומשם עוברים למרכז אינטראקטיבי עם שאלות טריוויה על "המשקה האהוב".

אחרי כל זה מגיע רגע השיא: באולם קטן שבו מוצבת ספה אדומה (איך לא) ומפנקת, מוקרן סרט מהפנט על חושים. הספה נעה באטיות בקצב הסרט, מים מותזים על הצופים שספק יושבים ספק שוכבים ומביטים מעלה אל המסך שעליו מוקרן הסרט. ברגע הראשון נראה שזכינו למנוחה ממכונת יחסי הציבור המשומנת של קוקה קולה. הסרט מדבר על החושים: ראייה, שמיעה, טעם — אבל בסוף מגיע הפאנץ', כשכל החושים האלה מגויסים לצורך האדרת המשקה הפופולרי שנותן מענה לכולם.

בתום סיור בן שעה וחצי הילדים מבקשים רק דבר אחד: לטעום מהמשקה האהוב, מטעם החיים, מהנוסחה הסודית שידועה רק לשלושה אנשים בעולם. ומה עם הבריאות?

מדפי קוקה קולה בסופרמרקט
Bloomberg

משם ממשיכים ל"היכל הבועות". שם ניתנים לנו משקפיים תלת־ממדיים ואנחנו נכנסים לתוך "בועה", נדנדה שעולה ויורדת בחלל חשוך מול סרט חביב. ברקע נשמעים רחשים של בועות, שנועדו ליצור תחושה שאנחנו נמצאים בתוך קולה.

בסוף הסיור מגיעים לקו הייצור ומקבלים מהמדריכה הסבר קצר על התהליך. ההסבר נבלע ברעש ובהמולה, ולכן ההזדמנות היחידה לקבל מעט מידע על המשקה מפוספסת. בסוף הסיור, איך לא, מגיעים המבקרים למקרר ענק שבו הם יכולים לבחור משקה כרצונם (בתוספת 5 שקלים הם יכולים לקבל פחית שעליה מודפס שמם).

בתום סיור בן שעה וחצי הילדים מבקשים רק דבר אחד: לטעום מהמשקה האהוב, מטעם החיים, מהנוסחה הסודית שידועה רק לשלושה אנשים בעולם. ומה עם הבריאות? "פה זה מרכז חווייתי", משיבה המדריכה כשנשאלה על כך, "באנו לחוות וליהנות". במלים אחרות, עזבו אותנו מנושאים מדכאים כמו חומצות וסוכר — זה לא הזמן או המקום.

2 מיליון שקל השקיעה קוקה קולה במרכז המבקרים שלה, שנמצא במפעל החברה בבני ברק. המרכז, שמשתרע על שטח של 650 מ"ר, הוקם ב–2006. בנייתו נמשכה שנתיים, והיא נעשתה בשיתוף עם חברת אורפאן, שמתמחה בהקמת מרכזי מבקרים.

מרכז המבקרים של קוקה קולה הוא אחד הבולטים בשורה ארוכה של מרכזים מהסוג הזה, שמושכים אליהם מדי שנה עשרות אלפי הורים וילדים שנחשפים לתכנים שיווקיים, ללא בקרה או פילטרים. הדיל פשוט ומשתלם: בזמן שכניסה לאטרקציות כמו בריכה, מוזיאון ופארקי שעשועים עולה בין 80 ל–100 שקל לילד, במרכזי המבקרים תזכו לפעילות של שעה וחצי בחינם, או תמורת 20 שקלים לכל היותר. בחודשי הקיץ החמים, כשהחופשה מתארכת, החום מעיק והכסף של ההורים נגמר — מרכזי המבקרים נהפכים לאטרקציה מושכת ונוחה.

מרכז המבקרים של חברת החשמל
יוסי וייס

"המליצו לנו על המרכז הזה", מספרת אמא שהגיעה עם ארבעה ילדים, "יש לנו חודשיים שלמים של חופש גדול ואנחנו מחפשים תעסוקה, במקום ממוזג ובמחיר שפוי — קוקה קולה סיפקה את זה, ואפילו נהנינו".

ומה לגבי התכנים השיווקיים שהם נחשפים אליהם?

"הם ממילא חשופים לפרסומות כל הזמן ביוטיוב, ואין לי שליטה על כך. אז זאת רק עוד פרסומת".

שיחות עם הורים מגלות שמבחינתם מדובר בעסקה לגיטימית: עבור סכום סמלי הם מקבלים בייביסיטר עם מיזוג, תעסוקה לילדים, קצת ממתקים וקצת מידע מעניין — ובתמורה הם מאפשרים לילדיהם להיחשף לפרסומת. "זה מחיר שאני מוכנה לשלם", אומרת אמא לשלושה בנים בני 8–12.

אלא שהורים מותשים הם לא היחידים שלוקחים את ילדיהם למרכזי מבקרים. משרד החינוך אמנם אוסר שילוב פרסומות מסחריות במסגרת בית הספר ומטיל איסור גם על ביקור במרכזי מבקרים של חברות מסחריות, אלא שבפועל, כפי שאומרים גורמים במערכת החינוך, מנהלי בית הספר יכולים להחליט באופן עצמאי לצאת למרכז מבקרים כזה או אחר.

"ההורה מביא אתו את כל המשפחה לחוויה כיפית, וכך החברה מצליחה לדבר עם דור העתיד ולצרוב אצלו את המוצרים והמותגים שלה. זאת התנסות שאף מותג לא יוכל לייצר באמצעות כתבה או אמצעי פרסום אחר" אבי זיתן, מומחה לשיווק ואסטרטגיה

מרכז מבקרים של עלית
רן פלוטניצקי

ממשרד החינוך נמסר: "המשרד אינו מאשר פעילות חינוכית שמשלבת פרסומת מסחרית, מכל צורה ואופן, ונושא זה מעוגן בחוזר מנכ"ל. יובהר שחל איסור לבקר במרכז מבקרים של חברה מסחרית שמתקיימת בהם פעילות המשלבת פרסומת מסחרית".

מהחברה המרכזית למשקאות נמסר: "החברה המרכזית לייצור משקאות קלים פועלת בהתאם לחוזר מנכ"ל משרד החינוך, על אף שאינו חל עליה, ואינה מארחת ביקורי בתי ספר מכיתות א' ועד י"ב.הביקור במרכז המבקרים הוא חווייתי, תוך פתיחת צוהר לתעשייה הישראלית על שלל רבדיה".

"מרכזי המבקרים מאפשרים חיבור רגשי בין החברה לצרכן", אומר אבי זיתן, מומחה לשיווק ואסטרטגיה. "באמצעות המרכזים, החברות נותנות לצרכן אפשרות לגעת במוצר ולהכיר אותו מקרוב. זאת גם הסיבה שבהגדרה המרכזים האלה לא רווחיים. ההורה מביא אתו את כל המשפחה לחוויה כיפית, וכך החברה מצליחה לדבר עם דור העתיד ולצרוב אצלו את המוצרים והמותגים שלה. זאת התנסות שאף מותג לא יוכל לייצר באמצעות כתבה או אמצעי פרסום אחר — ולכן הם שם".

עם זאת, לדבריו: "רוב מרכזי המבקרים בישראל נמצאים עדיין בגרסה הראשונה, שרוצה להעביר רק כיף. שוקולד, למשל, מעבירים כהווייתו — הוא מנחם וטעים. כך גם לגבי קולה: הצרכן יודע שמדובר במוצר לא בריא, אבל הוא אוהב אותו וקונה אותו — וככה הוא מוצג. המרכזים האלה חייבים להבין שהעולם לא נמצא שם יותר ואי אפשר לרמות את הצרכנים. הם חייבים להכניס לתוכם את המגמות החדשות של עולם בריא וירוק יותר, ולקשור את המבקרים לתהליכים שהם עושים למען המטרה הזאת".

כמה עולה מילקי בברלין?

בתאגיד המזון שטראוס הבינו את הפוטנציאל האדיר הטמון בהכנסת הצרכנים למפעלים, סיפוק טעימות ובעיקר ניסיון להסביר מנקודת מבט לא ביקורתית כיצד מגיעים המילקי, חומוס אחלה, שוקו יטבתה ופסק זמן אליהם הביתה.

התאגיד מפעיל ארבעה מרכזי מבקרים: עלית בנצרת עילית, מוצרי חלב באחיהוד, סלטי אחלה בכרמיאל ומוצרי החלב של יטבתה בקיבוץ יטבתה. סיור בכל אחד מהמרכזים עולה 18 שקל למבקר. בחברה טוענים כי בניגוד לרושם שעלול להתקבל, לא מדובר במקור הכנסה אלא בשירות לצרכן שעליו נגבה תשלום סמלי. עם זאת, בחישוב זהיר של מספר המשתתפים בסיורים, נראה שמדובר בהכנסה שנתית של כ–2.5 מיליון שקל לשטראוס.

הילדים צופים בסרטון אינטראקטיבי, שחוזר שוב ושוב על המלים, כדי שהמסר יעבור: שטראוס היא איכות חיים, הנאות, בריאות ואחריות חברתית

מרכז מבקרים במחלבה של שטראוס
סיוון פרג'

המפעל באחיהוד הוקם ב–2001, לאחר סגירת המפעל בנהריה. במהלך הסיור, שנמשך שעתיים, מודגשת גאוות היחידה של המקום, וכבר בתחילת הדרך מספרים לקהל על משפחת שטראוס שברחה מאיימת הנאצים, התיישבה בנהריה והתחילה את דרכה עם שתי פרות — עד שנהפכה לחברה הענקית שהיא כיום.

המדריך פותח בשיחה עם הקהל ושואל על המותגים שהם מכירים שמיוצרים בשטראוס. שמות כמו מילקי, קוטג׳ וספלנדיד נזרקים לאוויר. המדריך מזכיר מותגים אחרים של החברה ומספר על מרכזי המבקרים הנוספים של שטראוס, תוך שהוא מספק פרטים על מכונת המסטיקים של בזוקה שקיימת 70 שנה ואפשר למצוא במפעל בנצרת עילית וסדנה לייצור חומוס במפעל בכרמיאל, במה שנראה כמו פרומו למרכזי המבקרים האחרים.

אחרי כל זה מגיע סרטון אינטראקטיבי המתאר את תחילת דרכו של המפעל ואת הילדה שטראוס, שהמציאה את מעדני החלב במטבח ביתה. המלים שחזרו שוב ושוב, כדי שהמסר יעבור: שטראוס היא איכות חיים, הנאות, בריאות ואחריות חברתית.

את המסר הסופי מהסרט ביקש המדריך להדגיש, כדי "שהילדים ייקחו זאת כמטרה לאילו חלומות אפשר להגיע משתי הפרות שהיו למשפחה". שאלות על רמות הסוכר והשומן במוצרים לא עלו וגם לא תהיות לגבי פערי המחירים של מוצרי חלב בין ישראל לעולם. שטראוס, רק כדי לסבר את האוזן, העריכה בעבר כי 70% ממוצרי הממתקים שלה יסומנו בסימון אדום מזיק בשל עודף סוכר, שומן או נתרן, ביחס לכמויות שהגדיר משרד הבריאות.

השלב השני בסיור היה המהנה ביותר עבור הילדים, וניכר כי הושקעה בו מחשבה מרובה. המשתתפים נכנסו לחדר גדול והתיישבו מול מסוע מלא בכל טוב ממעדני החברה. רגע לפני שהמסוע החל לזוז, עוד משחק טריוויה קטן עם קצת יחסי ציבור על חלב, פרוביוטיקה ואיכות חיים — ויאללה, לאוכל.

מרכז מבקרים של עלית
רן פלוטניצקי

המשתתפים מוזמנים להתכבד במוצרים הנמצאים על המסוע, ומתבקשים לא לאגור מוצרים אלא לסיים כל מוצר ולהמשיך הלאה לטעימה הבאה. לאחר מכן מחלקים כובעים וחלוקים חד־פעמיים לביקור בתוך המפעל, המיועד לגיל 6 ומעלה. המבקרים נחשפים לייצור המילקי (9 מיליון יחידות מיוצרות בחודש), רואים כיצד מיוצרת האריזה, איך נערכות בדיקות מעבדה בכל יום וכיצד סחורה רבה נזרקת לפח כמשנה זהירות בעת בדיקות פס הייצור.

האם כל זה לא מייקר עוד יותר את המוצר, נשאל המדריך, שטוען: רשתות השיווק מרוויחות יותר מהמפעל. תשובה שבשופרסל וברמי לוי ימהרו לפסול, כמובן.

ריח השוקולד בנצרת עלית

כמה ימים לאחר הביקור באחיהוד, ובעקבות הפרומו שנעשה למרכז המבקרים של עלית, החלטנו לקפוץ גם אליו.

הביקור במפעל הממתקים מתחיל בשיחה עם מדריכה, ששואלת את הילדים מה לדעתם מייצרים במפעל. הילדים זורקים שמות של ממתקים, המדריכה מאשרת, אך מזכירה שאת המוצרים השונים של שטראוס מייצרים בכמה מפעלים בארץ, ומעלה את שמותיהם של כמה מהם — כנראה כדי לפנות גם אל ההורים, הצרכנים המשלמים.

אחרי אזכור של שלל מותגי עלית, עוברים לצפייה בסרטון קצר. מי שביקר במפעל שטראוס באחיהוד יתאכזב מהתוכן: הסרטון מספק רקע מינימלי על נקודות הציון שעברה עלית, החל בהקמתה ברמת גן ב–1933 על ידי אליהו פרומצ'ינקו, שקרא לטבלאות השוקולד "שמנונית", ועד ימינו.

הסרטון, שמתייחס בעיקר למותגי החברה, מזכיר שהחברה נקנתה ב–1997 על ידי שטראוס ושהמפעל עבר לנצרת עילית. נתונים נוספים שיכולים לעניין את הילדים, למשל על חומרי הגלם שמרכיבים את השוקולד ואת שאר הממתקים, נותרו על רצפת חדר העריכה.

לאחר מכן נפתחת שיחה בין המדריכה למשתתפים, ושוב מדברים — איך לא — על מותגי החברה וכיצד הם קיבלו את שמותיהם. בהמשך מוקרן סרטון מושקע ומפורט הרבה יותר מקודמו, שפונה לילדים ומבוגרים כאחד. בסרטון אפשר לצפות בחמשת השלבים שעובר כל מוצר חדש עד שהוא נוחת על המדף, כולל הצצה לתהליכי קבלת ההחלטות במפעל.

השלב האחרון בסיור הוא הרגע שלו כולם מחכים — קווי הייצור של השוקולד. הריח עושה את העבודה, והעיניים מצטרפות ומתקשות לעמוד מול הפיתוי

מדפי ממתקים בסופר
עופר וקנין

בניגוד למפעל באחיהוד, שבו מוקדש זמן קצר לסיור במפעל, בעלית שמים דגש על החלק החווייתי. במרכז המבקרים יודעים היטב ששום סרטון לא יכול לנצח את חוש הטעם, ולכן לאחר חלוקת הוראות בטיחות ובקשה לא לגעת בפסי היצור נכנסים המשתתפים למפעל ופוגשים בריח השוקולד המתוק.

המשתתפים מגיעים אל החלק שבו מיוצרים המסטיקים, וקשה שלא להתרשם מפסי היצור המהירים, שעליהם הררי מסטיקים הנשקלים ונארזים במהירות. כמה צעדים משם משתנה הריח, והפעם מזכיר מאפייה, כאשר מול המבקרים מיוצרים עוגת הבית בטעם דבש ופתי בר.

השלב האחרון בסיור הוא הרגע שלו כולם מחכים — קווי הייצור של השוקולד. גם שם הריח עושה את העבודה, והעיניים מצטרפות ומתקשות לעמוד מול הפיתוי של טבלאות השוקולד הנוסעות לאורך החלל הענק במפעל. בשלב הזה הילדים בקושי מסוגלים להתאפק, והמשתפים נוהרים אל חדר מבקרים שבו מציעים ממתקים ללא הגבלה — אך עם בקשה שנאכל במידה ובעיקר שלא נמלא את הכיסים. אל דאגה, שקית שוקולד הביתה ניתנת לכל משתתף המציג קבלה על תשלום כניסה לסיור.

פצע בלבה של ישראל

לא רק תאגידים שמוכרים את מרכולתם לציבור הרחב, דוגמת שטראוס וקוקה קולה, מצטיידים במרכזי מבקרים מושקעים, אלא גם חברות, ליתר דיוק מונופולים, שרוצים להתחבב על הקהל המקומי, ואולי לגייס דעת קהל אוהדת לקראת הגברת התחרות.

אחד מהם הוא מרכז המבקרים של נשר ברמלה, הפועל מזה 19 שנה. נשר, שמייצרת מלט, מוגדרת רשמית כמונופול, אם כי בשנים האחרונות נאלצה לוותר על המפעל בהרטוב ולהתמודד עם יבוא של מלט, בעיקר מטורקיה ויוון, אבל גם מירדן וקפריסין, מה שעושה להם "הרבה צרות", כפי שמעידים בחברה, כמו מוצרים שמיובאים לטענתם במחירי היצף (מחירים הנמוכים מאלה שבארץ המוצא).

מרכז המבקרים של מפעל נשר ברמלה
עופר וקנין

כפי שנכתב באתר של נשר, היא מארחת במרכז המבקרים "קבוצות תלמידים, גמלאים, חיילים, סטודנטים, אנשי מקצוע, משפחות, תושבים מהאזור, תיירים ועוד. המבקרים מגיעים במהלך כל ימות השבוע ועוברים הדרכה חינוכית על ידי צוות מדריכים מנוסה של עובדי וגמלאי חברת נשר לגבי פעילות נשר, המלט ושימושיו, שוק המלט בישראל ועוד". הסיור במפעל נמשך כשעתיים ואינו כרוך בתשלום.

הכניסה למרכז הרבה פחות נוצצת מזו של קוקה קולה או עלית, ובניגוד למרכזים אחרים — כאן אין כיבוד לאורחים. מיד עם הגעתם, מתבקשים המבקרים לעלות על אוטובוס ממוזג כדי לצאת לסיור במפעל. המדריך, עובד ותיק בחברה ששימש איש טכני עד שנפצע ועבר הסבה מקצועית, מסביר על האופן שבו מייצרים מלט, ותוך כדי נסיעה חוזר שוב ושוב על ההסבר: חציבת האבן, הגריסה, החימום המקדים של החומר והשריפה בתנור הענק בטמפרטורה של 1,600 מעלות — והכל תוך שמירה על איכות הסביבה בקריטריונים הקשיחים ביותר, כך לדבריו.

ואז מגיעים לאחד משיאי הסיור: מחצבת נשר, שממנה חוצבים את האבן. פצע ענק בלבה של ישראל. "זה אמנם פצע גדול", מודה המדריך, "אבל אנחנו מעבירים כסף לקרן לשיקום מחצבות, והיא דואגת לשקם אותן לאחר סיום העבודות". העבודות, כפי שהסביר, יסתיימו רק בעוד 30 שנה בערך, 100 שנה אחרי שהחלו.

לאחר חצי שעה של סיור מגיעים למרכז המבקרים כדי לצפות בסרט, שבו מדברים שוב על תהליך הפקת המלט, מדגישים את החשיבות בייצור כחול־לבן וחוזרים שוב ושוב על כך שהמפעל אינו מזהם.

חברת החשמל בשירות מדינת ישראל

אפילו למונופול החשמל הממשלתי, חברת החשמל, חשוב שנכיר את הצדדים החיוביים שלו. לכן הם הקימו (בכספי ציבור) מרכז מבקרים חדשני בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה, שמציע סיורים ללא תשלום — ובהתאמה, קשה מאוד למצוא בו מקום פנוי בחודשי הקיץ.

המרכז נפתח לפני פחות משנה, מה שהופך אותו לחדש ביותר הפתוח למבקרים. למרות השקעה של 8 מיליון שקל, בחברת החשמל לא השכילו לספק בו חוויה אינטראקטיבית, ומסתפקים בהעברת ידע חד־צדדית — והרבה. במרכז אמנם מציעים סרטונים בסגנון אימקס וחוויית 360 מעלות, אבל מעבירים כמות עצומה של מידע, לעיתים חסר רלוונטיות לילדים.

הביקור מתחיל עם סרטון על ההיסטוריה של המצאת החשמל ומאפשר הצצה לעולמם של תומאס אדיסון, ניקולה טסלה ופנחס רוטנברג, שהביא את החשמל לישראל. לאחר מכן צופים בסרטון על החשמל (שמכונה תופעת טבע), על המקורות לייצור חשמל, כמו פחם, גז טבעי, אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח — ומבהירים ששתי האחרונות לא תמיד זמינות.

הרפורמה השנויה במחלוקת מ-2018 מוזכרת בסרטון — בלי לציין שתהיה כרוכה בתשלום של מיליארדי שקלים מכיסי ציבור צרכני החשמל, כדי לממן הטבות פנסיוניות עבור עובדי חברת החשמל

מרכז המבקרים של חברת החשמל
יוסי וייס

בהמשך מציינת המדריכה כי בישראל קיים גז טבעי וכי 70% מייצור החשמל בישראל מבוסס על הגז ממאגר תמר, שנמצא מול חופי חיפה. "אם תהיה תקלה במאגר תמר, נהיה בבעיה, ולכן חברת החשמל לא שמה את כל הביצים בסל אחד. האפשרות השנייה לייצור החשמל היא באמצעות פחם", מציינת המדריכה.

הסרטונים נהפכו לאינפורמטיביים מאוד, והסבירו כיצד נוצר החשמל, החל בדינמו ועד הגנרטור, וכיצד פועלת הטורבינה. המדריכה הסבירה כי רשת החשמל פרוסה בכל המדינה, אך הדגישה שבישראל אין גיבוי לחשמל. "עם מצרים וירדן יש לנו יחסים, אבל אנחנו לא מחוברים ברשתות", הוסיפה, "וגם אם היינו רוצים להיעזר בהן, ירדן למשל מייצרת בכל המדינה את מה שאנחנו מייצרים רק בתחנת רבין". המענה, לדבריה, הוא יצירת הולכה עצמאית כך שכל התחנות בישראל יהיו מחוברות וזו לזו, אם ייווצרו בעיות אפשר יהיה לעקוף אותן.

השלב הבא היה מעבר לאודיטוריום כדי לצפות שוב בסרטון, הפעם עלילתי, המתאר פריצה של האקרים מצפון קוריאה ומאירן למערכת ייצור החשמל של ישראל. האירועים על המסך והמוזיקה המלווה את הסרטון יוצרים דרמה אמיתית, עד שנדמה שבעוד רגע חושך ישרור בכל ישראל. כמובן שברגע האחרון עובדי חברת החשמל מצליחים לא רק לבטל את המתקפה, אלא גם להשתמש בה נגד התוקפים.

משם ממשיך הסרטון לחלקים היסטוריים ואינפורמטיביים על הולכת החשמל ו–12 אלף העובדים שמאפשרים את העברת החשמל בישראל. הסרטון מציין את 8 מיליארד השקלים שהושקעו בצמצום פליטת המזהמים מהארובות בתחנת הכוח, אך לא מזכיר שהפרויקט הסתיים באיחור, בחריגה תקציבית שעלולה לגבות מהציבור עוד 1.6 מיליארד שקל — ובכלל התברר שחלק מהארובות מיותרות. תחת זאת מוסבר כי החברה שומרת על הקהילה ומעבירה תוכניות חינוך.

גם הרפורמה המבנית והשנויה במחלוקת, שאושרה ב–2018, מוזכרת בסרטון — בלי לציין שתהיה כרוכה בתשלום של מיליארדי שקלים מכיסי ציבור צרכני החשמל, וזאת כדי לממן הטבות פנסיוניות ואחרות עבור עובדי החברה, בעת שכוחה המונופוליסטי של חברת החשמל במשק אף יתחזק.

השלב האחרון בסיור כולל נסיעה באוטובוס במתחם, שבו מסבירה המדריכה בעיקר על הפחם הנמצא בתחנה ועל הגעתו לישראל. המדריכה מדגישה כי הגזים שיוצאים מהארובות נפלטים בגובה של כ–200 מטר, וכי הארובות צפויות להיסגר במסגרת רפורמת החשמל — מה שיעזור לסביבה, כי כיום כבר מבינים "שכדור הארץ נושם וזה יחזור אלינו". כך מצדיקה המדריכה גם את הקמת הארובה הרביעית, שהוקמה בשנים האחרונות בעלות של מיליארדי שקלים. דיון מתפתח סביב אפר הפחם, הבולט לעין בסיור. לדברי המדריכה הוא נאסף ומועבר לשימוש חוזר למפעלים כמו נשר לייצור מלט, אך היא לא מתייחסת לכך שהאפר הפזור במתחם בערימות עלול להתפזר באוויר בכל רגע.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: הסיפורים החשובים של מגזין TheMarker ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות