מקדחה וחשבון בנק: מתנות שנתתי לעצמי

תחת התירוץ "אני לא מבינה בזה כלום" נפרדתי מכל סוג של אחריות כלכלית

אורלי וילנאי
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
אורלי וילנאי

הכרתי אותה בזכות הילדה הנדירה שלה. יום אחד היא כתבה לנו בפייסבוק שאבא שלה עומד לרצוח את אמא שלה ושהיא נורא מבקשת שננסה לעזור. טקסט מנומס כל כך, עצוב כל כך, קורע לב, עמוס שגיאות כתיב ילדותיות אבל בוגר יותר מכל ניסוח אחר שקראתי.

הן נמלטו יחד מאב מתעלל, אמא וילדה לבד, מתנהלות כמו שתי לביאות בעולם הזה אבל בפועל נשארו לגמרי בלי כלום. האמא חתמה על מסמך ויתור שמנשל אותה מכל רכוש שהיה להם. הכל, כולל הבית הענק והיפה שבנו ושהיא היתה מקרצפת ומטפחת כמו שרק אשה חרוצה כמוה יודעת לעשות, בפרט כשלא מרשים לה לצאת מהבית. היא חתמה על ויתור כי זה היה התנאי שלו לתת לה משמורת על הילדה שלה. אם לא, הבטיח, הוא יילחם מלחמת חורמה כדי שהוא יהיה משמורן יחיד, כי בכל זאת צריך אשה שתדאג לבית ואם היא הולכת - אז לפחות שהילדה תעבוד.

לצפייה בסמארטפונים ובטאבלטים -לחצו כאן

עורכת הדין שהיא קיבלה מהסיוע המשפטי נתנה לחתימת הוויתור הזאת שלה לעבור כמו כלום, ובית המשפט אישר. עורכת הדין היתה האשה הראשונה שלא עזרה לה בדרך. השנייה, פרקליטה מעולה שאליה פנתה כתקווה אחרונה להציל משהו, אמרה שיעלה לה כמה עשרות אלפי שקלים כדי שהיא תתערב בתיק, ובמשפט הזה ניפצה לה באחת את החלום של לקבל בכל זאת משהו כדי שיהיה לה להשקיע בחינוך של הילדה. משם היא חזרה לסעוד את הקשישים שהיא כל כך אוהבת תמורת שכר מינימום פלוס מס הכנסה שלילי, תודה לאל שיש לפחות אותו.

אני מלווה אותה כבר תקופה ארוכה ובכל פעם שגואה בי הביקורת הלוחמנית הפמיניסטית מסוג ה"איך ויתרת לו על הבית? למה לא נלחמת?" אני מזכירה לעצמי שהלוחמת האמיתית זו דווקא היא. היא שידעה שאין מחיר לחופש, היא שבחרה להתמקד בנכס היחיד שלה, החריצות, ואיתה לדהור קדימה.

צילום: איור: שרונה גונן

ואני? אני שהתברכתי בבית חם ומפנק, בכר נוח לצנוח אליו בכל פעם שקשה, לא במובן הכלכלי בלבד אלא זה הכללי, אני נתתי לעצמי להתנהל בעולם שנים ארוכות מדי בלי לדעת אפילו איפה נמצא סניף הבנק שלי. אני לא ידעתי עד גיל 35 ויותר מעשור אחרי שנישאתי לראשונה, מה יש לי, איפה וכמה, תחת אצטלת התירוץ של "אני לא מבינה בזה כלום". כך הרשיתי לעצמי להיפרד בחדווה מכל סוג של אחריות כלכלית וסיפרתי לעצמי שאני עסוקה מדי בשביל זה כי אני רצה לטפל או להעצים נשים שלא שפר עליהן מזלן וישאבו ממני כוח. אבל לא הבנתי מה זה כוח באמת.

התפכחתי כשהתגרשתי. קצת אחרי סוף התהליך המייסר הזה נתתי לעצמי שתי מתנות. הראשונה היתה מקדחה שקניתי בחנות חומרי בניין. התחלתי לקדוח בכל מקום אפשרי בדירה ששכרתי ומשהו בעבודה הכל כך גברית הזאת גרם לי להרגיש נשית מתמיד. לא שברתי עם המקדחה הזאת שום תקרת זכוכית אבל היא כן פערה חור עמוק בתפישה שיש דברים שנשים לא יכולות לעשות.

המתנה השנייה היתה החלטה על עצמאות כלכלית, קיצונית אפילו. זה התחיל בפתיחת חשבון בנק שלנצח יהיה שלי בלבד, זה נשאר כך גם כשאהבה חדשה וענקית נכנסה לחיים שלי. יש חשבון שלי וחשבון שלו, יש לו את הלב שלי כולו אבל אין חשבון חצי חצי. ואז ביטוח פנסיה שעשיתי לצד רכישת ביטוחים מושכלים אחרים, והכי חשוב - אפליקציה לבדיקת החשבון שלי ומצבי הכלכלי. אני עושה את זה לפחות פעם ביום, כי עצמאות היא אחריות, ואני שולטת על הכל ובעיקר יודעת - וידע זה כוח, וזאת כבר מזמן לא קלישאה.

ומהמקום הזה אני מבטיחה להפוך את העולם כדי לעזור לאמא ולבת לקבל לפחות חצי מהבית.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker

על סדר היום